הקדמות לתנ"ך
סיכום הקדמות לתנ"ך
הקדמת המשך חכמה לספר שמות.. 15
הקדמת האברבנאל לנביאים ראשונים.. 16
דעת מקרא – הקדמה לספר תהלים.. 19
דעת מקרא – הקדמה לספר יהושע. 24
הקדמת האבן עזרא לתורה
א. חמישה דרכים של מפרשי התורה:
1. דרך ארוכה ורחבה – בה הלכו רב יצחק (שכתב שני ספרים מבראשית עד ויכולו), רס"ג ור' שמואל בן חפני, המבארים את התורה באריכות גדולה שאינה שייכת בהכרח לפירוש, ופעמים כתבו דבריהם בלי ראיות, ולפיכך אין תועלת בפירושם.
2. דרך הצדוקים – כענן ובן ישועה שפירשו הפסוקים כרצונם, וטעו בדקדוק לשון הקודש וממילא בביאורי המצוות ועוברים על איסורי תורה, כגון בחשבון החדשים שמונים לפי הירח בלבד, ולא ידעו שוהיו לאותות ולמועדים – לשון רבים. ועוד – הרבה דברים אינם מפורשים בתורה כגון מתי לעבר את השנה וחישובי הזמנים (למרות שאלו דברים הנוגעים לכלל ישראל), ועל כורחנו אנו נזקקים למסורת חז"ל, וזה עצמו ראיה שסמך משה על המסורת.
3. דרך האומרים שדברי התורה כולם הם משל וחידות – וטעו בזה כי התורה ניתנה לבעלי הדעת, וכאשר הדבר הוא צדק ואמת שאין הדעת מכחישה אותו – אין סיבה לומר שאינו כפשוטו. ורק כאשר אין הדעת סובלת הדבר נאמר שהדבר הוא סוד או משל (כגון ערלת הלב), ופעמים ששניהם אמת – גם פשט וגם סוד (כגון עץ הדעת).
4. דרך הדרש – יש שלא סמכו על סברתם ודקדוק לשון המקרא, אלא פירשו הכל דרך דרש. ואין זו הדרך הישרה, כי אין טעם לכתוב מדרשים שכבר נכתבו, ויש מדרשים שסותרים זה את זה, ויש מדרשים שכוונתם עמוקה ונסתרת מעיני ההמון שיבינום כפשוטם (כגון שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה, שאינו כפשוטו כי אם אין עולם אין זמן), ויש דרש שהוא שיטת יחיד. הדרש משול ללילה לעומת הפשט שהוא כיום נגוהות, שרק מי שעיניו כהות מסוגל לראות רק בחשכת הלילה. הדרש הוא רק כמלבושים ביחס לגוף להסבירו ולהראותו. מכל מקום הפשט אינו משתנה – אין מקרא יוצא מידי פשוטו.
5. דרך דקדוק הפשט – זו דרכו של האבן עזרא לחפש דקדוק כל מילה, ולפרשה. אך אינו מתעכב על חסרות ויתרות מפני שלפעמים כתבו כך ולפעמים כך, ולפעמים פער הזמן יצר שוני וכיוצ"ב, ולפיכך טעמים נוספים מדוע נכתב חסר או יתר, אינו אלא דרך דרש. אמנם במצוות וחוקים, אם ישנם שני פירושים – אחד על דרך הדקדוק, ואחד על פי דברי חז"ל, בודאי שנישען על דברי חז"ל וכפי דבריהם נתקן את דקדוק לשוננו. את דברי האונקלוס מקבל האבן עזרא, ומבאר שאף כאשר נטה אחר הדרש, הוא מפני שהפשט הוא פשוט ורצה להוסיף טעם אחר.
הקדמות הרמב"ן לתורה
הרמב"ן מפרש פשט בכתובים, ומדרשים במצוות ובאגדה. הרמב"ן מציב לנגד עיניו את פירוש רש"י ועל בסיסו הוא דן ומפרש. עם ראב"ע יש לו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה.
ספר בראשית: התורה קדמה לעולם ומשה כסופר המעתיק אותה (ולכן כתבה סתם בלי להזכיר את שמו). למ"ד תורה מגילה מגילה ניתנה, משה כתב ספר בראשית מפי הגבורה בהר סיני שנאמר ואתנה לך לוחות האבן (=הלוחות והכתב של עשרת הדיברות) והתורה (=סיפורי בראשית המורים לאדם דרך האמונה) והמצווה (=תרי"ג מצוות). ומתחילת התורה עד פרשת המשכן כתב ברדתו מן ההר, וסוף התורה בשנת הארבעים. ולמ"ד תורה חתומה ניתנה, כתב הכל בשנת הארבעים. והודיע ה' למשה את סדר בריאת העולם, והכל כתוב בתורה בגלוי או ברמז (בצורת האותיות, תגים גימטריות וכו'), כולל כל החמישים שערי בינה. והשער החמישים אפשר שלא נמסר לנברא אלא רק בידיעתו של הקב"ה בלבד. וכל חכמתו של שלמה שכללה חכמת הטבע, כישוף, דיבור העופות, סתרי מרכבה ועוד, הכל רמוז בתורה והכל ידע ממנה. ועוד קיבלנו שכל התורה היא שמות של הקב"ה, וייתכן שאש שחורה ע"ג אש לבנה היתה כתובה באופן שלא היו רווחים כלל. הרמב"ן מסכם שהוא כותב דבריו לתלמידים יגיעי הגלות למשוך את ליבם בפשטים ודברים נעימים לשומעים וליודעי ח"ן, ואין לעסוק בסברה ועיון בדברי הנסתר אלא מפי מקובל חכם.
ספר שמות: ספר בראשית הינו ספר היצירה. לכן מבואר בו חידוש העולם, ובריאת האבות שהם תחילת יצירת עם ישראל. כל מה שקרה לאבות הינו 'סימן לבנים' לעתיד לקרות להם. ספר שמות עניינו הוא ה'סימן לבנים' – פירוט הגלות למצרים והגאולה ממנו. ולא נשלמה הגאולה עד ששבו למעלת האבות לאחר מעמד הר סיני ועשו את המשכן. ולכן סוף ספר שמות עוסק בפרשת המשכן, כי בזה נשלמת הגאולה.
ספר ויקרא: לאחר שבאר בספר שמות עניין הקמת המשכן והשראת השכינה, בא לבאר בספר ויקרא את ענייני הקרבנות ושמירת המשכן כדי שלא תסתלק השכינה ממנו. לכן רוב הספר עוסק בקרבנות וההזהרה מן הטומאות, לפי שאסור להכנס למשכן טמא. ולכן כתוב בו גם מאכלות אסורות שהם מטמאים, וכן מצורע ויולדת, ומצוות שבת בעבור הקרבנות שבה, ואיסורי עריות שמשכבם מטמא והעובר עליהם גורם לסילוק השכינה והשוגג בהם חייב קרבן וכן על זה הדרך.
ספר במדבר: הספר כולו עוסק במצוות לשעה שהצטוו בהיותם במדבר (למעט קצת מצוות בענייני הקרבנות שהתחיל לבארם בספר ויקרא, והשלים הבאור כאן). וכיוון שבאר בספר ויקרא תורת הקרבנות, החל לבאר את ההגבלה בכניסה למשכן והשימוש בכליו, כשם שהגביל את העלייה להר סיני. כמו כן הספר עוסק בניסים שנעשו להם במדבר להודיע מעשי ה' וגבורותיו, ולכן סיפר איך ניצחו את אויביהם, ואיך תיחלק הארץ.
ספר דברים: ספר דברים הוא הכנה לדור הנכנס לארץ, בו יזהיר את עם ישראל באזהרות ופחדים שלא ימרו את פי ה'. ולכן החל בתוכחה על שהמרוהו במדבר ובחסדי ה' עימהם למען ידעו שגם אם יחטאו כשיכנסו לארץ אין זה אומר שמידת הדין מייד מתוחה, אלא הקב"ה מרחם עליהם והסליחה עימו. וכן שנה אזהרות נוספות על המצוות למרות שכבר ציווה עליהם כגון ע"ז וכו', כדי לחזק אותם בליבם, אך לא הוצרך לשנות מצוות הנוגעות לכוהנים, כי הכוהנים זריזים הם. וכן הוסיף קצת מצוות שלא נאמרו קודם כמו עדים זוממים, יבום ומוציא שם רע, אעפ"י שכבר קיבלם מסיני, חלקן מפני שהן נדירות, וחלקן מפני שלא נהגו בהם עד שנכנסו לארץ כגון נסכים.
דרשת תורת ה' תמימה לרמב"ן
השמים והרקיע שהוא הגלגל העליון מספרים כבוד א-ל בעצם תנועתם והליכתם, כי זה מעיד שיש מי שמוליכם, כי כל מתנועע צריך למניע. ויותר מזה תורת ה' תמימה משיבת נפש – שהיא מסירה כל ספק מן הלבבות של החכמים ושל מי שאינו מבין בחכמת הרקיע. וכל המזמור הזה ופסוקים רבים נוספים מוכיחים שהתורה יקרה ונכבדת יותר מכל מה שבעולם, והדבר טעון באור מה החכמה הגדולה שבה? הלא אף תלמידים ואומות העולם למדו ממנה?
ראשית יש לדעת שכל ידיעת האדם הוא רק פרי של התורה, כי אם לא כן, האדם הוא כבהמה, כיוון שהאדם יכול בכח שכלו להכיר בבורא ובמה שהעולם נברא ואינו קדמון, ואם אינו חוקר בשכלו לדעת כן, הרי הכל אצלו שווה ואין לו לא מצווה ולא מעשה טוב או רע, ואינו אלא כבהמה שהכל שווה אצלה, וממילא אין טעם לבראתו, כי כל מה שברא הקב"ה את האדם ואת כל הבריות לשרתו הוא ע"מ שיכיר את בוראו וידע מהו המעשה הנבחר ומהו לא, ואם אינו מכיר בבוראו, בריאת השפלים ממנו היא הבל וריק. [ובזה אמנם חלק האבן עזרא שאמר שאם בראו להראות גבורתו לאדם, מדוע ברא הגלגל וכו' שאין לו קשר לאדם? ואין זו תשובה נכוחה, כי ה' חפץ ביצירה ואין כאן מקומו]. ממילא כל ידיעה שאומרת לאדם מעשה זה תעשה ויירצה לפני הבורא ויכפר לך ויקרב אותך אליו, או מעשה זה ירחיק אותך ממנו הרי זו חכמה גדולה, וכל חפציך לא ישוו בה. ואף האומות למדו מישראל. ואומה הרחוקה מישראל, הריהי כבהמות גמורות. ולכן אמר הרמב"ם שהנצרות והאיסלאם באו לתקן הדרך לפני המלך המשיח.
ועוד, אף סיפוריה הם חכמה גדולה, הואיל ובזאת ידענו בן מפי אב על המבול ועל אדם הראשון, ומזה יתבאר אמיתת חידוש העולם, כי בדברים גדולים לא ניתן לשקר.
דע שאברהם ואמונתו התפרסמו מאד בעולם, ויצא שמעו יותר מן המלכים, והראיה שבאו אליו. וכן אמרו חז"ל. ובאמת אף הגויים מאמינים שמשה כתב את ספר בראשית בנבואה מאת ה', וסיפר לו חידוש העולם, וחזר הקב"ה ואימת את האמונה ע"י אותם הניסים ביציאת מצרים, שאף החרטומים הודו בה' כאשר לא יכלו להוציא את הכינים, והבינו שזהו רצון ה' לבטל את כוחם מעתה. וכן התבאר חידוש העולם מקריעת ים סוף והבאר ומעמד הר סיני, משום שאם העולם קדמון, נמצא שאין יכולת ביד האל לעשות שינוי בטבע. ולכן בימי משה שראו את הניסים, לא היו כופרים בבריאת העולם, אלא חיפשו תועלת בעבודת השמש הירח והמזלות, וכל העבודות היו בעניינים רוחניים כגון שדים וכדו'. ורק כאשר היונים באו שהם עם שלא למדו חכמה, הכחישו את הרוחניות. ומה שכפרו האומות הוא בנבואה, ומשה חשש שאף עמ"י לא יאמינו לנבואתו, עד שנבואתו התאמתה בקריעת ים סוף – ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
אך קשה כיוון שלאחר מכן נאמר וגם בך יאמינו לעולם? תי' אבן עזרא - שעדיין לא כולם האמינו אלא רק חלק שהרי לא כתוב כל העם אלא רק העם. ק' – גם אח"כ כתוב בעבור ישמע העם בדברי עימך, ולא כל העם?. תי' ב - כיוון שאעפ"י שידעו שה' עשה הניסים ומשה הוא עבדו, אין זו הוכחה שידע משה הדבר בנבואה מה' פנים בפנים, אלא אולי קיבל ממלאך (כיוון שלדעת הרמב"ן השומע מלאך אינו נביא. ורק משה בתחילת דרכו וכן בסוף תקופת הנבואה, קיבלו על ידי מלאך. וזאת בניגוד לדעת ריה"ל והרמב"ם) או בחלום. תי' ג - גם בך יאמינו לעולם היינו לדורות שאם נביא יכחיש נבואת משה, כולם יידעו שהוא משקר.
ולאחר שפסקה הנבואה, החלו האומות לשאול באוב וידעוני, וכיוון שמלאכה זו נעשית ע"י איש ואשה על הקבר, הזהיר הכתוב איש או אשה וכו'. והאבן עזרא כ' שהכל הוא הבל, והתורה לא תאסור דבר שהוא אמת, אך האמת היא שהריהם מצליחים להגיד קצת עתידות, והוא מפני שאף חז"ל אמרו שעוף השמים מוליך את הקול וכו', מפני ששרי מזל טלה מורים העתידות הקרובות על ידי העופות. ובאמת חלק מהם לא נאסרו לגויים כגון הניחוש, ונאסרו רק לישראל, מפני שנאמר תמים תהיה לה' אלוקיך – שעם ישראל יהיה כולו לה' ולא יתן חלק למזלות כוכבים או שדים.
וכיוון שהניסים מורים על חידוש העולם, ידיעה והשגחה, ואין הניסים הגדולים נעשים בכל דור מפני שאין צורך בהם או שאין ראויים לכך, ציווה הקב"ה לעשות זכר לניסים שיאכלו פסח, ואיסור חמץ, ותפילין ומזוזה, והחמיר בהם מאד. וכל המצוות הן לזכר נס וחסד שעשה עם אבותינו, וממילא ראיה על האמונה, כגון הקובע מזוזה ומתבונן בעניינה. ולכן אנו מזכירים בכל המצוות זכר ליציאת מצרים. ולכן התורה אומרת וזכרת כי עבד היית וכו' על כן ציוך וכו' לעשות את יום השבת, והיינו שאתה חייב לזכור את הנס הגדול וההשגחה שעשה לך ה' ואתה עד על כך, ולכן עשה לך סימנים להזכר בזה תמיד!
הגויים שאלו על הדיבר הראשון – אנכי ה', שאינו מצווה? ודחאם הרמב"ן שלא נאמר עשרת המצוות אלא עשרת הדיברות. אך האמת מיישב הרמב"ן שנאמר 1. אנכי ה' בשם הוי"ה, שבו יסוד ההויה, לומר שיאמינו: א. שיש אלו-ה נמצא, ב. שברא את העולם, ג. והוא יודע, ד. ומשגיח, ה. ובעל היכולת, ו. והוא אחד, שהרי לא אמר אלקים, אלא שם השם, ז. ואמיתת הנבואה, בעצם זה שהם מקבלים הנבואה ממנו. ולכן 2. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שהם המלאכים העליונים, וכן לא תעשה לך פסל וכו' שזו ע"ז. וכיוון שכן, עליך לכבד את שמו, ולכן 3. לא תשא את שם ה' לשוא. ובנוסף לכך, עליך לעשות מעשה חיובי לאמת ידיעה זו, ועליך 4. לשמור שבת המורה על חידוש העולם. ומכאן החל לזרז האדם בדברי העולם הזה – 5. לכבד את הבורא השני – אב ואם. 6. לא תרצח. 7. לא תנאף. 8. לא תגנוב. 9. לא תענה. 10. לא תחמוד.
ונמצא שבכל מצווה אדם מודה לאלוקיו, וזו כוונת יצירתו שאדם מודה בשלושת יסודות התורה – חידוש, ידיעה והשגחה. ובזה אדם מודה שאין העולם כמנהגו נוהג על ידי הטבע (כמו שכתב הרמב"ם), אלא כל מעשינו ודברינו הם תמיד ניסים, כי אם הטבע מנהיג העולם, אין העולם תלוי בקיום המצוות והעבירות, ומזה שיש בצורת כשיש עוונות (והיינו במישור של הכלל, אך בפרט יש יוצאי דופן), מוכח שגם ירידת הגשם היא נס, ואין לאדם חלק בתורת משה בלי הבנה זו!. אלא שבד"כ הנסים הם נסתרים, כי אדם לא יודע שפלוני ניצל בזכות תפילתו וכו'. וכן מה שנאמר שלעתיד לבוא אריה כבקר יאכל תבן, והקשה הרמב"ם (ששיטתו שיעודי הנביאים אינם אלא משל) וכי האריה יהיה צדיק?! אינו קשה דבין לפי ר' יהודה שיושבתו המזיקים, ובין לר' שמעון שיהיו אך לא יזיקו, מכל מקום הכל הוא בנס נסתר, לפי המצב הרוחני של עם ישראל. כי אם עמ"י ישמור המצוות, תושבת החיה הרעה בכל ארץ ישראל ולא רק בירושלים. ובימות המשיח יושבתו המזיקים מכל העולם. כי המזיקים הם כתוצאה מחטא אדם הראשון, שנא' ואיבה אשית וכו'.
נמצא לסיכום: הניסים המפורסמים מורים על: א. חידוש ב. ידיעה ג. השגחה על העולם ועל הניסים הנסתרים, ובזה מודה כל מי שמתפלל לה'.
ועוד התורה מאירה את עינינו בגלותה לנו את סוד יצירת העולם. ולכן אמר אנקלוס הגר לקיסר, שגוי אינו יכול ללמוד תורתם, והיינו שאין מגלים את סודות מעשה בראשית מעשה מרכבה ועוד סודות, אלא לחסיד שבישראל. ועוד שאף קטן שבישראל יודע מה נברא ביום א' וכו', ואילו חכמי האומות ובראשם אריסטו, לא מצליחים לבאר האם העולם קדמון או נברא... ואמנם חכמתם חשובה כסולם לחכמת ידיעת האלוקות, אך אין התועלת בהם גדולה כנגד היגיעה בהם. לעומתם אף קטן שבישראל שמתבונן ולומד על ידי מלמד יודע שכל הקודם בבריאה דק יותר, וכן שה' ברא את השמים ואת הארץ, והיינו חומר היולי השמים וחומר היולי הארץ (כיוון שאין יסודם אחד), יש מאין, ומהן ברא את הכל יש מיש. אמנם באדם נאמר נברא (ולא יצירה או עשייה שהם יש מיש), מפני שנפש אינה לא מן השמים ולא מן הארץ, אלא נבראה גם היא יש מאין (ודלא כאבן עזרא שפי' ברא מלשון כריתה). וכן בארה התורה ארבע יסודות העולם – תהו (מים) ובוהו (עפר) וחושך על פני תהום (אש היסודית שהיא חושך) ורוח אלוהים מרחפת (רוח). וכיוון שלאחר בריאת השמים והארץ ההיוליים, בורא יש מיש, אמר בבריאת האדם נעשה אדם בלשון רבים והיינו שהארץ תעשה את גופו החמרי של האדם ואילו הקב"ה את הנפש. וכן בצלמנו כדמותנו בלשון רבים – כי הגוף – בצלם הארץ ובדמותה שמגיע אליה הפסד, ואילו הנפש – בצלם העליון שלא מגיע אליה הפסד. ומתוך רמזים שבתורה יודעים חז"ל את כל ענייני הטבע, סוד העיבור, התקופות, ואף ימי עיבורו של נחש. ועל הנשמה רמז בפסוק ויפח באפיו נשמת חיים, ולא רמז בריאתה, והגויים טעו שהיא נבראת כמו הגוף, ואין זה נכון כי הקב"ה לא בורא את העולם תמיד יש מאין, אלא ממציא דבר מדבר, ומה שאין בו הפסד, אין בו הויה עכשיו, וע"כ המלאכים והנשמות כולם נבראו בבריאת העולם ועומדים וקיימים לעד. לעומת העולם הזה הגשמי שיש בו הפסד, והגופות נולדים ומתים וכו'. ומכל מקום על הארץ עצמה נאמר יסד ארץ על מכוניה בל תימוט לעולם ועד והיינו שאינה מתיישנת ונופלת עד שישחית אותה הקב"ה בכוחו.
ועוד יודעים חז"ל על תענוג הנשמות בגן עדן מפרשת ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם, והוא גן הנטוע בארץ אלא שהוא תחת קו ההשויה, וגן זה הגשמי הוא צורה והסדר כדוגמת גן ערבות ששם גן עדן הנשמות, כי הנשמה אינה נהנית מדברים גשמיים. ועולם שאחרי תחיית המתים הוא הנקרא עולם הבא. וכן יודעים חז"ל עניין גיהנם וכו' מפסוקים להט החרב המתהפכת וכו'. וסתרי התורה ומעשה מרכבה היו נמסרים מדור לדור רק למי שראו בו שהוא ראוי לכך – אב בית דין וליבו דואג בקרבו. ור' ישמעאל קיבל סתרי תורה אלו וידע היכלות וחכמת הפרצוף. ולכן אמרו בגמ' שכשיש 60 ריבוא מברכים ברוך חכם הרזים, מפני שבכל הפרצופים השונים נכללים כל הדיעות, והבורא כולל הכל. וחכם גדול הכולל כל הדיעות, מברכים גם עליו ברוך חכם הרזים. ומסופר על ר' פלוני ור' פלוני שנפגשו עם ר' פלוני ובירך עליהם מפני שהכיר בפרצופם שהם כוללים כל הדיעות, ומפני שקינאו בו חביריו על חכמתו זו, יהבי ביה עינייהו ומת. וחכמה זו וחכמת הכף ושרטוטים היו מקובלים ביד חז"ל ואבדו ממנו ונשארו משובשות ביד מעט מזעיר, עד שהכחישום היוונים. וכן כל חכמת שלמה בענייני הטבע וכו' ידע מן התורה ולא כפילוסופים שהיו מנסים ובודקים וטועמים כל דבר וכו'.
ועוד האירה התורה בעניין הקרבנות והאריכה בהם מאד, וכל החכמים עובדי ה' הקריבו קרבנות החל מאדם הראשון, הבל, נח, האבות וכו', והשראת השכינה במשכן היתה רק על ידי קרבנות. ואף לעתיד ה' מתרצה לנו על ידי הקרבנות. ועניין זה הוא נסתר ואינו מובן בסברת האדם, כי מבואר בפסוקים שאין לה' תועלת והנאה בקרבנות, ואם כן אינו מובן מה העניין בהם. ומכל מקום כל רפואה שאינך מבין אותה, תוכח ותוכר מעלתה כאשר רואים כמה היא מרפאת. ולדעת האבן עזרא עניין הקרבנות כופר לנפש החוטאת בשגגה. וכיוון שהחוטא חטא במחשבה ובמעשה, עליו להתדוות ולבקש מחילה גם במעשה על קרבן חי לחשוב שראוי היה שישפכו את דמו, וכן הקטרת החלבים והכליות ששם התאווה וכלי המחשבה שבהם חטא. ומכל מקום פרטי הדינים אינם מובנים לנו מתי מקריבים זכר ומתי נקבה, וכן מעלת הקרבנות שעל ידם שורה השכינה בישראל לעולם וכו' אינם מובנים לנו. ואמנם חז"ל תמהו רק על פרה אדומה שאין לה טעם ונשחטת בחוץ ונשרפת חוץ למחנה, ושעיר המשתלח שנראה כאילו זובחים לשדים שהוא שוחד לפלוני ואין השטן מקטרג ביום הכיפורים. ומכל מקום שאר הקרבנות מבואר שהיה להם טעם ידוע. ובפסוקים המפורשים מבואר 'ונזבחה לה' אלוקינו פן יפגענו בדבר או בחרב' – הרי שהקרבן מגן מן הפגיעה בדבר וכו'. וכן במזמור בתהלים לא על זבחיך אוכיחך וכו' אם תעצרני לא אוכל בלחמך, להורות שאינו לה' אלא לאדם. ואין כתוב בקרבנות אלא שם הוי"ה שלא יאמרו יש אלוהות הרבה ח"ו.
ועוד התורה מלמדת אותנו על סוד התולדה (במובן פריה ורביה). שאסרה לנו מאכלות אסורות מפני שידוע שהם מאכלים שאינם טובים לגוף האדם וכן מזיקים לנפש. כי העופות האסורים כולם דורסים למעט שניים, ומולידים האכזריות בנפש האוכלת ומטמטם הלב. ויש בהם שינוי בתולדה – שהחלמון מבחוץ והחלבון מבפנים. וכן הבהמות האסורות יש בהם שינוי בתולדה – שהחלב שלהם אינו עומד, ויש להם היזק באברי הלידה. וכן הדגים – טהור מטיל ביצים וטמא משריץ. וכן הנידה נאסרה וזהו שינוי בחלקי ההולדה שבאותו זמן אינה יכולה להתעבר! וכן אמרו חז"ל שאם שימש ביום הראשון לנידתה יהיה הולד מצורע וכו'. ואף הפילוסופים הכירו ברוע הדם ההוא שהוא שואב את יצירת הוולד, ולא בחינם ציוותה תורה שבעה נקיים להרחיק מרוע הדם ההוא. והסימן ניכר בתולדות כמו שכתב אריסטו בספרו שאם הנידה בתחילת נידתה תסתכל במראה של זכוכית היטב, ייראה בזכוכית כתם אדום, ואם כן בזכוכית, כ"ש לוולד.
ועוד מלמדת אותנו התורה חכמה נעלמה, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה, ויש שמות בתורה שהיודע אותם ומכיר את שימושם, יכול להשתמש בהם להמית ולהחיות. ומטעם זה ספר תורה נפסל ביתרון וחסרון אות אחת אעפ"י שלעין אדם אין נראה הבדל.
וכן התורה מאירת עיניים בעתידות, והנביאים שדיברו על העתיד אין מפורש בהם יותר ממה שמפורש בתורה. ורמזה לנו התורה שאמרה כי ששת ימים עשה ה' וכו' ולא בששת ימים, כי כל העולם בנוי על ימי השבוע. החל מימות השבוע שנות השמיטה ושנות כל העולם. [והתורה החמירה מאד בעונש השמיטה שעונשה גלות. ובספר ויקרא נראה לכאורה שיש ערבוב נושאים, שהרי בתחילת ויקרא דיבר מעניין המשכן והשראת השכינה בו, ומזה ציווה על עניין הקרבנות וטהרת הכוהנים (ומזה ציווה על מאכלות האסורות מפני טומאתם, וכן טומאת יולדת ומצורע וכו'), ולאחר כל עניין הכהנים ציווה על השמיטה ויובל שנאמרו קודם לכן בהר סיני, ולאחר מכן שוב שנה בספר במדבר בעניין אוהל מועד והשמיטה. והטעם מפני שרצה לסמוך את השמיטה לאיסור עריות שנאמר בהם ולא תקיא הארץ אתכם, כדי לרמוז שגם עונש השמיטה היא גלות]. יום ראשון לבריאה – אור – אלף ראשון – אדם הראשון אורו של עולם: יום שני – רקיע ויהי מבדיל – אלף שני – הבדלה בין צדיקים לרשעים שנידונו במי המבול: יום שלישי – עץ פרי עושה פרי – אלף שלישי – ניתנה תורה פרי העולם: יום רביעי – נתלו המאורות – אלף רביעי – נבנה ביהמ"ק ומלכות בית דוד שהוא כשמש, והמאור הקטון הוא רמז לבית שני ומלכות בית חשמונאי: יום חמישי – ישרצו המים, בריאת התנינים, ועוף יעופף – אלף חמישי – שלטון האומות שאינם מכירים את בוראם ומושלים בכל העולם: יום שישי – בתחילתו תוצא הארץ נפש חיה, ובסופו נברא האדם – אלף שישי – בתחילתו שלטון האומות ובסופו שלטון מלך המשיח שהוא בצלם אלוקים: יום שבת – ויברך אלוקים את יום השבת – אלף שביעי – עולם הבא. ולזה רומזים מצוות שמיטה ויובל, וכן ספירת העומר בשבע שבועות ויום החמישים חג השבועות. ולאחר מכן התורה מפרטת על המשפחות כגון ואחות לוטן תמנע, ומפרש המורה נבוכים הטעם מפני לאמת את חידוש העולם ולבאר כיצד בני האדם מפוזרים על פני התבל ויש להם שפות שונות. ומן המבול אנו לומדים על הידיעה וההשגחה, ובזה ישנה הודאה על חידוש העולם וכן על שכר ועונש (וכן מורה דינם של סדום ועמורה). ומשפחות בני שעיר פירטה התורה כיוון שיש מצוות מחיית עמלק ועלינו להבדיל בין עמלק לבין שאר זרעו של עשיו, וזהו עניין של חמלה ומצווה. וכן פירוט המלכים שמלכו באדום מורה על חביבות ישראל שצוו שלא לשים עליהם איש נכרי בניגוד לעשיו. ע"כ דברי הרמב"ם. אמנם סיפור עניין קין להורות שהאריך לו עד שבעה דורות מפני שנכנע, והבל יש בו סוד גדול. ותולדות נוח להורות שהוא צדיק יסוד עולם. וסיפור אנוש שאז הוחל לקרוא בשם ה' אין פירושו שהחלו להתפלל לה' (כפי' האבן עזרא), שהרי גם אדם הראשון התפלל, אלא שהחלו לעבוד לשדים שאין בהם תועלת (מפני שהשד אין לו יכולת כלל, ורק יכול לשמוע מאחורי הפרגוד את העתידות הקרובות, וה"ה הנשמות של המתים). ועוד סוג של ע"ז הוא למזלות כשם שהמצרים עבדו למזל טלה שחשבו שהוא שולט עליהם ויוכל לעזור להם. ועוד סוג של ע"ז הוא עבודה למלאכים, שהקב"ה ציווה לצווח אליו ולא למלאכים אף לא כאמצעי תיווך. ומין זה של ע"ז נקרא אלוהים אחרים – כי המלאכים אלהי השמים והדיינים אלהי הארץ. וממין הזה היו בנ"י עובדים ע"ז. [ועניין חטא העגל הוא מפני שסברו שמשה הוא אמצעי בינם לבין הקב"ה, וכיוון שמשה הסתלק, רצו לעשות כח אמצעי שיורה להם את הדרך במדבר, והכח הזה נקרא אלוהים כשם שמשה נקרא – ואתה תהיה לו לאלוהים. ולכן אמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, כי אמרו עד עתה וכי משה העלנו?! וכשראו שיצא צורת עגל אמרו שהמזל של הגוף הזה סייע להם לצאת ממצרים. ובמדרש נאמר שהקב"ה אומר למשה שהוא נגלה על עמ"י בארבעה פרדים, והם קוטפים אחד ומכעיסים אותי בו, הה"ד ופני השור משמאל לארבעתן. והיינו ששמאל הוא מידת הדין, ועמ"י היו במדבר מקום החורבן, וכשראו את העגל סברו שהוא זה שמכוחו יצאו ממצרים, שהרי נאמר ויסע מלאך אלהים וכו' ויבוא בין מחנה ישראל ובין מחנה מצרים ויהי הענן והחושך וכו'. אותו החושך יסודו מן האש היסודית שהיא מידת הדין ומקבלת את כוחה מן השור. ולכן אהרון סייע בידם, ואמר חג לה' מחר – שם המיוחד, כי היה סבור שיקריבו מחר קרבן לה', והם בדעתם הפכו זאת ונעשה בידם ע"ז. כי מה שאמרו אלה אלהיך ישראל אינו ע"ז וכנ"ל, אך מה שהשתחוו וזבחו לו היא ע"ז, שיאמרו שהמלאך ששולט עליהם הוא העלה אותם]. וסיפר עוד על דור המבול שנחתם גזר דינם על העריות ועל הגזל, וכתב הצלת נח בצדקתו, והצלת בניו כי הצדיק מצווה את בניו לשמור את דרך ה'. ועניין ברית הקשת להראות צדקת נח שמגן לעולם, וממנו יקחו ראיה כל עובדי ה'. ועניין חם להודיע על עונש המקל בכבוד אביו, ולהראות שהתקיימה קללת הצדיק. וסיפר על דור הפלגה ולא התבאר חטאם, ולדעת האבן עזרא לא חטאו רק רצו לשבת בקיבוץ וה' רצה בפיזורם. ואחר המבול המורה על השגחת העונש, סיפר על אברהם על ההשגחה של שכר וגמול שקיבל על שעמד בעשר נסיונות, ובזה מתעוררים הלבבות לבורא, ולכן האריך כל כך בסיפור האבות וכמה בארות חפרו וכו', וכן משום מעשה אבות סימן לבנים להראות ה' לאבות מה יהיה על זרעם ועשה הדבר בפועל להם כדי שיהיה הדבר שריר וקיים. וכן אברהם לא ביקש אות על שיקבל שכר אחר מותו, כי זהו דבר ברור שהנפש הטהורה אינה מורכבת מן היסודות ואין שולט בה הפסד, אך בעולם הזה שיהיה טוב הוא דבר ניסי והוצרך לאות על כך. ולכן לא פירש משה על שכר הנשמות, כי זהו דבר מצד הטבע, ורק פירש מה שמעל הטבע – היות הגשם או הימנעו בגלל קיום המצוות ומעשרות וכדו'.
הקדמת רבנו בחיי
התורה נקראת תמימה כי היא קשורה עם החכמה העליונה וכל החכמות נכללות בה (וממנה השיגו משה ושלמה כל מה שידעו). והיא משיבת נפש אל השורש שלה (שבשמרנו את המצוות אין צורך בגלגול). תור"ה (=611) ציווה לנו משה + 2 מצוות ששמענו בהר סיני מפי הגבורה = 613. כל מצווה מורה על מין ממיני החכמה, וכן על דרכיו ופעולותיו, ולפיכך מנין תרי"ג אינו אלא כללים, אך בפרטי המצוות אין להם סוף כשם שלדרכיו אין סוף. וזהו שאמר דוד המלך – רחבה מצותך מאד. והן מתחלקות לשני סוגים: א. מצוות שכליות כגון רציחה וכבוד אב ואם, ב. מצוות מקובלות כגון שופר ולולב וכו'. ובשני סוגים הללו יש גם תיקון הגוף וגם תיקון הנפש, שנאמר לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה (=גוף), וצדקה תהיה לנו לפני ה' אלוקינו (=נפש). וכן אמר שלמה כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.
המקור שכל החכמות נכללות בתורה, שאמר שלמה נופת תטופנה שפתותיך כלה, המשיל את התורה לכלה כדרשת חז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורסה, וכן ביום כלת משה, כלת כתיב, ואילו את החכמות לנופת שאינו דבר מזוקק אלא מהול דבש ושעווה, לעומת התורה שנמשלה לדבש וחלב מזוקקים – דבש וחלב תחת לשונך. ובאר שיש דברים נסתרים בתורה שהם תחת לשונך, ולדוג' הביא מצוות ציצית – וריח שלמותיך כריח לבנון, לבנון הוא החכמה וריח הוא זכרון ורושם הדבר. כך זכרון המצוות הם כזכרון החכמה.
והודיעו חז"ל את מעלת התורה ושלמותה שאמרו שלא נכתבה על הסדר כי אילו נכתבה על הסדר היה יכול אדם הקורא בה להחיות מתים. ועתה שלא נכתבה על הסדר, הריהי מביאה את האדם לחיי העולם הבא שנאמר אורך ימים בימינה (=עולם הבא), ובשמאלה (=עולם הזה) עושר וכבוד, דהיינו שהעושר והכבוד מכינים את האדם בעולם הזה, וכך העולם הזה הוא הכנה אל העולם הבא. ושלמה ידע מתוך התורה חכמה רבה ועליונה, ומתוך חכמתו ידע לבנות את כסאו בצורה מיוחדת שלא נעשה כן לכל ממלכות, כך שהיו לו ידות – והיינו כנגד מידות שבהם נברא העולם (חסד וגבורה), וכן אריות כנגד שני השרים (מיכאל וגבריאל). וכן מתוך חכמתו הרבה חיבר שלושה חיבורים שבהם כלולים חכמתו – שלושת אלפים משל, אלפים מלשון לימוד אאלפך חכמה, והיינו שלושה חיבורים – משלי, שיר השירים וקהלת.
ממעלות התורה שנבראה לפני בריאת העולם, ולכן התורה מתחילה בבראשית – ב' אלפים שהם ראשית. והיה משה רבנו כמעתיק מספר קדמון, ולכן לא פתח - וידבר ה' אל משה בראשית וכו'. ודרשו חז"ל שלא פתח בתורה מוהחודש הזה לכם מפני כח מעשיו הגיד לעמו. והיינו – שכח מעשיו ופעולותיו של הקב"ה בבריאת וחידוש העולם נלמדים מסיפור התורה על כך, ולא רצה ה' להשאיר ידיעה זאת ביד המסורת אלא כתבה בתורה. כי מתוך ידיעת חידוש העולם, האדם יודע את ה' מצד פעולותיו (=כבוד מלכים חקור דבר), כי את עצמותו אפילו המלאכים אינם משיגים (כבוד אלוקים הסתר דבר). וידיעה זו היא כוללת כל המציאות 'שמים לרום וארץ לעומק' – ידיעת ה' מתוך השמים ולרום – המלאכים שמעל השמים, עד הארץ ועמקי התהומות.
משה רבנו ביקש לדעת גם את החלק מצד פעולותיו ונענה - אני אעביר כל טובי על פניך, וגם את החלק הנסתר ביקש - הראני נא את כבודך, ובזה נענה - לא תוכל לראות את פני. וכשם שאסור לחקור בחלק הנסתר, מצווה לחקור בחלק האפשר לדעת את דרכי ה' ופעולותיו, ולכן האריכה התורה בסיפור בראשית משום שמתוך ידיעת חידוש העולם נשענים יסודות האמונה: מתוך חידוש העולם מחויבת ההשגחה (בבריאת יצירת ועשיית האדם), וההשגחה מחייבת את הנבואה (שהיא בעצמה השגחה גדולה על הנביא ושיבר ה' לאדם ויצווה לו מצוות), וכן מחייבת שיש שכר ועונש (כשם שאדם הראשון נהנה בגן עדן וגורש משם וכו'). ומתוך הנבואה תבוא התורה בנבואת משה רבנו. ולכן הוכרח להתחיל התורה בחידוש העולם.
הקדמת האברבנאל לספר דברים
האם את חומש דברים כתבו משה מפי הגבורה כשאר החומשים בלי שינוי, או שמא אמרו מפי עצמו כמבאר מה שהבין?
אם כתבו מפי הגבורה, קשה: 1. מדוע הוצרך לכפול הדברים? אם בשביל לבאר, מדוע לא באר בתחילה והשאיר הדבר לא מבואר, ואיך יבאר המחבר עצמו את דבריו? 2. מדוע שאר הספרים מדברים בלשון נסתר ואילו ספר דברים בלשון נוכח? 3. כיצד חז"ל אומרים שהקללות בחומש דברים נאמרו בלשון יחיד כי משה אמרם מפי עצמו?
אם כתבו מפי עצמו, קשה: 1. איך נכלל ספר שכתבו משה בתוך ספרים שנאמרו מפי ה'? 2. מדוע בתוך דברי משה נכתבו דברים בלשון נסתר – וזאת התורה אשר שם משה ועוד? 3. איך נאמרו בו מצוות חדשות? 4. איך חז"ל אמרו שכל האומר שכל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד שאמרו משה מעצמו, הריהו בכלל כי דבר ה' בזה?
הרמב"ן כתב שמטרת משה בספר דברים היא משולשת: 1. להוכיח את עמ"י ולהראות להם כמה התנהג עימם ה' במידת הרחמים. 2. לומר להם מצוות חדשות שלא התבארו עד עתה. 3. לומר מצוות שכבר צוו לבאי הארץ, או מפני להוסיף בהם ביאור או מפני להזהירם בהרבה אזהרות על מנת להפחידם. אך קשה לפירושו – אם מטרת משה היתה להוכיחם, מדוע כתב התוכחות לפי הסדר, והיה לו לפתוח בחטא העגל שהוא החמור וקדם לחטא המרגלים? ועוד, אם התוכחה והמצוות הם שתי כוונות נפרדות מדוע נכתבו הדברים בעירבוביה, תוכחה מצוות ושוב תוכחה?
עוד יש לשאול, מדוע ישנן מצוות שפעם ראשונה נזכרו רק בספר דברים, והצטוו רק לאחר שלושים ושמונה שנה? מדוע לא נזכרו כבר בחומשים הקודמים? והרמב"ן יישב שאולי באותן מצוות נהגו רק בכניסתם לארץ או מפני שהן לא כל כך תדירות, ולכן ציווה אותן רק לנכנסים לארץ. אך קשה לפירושו – דבריו דברי נביאות, והיה לחז"ל בגמ' לפרש זאת שלא נהגו במצוות אלו עד כניסתם לארץ? ועוד, מדוע לא פורשו כל המצוות הללו בפרשת ואתחנן? ועוד, הרי מצוות שמיטת קרקע ויובל ועוד שהן מצוות התלויות בקרקע, ובכל זאת הצטוו עליהן בספר ויקרא? וכן יש מצוות חדשות בספר דברים שהן תדירות כמו לא תתעב אדומי? ואין לומר שרצון ה' שיהיו מצוות בכל חומש, כי זו טענה בטילה. ועוד מדוע לא הוזכר במצוות בספר דברים וידבר ה' אל משה, כשם שהוזכר במצוות בשאר החומשים? והרמב"ן יישב על זה שאלו מצוות שכבר הצטווה עליהם בהר סיני ואמרם כעת. וקשה שהרי אמירה זו לא נועדה לציין הזמן, אלא לומר שקיבלם מסיני, שהרי כאשר הכתוב רוצה לציין הזמן הוא מציין זאת כמו וידבר ה' וכו' אחרי מות שני בני אהרון וכו'! וכיוון שקיבלם מסיני היה לו לומר וידבר ה' אל משה, אעפ"י שאמרם לאחר זמן? וכן ישנן מצוות שנאמרו בפרשת מסעי בשנה הארבעים ונאמר בהן וידבר ה' אל משה?
והכוונה השלישית שהזכיר הרמב"ן שכתב המצוות שנית להזהירם ולהוסיף ביאור, גם זה קשה, מדוע לא מנה את כל המצוות להזהירם אלא השמיט מצוות רבות כגון מצוות הקרבנות ומצוות שמיטה ועוד רבות? וכן בסיפור הדברים אינו נכתב כפי הסדר, שהרי הזכיר סוף מעמד הר סיני בפרשת דברים ואחר כך סיפר הכל בפרשת ואתחנן? וכן סיפר המסעות מינוי השופטים, מרגלים, וכו' עד שנת הארבעים, ואחר כך סיפר דברים שקדמו לאותם מאורעות?
והתשובה להכל הוא שכוונת משה לא היתה לאחת מן הכוונות הנ"ל, אלא היתה לבאר את המצוות שטעונות באור. ובאמת אם נחפש היטב נמצא לכל המצוות איזה רמז שכבר נכתבו בחומשים הקודמים. ולכן מה שכבר מבואר לא הוצרך לפרש, ומה שלא היה מבואר דיו והיה מבארם בחייו, הוצרך לבארם בספר למען ידעו ביאורם אחר מותו. וכיוון שבעניין המצוות ושכרם היו עלולים להסתפק בהם לאחר מה ששמעו שעבר על אבותיהם במדבר, הוצרך לחזור ולבאר להם המעשים שקרו עם אבותיהם, לא כדי להוכיחם, אלא כדי לבאר ספקותיהם. ולכן התוכחות לא נאמרו כסדר זמנם. ולא נאמר במצוות וידבר ה' אל משה, מפני שאין כאן מצווה חדשה אלא רק באור בלבד.
ועניין הספר הזה שאמר משה הכל לצורך פרידתו, ולאחר מכן כשסיים לומר הכל, הסכים הקב"ה על ידו ואמר לו לכתוב את הדברים מפי הגבורה, והיה משה כותב מה שנאמר לו מפי הגבורה בנבואה כיתר דברי התורה, וה' אמר לו כפי שאמר הוא לישראל ואולי הוסיף בהם עוד טעמים. ולכן אמרו חז"ל שאת כל התורה כולה אמר ה', ומשה אומר וכותב, ובכלל זה חומש דברים. וזו גם כוונת הרמב"ן בבאור זה.
ובזה מיושבות הקושיות, כיוון שהוא סיפור אלוקי ממה שאמר משה, ולכן מחד הרי זה חומש כשאר החומשים אך נכתב בלשון משה כשם שכתבה התורה את לשונו של פרעה. ומטעם זה נאמר וזאת התורה אשר שם משה, כי זהו דיבור הגבורה שאמרה למשה לכתוב, ולא משה כתב מפי עצמו מדעתו.
אמנם עדיין קשה מה שאמרו חז"ל שאת הקללות בספר דברים אמר משה מפי עצמו, ומאידך גיסא כתוב אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל שמשמע שאמרם מפי הגבורה? ואם הוא כדברי הרמב"ן שאמר שמשה הוא כשליח מפי ה', מדוע אמרם בלשון יחיד ולא מפי הגבורה? ואפשר לומר שה' ציווהו דרך כלל לכרות הברית, ופרטי הקללות אמרם משה מעצמו, וזאת בניגוד לשאר התורה שאמרם משה מילה במילה מה ששמע מפי הגבורה.
הקדמת הספורנו לתורה
בראשית: כל מה שנברא בעולם עד המלאכים והגלגלים וכו' הכל נברא בכוונה ובהשגחה. והרבה ה' חסדו על האדם, והאדם קלקל. וסיפר שברא האדם בצלמו כדמותו, כדי שידבק האדם בו כי זו תכליתו, ונתן לו די מחסורו ופרנסתו, עד שקלקל אדם הראשון וקלקל פרנסתו שעליו לעבוד להוציא פת. וסיפר שעם כל זה ריחם על האדם שהיו פירות הארץ מספיקים למזונותיו עד שיכל לחיות קרוב לאלף שנים, עד שקלקל ונגזר להשחית את הארץ במבול והשתנו הטבעים ולא הספיק מזון הפירות לחיי האדם כבראשונה. וסיפר שעם כל זה ריחם על שארית הפליטה והתיר להם לאכול בשר בעלי חיים זולת האדם עצמו. והיתה אימתם על החיות, והיו חייהם כארבע מאות שנה, עד שבחרו לעבוד אל נכר ולתת צלמו במגדל, ואז התקצרו חיי האדם לכמאתיים שנה והלכו ופחתו. וסיפר כי ה' הפלה חסיד לו – אברהם אבינו איתו כרת ברית לו ולזרעו עד עולם, ונתן לו את ארץ ישראל שהוא מקום מספיק לקיבוץ מדיני ששם יתאחדו שבטי ישראל. ומרוב שלמות שלושת האבות היו מעשיהם המסופרים בתורה סימן לבנים לעתיד, כשם שהיו הנביאים אומרים לעשות מעשה סמלי למען יצירת הדבר במציאות. וכשם שאברהם בנה ארבעה מזבחות בנו ישראל ארבעה מזבחות – במדבר, שילה, נוב וגבעון. וכשם שבנה יצחק מזבח אחד בנו הם בית המקדש הראשון. וכשם שיעקב בנה שתי מזבחות, וכן כל מה שקרה לו, כך הוא כנגד בית שני ובנין העתיד.
שמות: סיפר כי מאז שהחלו לחלל את ברית אבותם במצרים, החל השעבוד, עד שמקצת מהם שבו מדרכם הרעה והתפללו ואז הושיעם. וסיפר שכאשר היה חפץ ביקרם דיבר עמהם פנים בפנים ובזה זכו לעדי רוחני, עד שחטאו והתנצלו את עדיים וסלקו שכינה מתוכם. ועוד סיפר שבכל זאת רצה ה' לשכן שכינתו במידת מה בתוכם, ולכן ציווה על המשכן, ובזה השיב שכינתו לתוכם[1].
הקדמת הנצי"ב לתורה
הקדמה: א. במעמד הר סיני היה ציווי בנוסף להגבלת הר סיני באזהרת מיתה, להגביל את העם באזהרת עשה. והיינו שהכהנים יהיו קרובים אל ההר, אחר כך ראשי העם סביבם, אחר כך המון עם ה', ואחר כך נשים ועבדים וטף. והיתה השגת והבנת כל אחד מהם שונה לפי עמידתו קרוב להר.
ב. וכך הוא גם לדורות הבנת כל אדם במקרא שונה מחברו. ואפילו מי שלא מדקדק באותיות, הבנתו שונה אם קורא פעם אחת או אם קורא ושונה בה. [ולכן אמר ריב"ל שיש לשנות קריאת המגילה ביום, וכוונתו לחדש יותר ממה שכתבה המשנה, שעליו לקרוא ביום ביותר התבוננות והבנה. וכן מבואר בב"מ שהמוצא ספר תורה לא יקרא וישנה, והיינו לשנות בהבנה, אך לקרוא פעמיים מותר, וכן אם כבר שנה, מותר לו לקרוא כיוון שכבר מבין ואינו מתבונן ביותר]. ויותר מכך הזהירה התורה – שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום וכו' כי לא דבר ריק הוא מכם, והיינו שיש להבין במקרא ודקדוקיו ושלא נחשוב שבמקרה נכתב כך, כי אם ריק הוא, הרי זה מכם, שאינכם יגעים בה. ולכן ציווה הקב"ה לתרגם התורה לשבעים לשון, כי אז לא ניתן לדקדק באותיות, משא"כ לישראל לא דבר ריק הוא.
ג. והטעם שנקראה כל התורה שירה מפני שיש בה סגולת השירה שנכתבה בלשון מליצה השונה בשני דברים מסיפור פרזי: 1. בטבע – בשיר אין העניין מובן היטב, וצריך לעשות פירוש מה כוונת כל חרוז ואין זה דרוש אלא כך הוא טבע השיר. ומי שיודע בדקדוק, נהנה יותר מן השיר ממי שבא רק ללמוד את תוכן השיר. וכן הוא בתורה שיש לעשות פירושים לדבריה, ולכוון בדקדוקה כפי מדרשי חז"ל כדי לכוון לכוונת המשורר. 2. בסגולה – השיר מעוטר ברמזים שאינו מעניין השיר כגון שם המחבר וכיוצ"ב, ופעמים מעקם הלשון בשביל החרוז. וכן הוא בתורה שיש בה עוד הרבה סודות ומפני כן יש הרבה לשונות שאינם מדוייקים כל כך. וכן הוא גם בנ"ך. ושני דברים אלו רמוזים בפסוק אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, והיינו שהפשט (=טבע) הוא ככסף המכוסה בעפר שיש צורך במאמץ לזקק את הכסף מן העפר, ואילו הסודות (=סגולה) הם כמטמונים באדמה שלא ניתן לגלותם אלא על ידי סיעתא דשמיא. אז תבין יראת השם – הפשט, ודעת אלוקים תמצא – הסודות. וכן נפש עמל עמלה לו, אם נפש עמלה בדברי התורה, התורה עמלה לו להבינו דברים במקום אחר, שמסייעת לו להבין את עומק דבריה.
ד. כתוב ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים וכל צבאם יבול וכו', והיינו שכמו שכשרואים דבר היוצא מן הטבע סבורים שהוא חריג ואי אפשר ללמוד ממנו, אך לאחר ההעמקה רואים שכך הוא טבע העולם, כן הוא בתורה שכשרואים מילה מוזרה, סבורים שהיא מקרה ח"ו, אך לאחר ההעמקה רואים שכך הוא הפשט וניתן ללמוד ממנו יסודות לכל התורה. ובאור הפסוק הוא שהגויים שחוקרים בחכמת הטבע ויקצוף עליהם ה', אז נמקו כל צבא השמים, והיינו המזלות שברקיע יצטערו שאין הבריות מגיעות לתכלית יצירתם, ונגולו כספר השמים – כשם שאי אפשר לדקדק בספר גלול, כך השמים המשפיעים יהיו גלולים – שלא ידע אדם כמה כח השפעה של כל דבר. וכל צבאם יבול – דהיינו תכליתם יגע לריק. ובארנו בפתיחה לחומש שמות שהתורה לישראל היא חלק מהבריאה, וכשם שמצווה על חכמי הגויים לברר ולחדש בטבע הבריאה כי זהו כבוד ה', כך מצווה לחכמי ישראל לברר דקדוקי התורה כי זה הוא כבוד ה' (וזהו כבוד מלכים חקור דבר, מלכים היא התורה, שיש מצווה לחקור בה. אך כבוד אלוקים – שאלו השמות שנבראו בהם שמים וארץ, הסתר דבר)! וזו הברית שנכרתה בערבות מואב ללמוד וללמד לשמור ולעשות. לשמור ולעשות היינו לבאר ולחדש בתורה ככל האפשר.
ה. כשם שחוקר טבע אינו יכול לומר שהוא יודע כל סודות הטבע, וגם מה שבירר אם אין לו ראיה מוחצת, יכול חברו להכחישו, כך בחכמת התורה אין אדם יכול לומר שהוא עמד על כל כוונת התורה ודקדוקיה, ואם אין לו ראיה מוחצת, אין ודאות שכיוון לאמיתה של תורה. ומכל מקום צריך לעשות מה שאפשר. ואני בפירושי לפני חבורה אמרתי את דברי טבע התורה ולא סודותיה, והדיבור בפני החבורה מסייע להוציא דבר יקר. ועל ידי דקדוקי הפרשה באתי לפרש שלא כפי רבותינו הראשונים. וכשם שעל מנת להבין דברי משורר יש לדעת את דרך כתיבתו, כל שכן עלינו להתבונן לדעת את טבע התורה, ולפרשה על פי מידותיה שהיא נדרשת בהם. ומפני זה גם מקומות שנראה בתחילה פירוש דחוק, על ידי הבנת הכלל ממקום אחר, יוכל להבין כוונת התורה ברווח. וכל זה הוא בכלל מצוות עשה – לשמור ולעשות.
ו. מספר כללים לפירוש התורה: 1. פעמים שהתורה כותבת מילה, ובאותה פרשה משמיטה אותה, וכוונתה שנשלים את המילה מהפעם הראשונה שנכתבה. כגון: בראשית לט, כל אשר יש לו... וכל יש לו... דהיינו כל אשר יש לו. 2. וכן הוא אף במספר מילים יחד: לא תטע לך אשרה כל עץ... דהיינו לא תטע לך אשרה, לא תטע לך עץ, והם שני לאוים! 3. ויותר מזה: המילים על כל דבר פשע על שה על שלמה על כל אבידה, מוסבות על שני משפטים, פעם אחת – אשר יאמר כי הוא זה וכו', ופעם שניה – אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו. 4. ויש מילים שהן מוסבות גם לפניהן וגם לאחריהן, כגון: ותמנע היתה פילגש, כאילו כתוב וקנז ותמנע, ותמנע היתה פילגש.
ספר בראשית: ספר זה נקרא בפי הנביאים ספר הישר. ומפרש ר' יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שאמר בלעם תמות נפשי מות ישרים. ויש להבין מדוע קראם בלעם ישרים ולא צדיקים או חסידים? והנה נא' על הקב"ה צדיק וישר הוא. ובזמן חורבן ביהמ"ק היו צדיקים אך לא היו ישרים בהליכות עולם, דהיינו שהיתה להם שנאת חינם לכל מי שראו שאינו נוהג שלא כדעתם ביראת שמים עד שחשדו בו שהוא צדוקי, ומזה הגיעו לשפיכות דמים וכל הרעות עד שנחרב הבית. והקב"ה שונא צדיקים כאלו אף שכוונתם לשם שמים, כי זה גורם חורבן לבריאה. האבות נקראו ישרים בעבור שהתנהגו אפילו עם בריות עע"ז באהבה וחשו לטובתם, כשם שאברהם מסר נפשו על לוט, וכן התפלל על סדום אעפ"י ששנאם מאד בגלל רשעתם אך היה חפץ בקיומם. ועל זה דרשו חז"ל אהבת להצדיק את בריותי ותשנא לרשיעם – אב המון גויים. וכן יצחק התפייס מהר מאבימלך ומריעיו. וכן יעקב אעפ"י שכאב לו התייחסותו של לבן אליו, מכל מקום דיבר איתו דברים רכים. ולכן בלעם הזדעק שאינו ישר, משום שאעפ"י שאינו צדיק כי הוא גוי וראשו במקור הטומאה, מכל מקום גם אם היה עליו לשנוא את ישראל לא היה צריך לנסות לכלותם מן העולם, כי אין זו דרך ישרה לקיום העולם. ולכן ביקש תמות נפשי מות ישרים – מקיימי העולם. ולכן ספר בראשית שהוא ספר הבריאה נקרא ספר הישר.
חומש שמות: הרמב"ן קראו ספר הגאולה, ואילו בה"ג שינה בשמו של ספר זה משאר השמות, וקרא לו ספר שני. והטעם מפני שהוא שני לספר בראשית, משום שבו נשלמת הבריאה, כמאמר חז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית, כלומר תכלית העולם בכלל הוא שיהיה בעולם אומה עובדת ה'. נמצא שיציאת מצרים היתה גמר הבריאה. וזהו שדרשו חז"ל יום השישי – בסיון שאם לא יקבלו את התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו. נמצא שגם קבלת התורה היא השלמת הבריאה. וכשם שאצל הגויים שלמותם היא מוסרית אנושית, כך אצל ישראל שלמותם היא בתורה, והיא תכלית מעלתם אעפ"י שעדיין יש יהודים שלא הגיעו לדעת התורה.
חומש ויקרא: החומש נקרא תורת כוהנים, ויש בו הרבה פנים לדרוש בו יותר משאר הספרים. והטעם מפני שיש בו הלכות מרובות שנלמדו בקבלה, וחז"ל מצאו להם סמך בפסוקים. כי כל דבר הנלמד בקבלה יש לו סמך בפסוק. ולכן דווקא ענייני נגעים יש בהם רמזים יותר בתורה מאשר אהלות, כיוון שבתורה שבעל פה יש בהם יותר קבלות. היוצא מזה, שהחיוב להבין ולהשכיל בדקדוק לשון המקרא אינו תלוי באותן קבלות, כיוון שהקבלות אינן נוגעות בפשט המקרא. אמנם ישנן הרבה דרשות שדקדקו מלשון המקרא אעפ"י שאין להם קבלה, ולכן יש מחלוקת בין התנאים כיצד לדייק. ובספר הובאו כמה הלכות שנלמדו בגמ', ונראה כיצד ניתן לדקדק אותן מלשון הכתוב, ובזה תתחדד ההלכה יותר. ולכן דרשו חז"ל וירא אלוקים את האור כי טוב זה ספר ויקרא שיש בו הלכות רבות, והיינו כשם שעדיף לראות את מקור האור – השמש, כך עדיף לראות את מקור ההלכות מן הפסוקים, ובפרט בספר ויקרא שיש בו הלכות רבות.
ספר במדבר: נקרא חומש הפקודים, שיש בו שני פקידות של עם ישראל. וזהו מאורע חשוב יותר משאר מאורעות, מפני שבספר הזה עם ישראל עבר שינוי מהנהגה במידת התפארת דרך נס שהיו במדבר על ידי משה, להנהגה בדרך הטבע בכניסתם לארץ כשנלחמו עם סיחון והכנעני דרך הטבע. וההבדל הזה ניכר בשני הפקודים: א. בפרשת במדבר – הפקודים היו לפי סדר הדגלים כמרכבה לשכינה (נס), ואילו בפרשת פקודי, הפקודים היה מנשה קודם לאפרים. ב. פרשת במדבר, הראשים חייבים להיות מאותו שבט של הפקודים, ואילו בפרשת פקודי הראשים לא היו חייבים להיות מאותו השבט. ולכן חז"ל אמרו שפרשת ויהי בנסוע הארון היא ספר בפני עצמו, כי הוא המחלק בין שתי ההנהגות, דכיוון שכשחטאו במתאוננים, היתה ההשגחה חזקה עליהם, ולכן נענשו מייד. והיה להם קשה לסבול זאת עד שנגרם מזה לשלוח מרגלים, והשתלשל הדבר עד שהשתנתה ההנהגה. וסיפור עניין גדול נקרא ספר.
ספר דברים: נקרא משנה תורה. פי' א' – מלשון שינון התורה, והיינו שמגמת הספר היא להחדיר בעמ"י את עול לימוד התורה, והמצוות שכפל בו באו להעמיד ולברר את דקדוק לשון המקרא, ואין בזה ייתור ח"ו. וכל המוסר שאמר להם משה היתה לכוונה זו – שיקבלו על עצמם את עול התורה. פי' ב' – מלשון כפילות, והיינו משום שבפרט בספר הזה ישנן לשונות המתפרשות בהכרח באופן כפול. כגון שמירה ועשייה ביחס למצוות חוקים ומשפטים, שהמובן בהם שונה – שמירת המצוות – כלומר מעשה המצוות, ואילו שמירת החוקים – כלומר תיקון ההלכה. ראיות ללשון שינון: בבראשית רבה מובא שיהושע אחז ספר משנה תורה, וכן מצוות כתיבת מלך תכליתה הוא מצד ספר משנה תורה, כיוון שיש בו כל אופני לימוד המוסר, שכל אחד יכול למצוא בו לפי דרגתו. ועניין התוכחה בראש וסוף הספר הוא על מנת לחזק את לימוד התורה משום שממנה תוצאות חיים לכלל ישראל, ועל זה נכרת הברית בערבות מואב והר גריזים, ונקרא משנה תורה מלשון שינון וחידוד חרב מלחמתה של תורה.
הרב דוד צבי הופמן
הקדמה: החיבור נוצר על ידי שיעורים שהועברו בבית מדרש לרבנים מעל לשלושים שנה, ומטרתו להראות את צדקת התורה גם בפסוקיה התמוהים, בבחינת אם ינצחוני יאמרו הדיוט שבנו ניצחתם, ואם אני אנצח יאמרו תורת משה ניצחתכם.
הערות מוקדמות כלליות: א. כל הבא לפרש את התורה חייב להתחשב בכל מהלך ביאורו באמונתנו באלוהותה של מסורת ישראל. ב. היהדות מייחסת לתושבע"פ אותה חשיבות כמו תורה שבכתב. רק במקומות נדירים לא פירשה תורה שבעל פה מה שסתום בתורה שבכתב. תפקיד הפרשן אם כן אינו לבאר מהו רצון ה', אלא מדוע הרעיון נכתב דווקא בצורה זו. ג. פירוש לא יכול לסתור אף הלכה מתורה שבעל פה. ד. כאשר פשט התורה סותר את ההלכה, אין לנו לדחוק את המילים, אלא עלינו ללמוד כפי המידות שהתורה נדרשת ולהתאים את הפשט עם ההלכה, כשם שאף בתוך התורה עצמה יש כתובים המכחישים זה את זה, עד שבא הכתוב השלישי, ומבאר הראב"ד דהיינו ששני הכתובים רק נראים סותרים, אך הכתוב השלישי מעמיד אותנו על כוונתם האמיתית. וכן בסתירות שבין תורה שבכתב למסורת עלינו להאמין בכל ליבנו ששניהם ניתנו יחד, ואז ליישב הסתירות.
דוגמאות: א. עין תחת עין, בהמשך הפרשה נאמר – אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, ונאמר שמוסב גם על שלפניו – ונתן פדיון עינו. ב. והיה אם בן הכות הרשע... ארבעים יכנו לא יוסיף, ולכא' סותר להלכה שמלקים 39? אלא כיוון שאמר והיה אם בן הכות הרשע, ואין פירוט מתי מלקים, הרי דין זה נשען על מה שכבר ידוע לנו בקבלת חז"ל שלוקים על לא תעשה. וכיוון שההלכה על דיוקה כבר ידועה, הכתוב מזכיר בקיצור ארבעים ומשמיט את המילים חסר אחת, כשם שהתורה אומרת תספרו חמישים יום למרות שאמרה שבע שבתות. הסתירות הם רק בדמיון בלבד.
אופי הפרשנות משתנה לפי התפיסה של היחס בין הפשט לבין הדרש. חז"ל לא המציאו הלכות מתוך עיונם, אלא היו ההלכות מקובלות בידם, ובעומק עיונם והבנתם את המקרא מצאו רמזים וסימוכים בתורה שבכתב. הדרוש מהווה: 1. אסמכתא. 2. בסיס חזק יותר לדבריהם. 3. שמירה שהמצווה לא תשתכח.
ואמנם היה מקום לומר להיפך שהמדרש הוא מקור ההלכות, אך הרמב"ם שולל זאת כיוון שיש הלכות שבבירור אין הדבר כן כגון מעולם לא היה ספק שפרי עץ הדר הוא אתרוג, ורק האמוראים הסמיכו זאת על הפסוקים. ועוד, בזה יסוד ההלכה הוא רעוע, כיוון שפעמים שפשט הכתובים נראה שונה מן הדרש, ואיך נעמיד את ההלכה על דחק? אלא ודאי ההלכות הן הלכה למשה מסיני, וחז"ל מצאו סמך מן המקרא. אלא שיש הבדל בין דרש לאסמכתא: גם אם אין כח ביד הדרש לחדש הלכה, הריהו מהווה סמך להלכה המקובלת בידינו ומעמידה את תוקפה מן התורה. לדוגמה: איסור בשר וחלב הנלמד מכפילות האיסור שלוש פעמים, הינו רק מפני שכבר היתה ההלכה מקובלת בידינו, ולכן דרשו כך חז"ל את הפסוקים. ולאחר שדרשו באמת ניתן לקרוא כך את הפסוק (אעפ"י שאילולא קבלתם, לא היה הכרח לכך) – אל תבשל גדי וכו' כדי שלא יהיה אסור בהנאה, וכיוצ"ב.
ועוד אפשרות שלישית שהיה מקום לומר, שההלכה נמסרה יחד עם האופן שיש לדרוש אותה. אך קשה: 1. אין לכך ביסוס. 2. דווקא הלכות שאין בהן מחלוקת, אנו רואים שנחלקו מהיכן לדרוש, כגון אתרוג. 3. בגמ' מבואר שאמוראים דרשו אתין שבתורה וכדו', משמע שדרשה זו מאוחרת מן ההלכה.
נמצא שהבא לפרש את התורה חייב לידע היטב את כל ההלכות, על מנת שביאורו לא יסתור אחת מהן. ובלי זה, הרי פירושו סותר את האמת.
אמנם כל דברי החכמה והמוסר שנאמרו במקראות, לא ניתנו מסיני, ואין חיוב לקבלם, כיוון שפירשום כפי מה שתעלה הדעת וכפי מה שהזדמן לאותו פרשן.
שני עיקרים נוספים שעל הפרשן לשמור: 1. תורה מן השמים - אמונה שכל התורה היא אמיתית וניתנה מילה במילה מפי הגבורה. וכן דברי הנביאים נכתבו מתוך נבואה ורוח הקודש, ואין להטיל ספק באמיתיותם. מי שלא מקבל זאת הריהו נוטש את מקור ישראל. התורה ניתנה ברצון ה' לישראל על מנת להורות לו את דרך הישר ודרכו לכל העולם. ומפני שסרנו מדרך הישר, היה צורך בספרים נוספים חוץ מחומשי התורה על מנת להדריכנו. לבסוף נאספו כל הספרים הללו לאגודה אחת, שאין לגרוע או להוסיף עליהם. 2. שלימות הנוסח המקובל מן המסורה – לפי עדות חז"ל נוסח הקרי הינו עתיק כימי הספרים עצמם. גם כאשר היו מספר נוסחאות, קבעו חז"ל את המסורת לפי רוב הספרים ולא לפי אומדנא גרידא. וכן במקומות הקשים שבתנ"ך לא שינו את הגירסה, אלא יישבו יישוב דחוק או לא פירשו. ואפילו אם נאמר שמקומות מסויימים נפלו בהם טעויות, הרי אין לנו שום כח לשנות. המסורת היא סיג לתורה, שהיא השמירה המעולה מן הזיופים. שהרי אם נשבש הגירסאות לבסוף לא נכיר את הכתובים ולא תישאר המסורת, ויישאר תנ"ך אנושי במקום תנ"ך אלוקי!.
הערות מוקדמות לספר ויקרא: למרות שספר בראשית נותן לו ידיעות נאמנות על בריאת העולם, ובזה ניטע בלב בני אדם לתהות על מגמת העולם ותפקידו שלו בעולם, מכל מקום בישראל נהגו להתחיל ללמד את הילדים דווקא בספר ויקרא שכולו מלא מצוות (כמעט מחצית מתרי"ג!) מפני שבעיני היהודי יותר חשוב לדעת מה עליו לעשות או לא לעשות.
חלקי ספר ויקרא ושמותיהם: ספר ויקרא נקרא תורת כוהנים: 1. מפני שיש בו מצוות הנוגעות לכוהנים. 2. מפני שעניינו להורות לעם ישראל איך להתנהג בקדושה ולהיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. ממלכת כוהנים היינו לדאוג שתשרה השכינה בישראל ותרבה הקדושה על ידי קיום המצוות של כל יהודי ויהודי. זו מטרה עצמית, אך גם אמצעי להיות גוי קדוש – להעלותינו לדרגת קדושה אלוקית שבכל חיינו הפרטיים והלאומיים נשאף לעשות הישר בעיני ה'. בזה אנו נהפכים ל'כוהנים' שיש לנו חלק בקרבת אלוקים, עד שנתמלא כולנו רוח הקודש ונוכל להדריך את האנושות כולה. א. החלק הראשון של ויקרא עוסק בלימוד עמ"י איך לשקוד על דבקות בה' ולהיות ממלכות כוהנים. זאת נעשה על ידי המשכן בבחינת גוף שהשכינה שורה בו, ובהופעת כבוד ה' בקודש הקדשים, ובקריאה לעמ"י להתחבר עם ה' דרך המשכן ולהתרחק מכל מה שהשכינה אינה סובלתו. לכן החלק הראשון מחולק לשניים: 1. תורת הקרבנות – דבקות ישראל בה' על ידי הקרבנות, תיקון הפגם שחטאו על ידי קרבנות. חניכת אהרון ובניו לשרת. 2. לאוים – על מנת לשמור על הקדושה שלא תסתלק, הצטוו על טומאת מאכלות אסורות, הרחקות הטמאים, יום הכיפורים שבו מכפר ה' על טומאות הגוף. ב. החלק השני של ויקרא עוסק בחוקי קדושה: סידור חיי המשפחה לפי סדרי קדושה, סדרי קדושה מיוחדים לכוהנים שאף מום חיצוני פוסל בם, וכן הקרבנות צריך שיהיו תואמים בחיצוניותם לקדושתם, חוקי המועדים השבתות שמיטה ויובל, כריתת ברית עם ישראל שישמרו את חוקי הקדושה הללו, עם ישראל מקבל על עצמו בנדר להקדיש את עצמו לעבודת ה', וזהו ביסוס ההתחייבות לחיות חיי קדושה.
ספר ויקרא בולט כספר מיוחד מתוך המבנה הפנימי החוקתי שלו, וכן בראשית ודברים ניכרים כספרים מיוחדים, ומכאן ראיה שחלוקת החומשים תוכננה כבר מתחילה ולא מאוחר יותר.
עדותו הנאמנה של ספר ויקרא: הוכחות שספר ויקרא הוא מתקופת משה רבנו: א. בספר ויקרא נאמר להביא את הקרבנות אל פתח אוהל מועד, מה שאין כן בספר דברים סמוך לכניסה לארץ (שמשה לא נוטל בזה חלק), נאמר אל המקום אשר יבחר ה'. כמו כן, בספר דברים הציווי להקריב מנחת חביתין לא התייחס ישירות לאהרון אלא לכהן הגדול, ואח"כ נאמר שזהו ציווי גם לכהן הגדול שיהיה בעתיד, משמע שאהרון כבר נפטר אז. אם כן ספר ויקרא היה בעוד אהרון וממילא משה בחיים, כי אם מחבר אחר מאוחר יותר היה כותב זאת, היה כותב בסגנון של ספר דברים. ב. אם מישהו אחר מאוחר יותר כתב את הקרבנות, כטענת מבקרי התורה שהכוהנים כתבו זאת מתוך אינטרס שלהם, מה האינטרס לכתוב על איל המילואים שמשה גם כן נטל בו חלק? הרי קרבן כזה לא יהיה יותר? ובפרט שנדב ואביהו לא זו בלבד שלא נטלו חלק, אלא אף נענשו! ג. נגע מצורע בגופו נאמר בלשון מחוץ למחנה, אך נגעי בתים ששייכים רק אחר הכניסה לארץ נאמר מחוץ לעיר, כי בארץ לא שייך מחוץ למחנה. לעומת המצורע, הזב בחומש ויקרא משמע שמותר לו להשאר במחנה, ולכן נאמר לגביו רק – והזרתם את בני ישראל וכו', אך לאחר מכן בחומש במדבר משמע שאפילו טמא מת אסור להכנס למחנה שכינה וכ"ש מצורע, והטעם מפני שפרשת שילוח מחנות נשנתה רק ביום הקמת המשכן. נמצא שפסוק זה – והזרתם וכו' שייך רק לתקופת משה רבנו, כי אחריו כבר הצטוו על שילוח מחנות. ד. בשר תאווה נאסר לבני ישראל במדבר והותר להם לאחר מכן. אם מישהו אחר כתב את החומש, אין טעם לכתב חוק שכבר בטל. ה. מן הפסוקים כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען וכו' לא תעשו, משמע שהמחוקק אומר זאת בזמן שבנ"י רק יצאו ממצרים וכבר עומדים להכנס לארץ, והיינו לפני חטא המרגלים. ו. עצם זה שהתורה מספר על המגדף שהוא בן איש מצרי ואשה ישראלית, מוכיח שהדבר נכתב סמוך למאורע וסמוך ליציאת מצרים.
הקדמת המשך חכמה לספר שמות
נבואת משה היא מעל שאר הנביאים, כיוון שכולם אנו יודעים שהם נביאים מכח אות או מכח הסמכת נביא, ואין זה הכרח (כשם שחנניה בן עזור היה נביא אמת ונעשה שקר) אלא שכך התורה ציוותה להאמין. אך משה רבנו, כולם התעלו למדריגת נבואה וראוהו מדבר פנים אל פנים עם ה'. הנני בא אליך בעב הענן וגם בך יאמינו לעולם, שכעת אף אם יבואו אלף נביאים להכחיש נבואת משה, את כולם יש לדון למיתה כדין נביא שקר. וקשה, הרי למשה יש בחירה לצוות דבר מדעתו, וכיצד ציווה השם שיאמינו בו לעולם? וע"כ נשללה ממנו הבחירה כמלאכים. והטעם משום שהתכלית היא הבחירה, לנצח היצר על ידי הבחירה, ובלי זה אין מעלה לאדם יותר משאר בעלי חיים, ואף לפני שירדה הנפש לעולם ידעה כל התורה. אלא שמשה כל כך זיכך את החומר שגם בשרו נהיה רוחני והתעלה למעלה עד שזכה וביטל ממנו הבחירה, וזו השלמות הכי גדולה. וכדי שלא יוכל שום אות או מופת לשבש את אמונת ישראל, הוכרחו לעלות למעלת הנביא שתתבטל מהם הבחירה באופן מקרי, כדי שיהיו הם עדים בעצמם על נבואת משה, והיתה השכלתם בהירה בלי שום ערבוב גשמי, והיו מוכרחים מצד שכלם לקבל את התורה, וזהו כפה עליהם הר כגיגית והאמינו בנבואת משה לא מצד אות. ולאחר מכן שבו אל הבחירה כי בלי זה אין תכלית בברייתם, ולא היה להם שכר על קיום התורה. וזהו שובו לכם לאהליכם, שהגוף הוא אוהל לנפש, ואילו משה אתה פה עמוד עימדי שנעדרה ממנו הבחירה באופן קבוע ונשאר מוכרח להיות דבק בה', ומטעם זה פירש מן האשה.
וכן יהושע כיוון שמצאנו שיש לו חלק בתורה, שהוא כתב סוף דברים, וכן פרשת ערי מקלט נאמרה על ידו, וכן ספר יהושע עצמו לומדים ממנו הלכה שפריעה דוחה שבת, ואלמלא חטאו ישראל ניתן להם תורה וספר יהושע וכו', לכן גם ממנו נשללה הבחירה, כדי שלא ישנה דבר בתורה. ולכן רק משה ויהושע שניצחו במלחמת יצר הרע, יכלו להעמיד חמה ולבנה, כיוון שחמה ולבנה מוכרחים לעשות רצון קונם, לא מצד שאין להם בחירה, אלא מצד השגתם את רצון ה' באופן ברור ולכן חייבים לעשות רצונו. ולכן רק מי שיש לו בחירה באופן שכבר ניצח במלחמה גדול מהם. ולכן אומר ה' ליהושע על הנס בקריעת הירדן, שאם ישאלו בניכם הלא אתם בעצמכם עברתם את הירדן, ומה האבנים הללו מוסיפות לידיעתכם? נשיב להם, שהירדן נקרע לא מפני בני ישראל אלא מפני הארון בלבד, מכוחו של משה שעל ידו ניתנה תורה, משום שכמוהו לא יהיה בנביאות אפילו מלך המשיח. לכן כשמשה מנהיגם היה יכול לשבור את הלוחות ולקבל על ידו לוחות אחרות ולקרוע את הים מפני ישראל, אך לאחר מותו, התורה קיימת בשלמותה ולא יהיו עוד לוחות אחרים, והירדן נבקע רק מפני ארונו של משה. נמצא שהאבנים מלמדות שתהליך התהוות התורה נגמר. אך לדור השני הדבר כבר ברור, ולכן נאמר לאחר מכן לדורות – אשר ישאלון בניכם את אבותם ... והתשובה היא שבני ישראל עוברים את הירדן ולא מודגש הארון.
הקדמת האברבנאל לנביאים ראשונים
האברבנאל מתאר שבתחילה היה תחת המלך אלפונסו שהיה אוהב ומוקיר את היהודים, והיה מקורב אליו. עד שחלה ומת ובנו מלך תחתיו, ורדף את כל שריו ועבדיו בטענה שקשרו עליו קשר, והרג את כל זרע הממלכה, וקרא אף לאברבנאל בהיותו יודע שהיה מקורב לאביו. ובהיותו בדרך, נגלה אליו איש אחד כי חושבים עליו רעה, והחליט לעזוב את אשתו וילדיו ולגלות בלי ממון או דבר. וגם כשגלה לארץ נכריה נעשק ונחמס מכל ממונו, וחשב מדוע קרה לו כל זאת. ושעיפיו אמרו לו בהיותו הולך אחרי ההבל. ולפיכך התחבר עם חכמים שאיתם למד, וביקשו ממנו שיחבר פירוש על הנביאים. כהקדמה לפירושו בא לחקור שני מחקרים:
א. מחקר ראשון: 1. מה המחלק המהותי בין ספרי תורה, נביאים וכתובים? 2. מדוע נקראו בשמות האלו? האחד מצד מהותו – תורה, השני מצד המחבר – נביאים, והשלישי מצד אופן כתיבתם – כתובים? 3. גם בתוך התורה יש חלק נבואי חלק מצוותי-הוראתי וחלק סיפור הדברים שהיו, ומדוע נקראה דווקא בשם תורה על שם המצוות? בעל האפו"ד תירץ שהתורה היא כנגד עולם השכל – הקב"ה והמלאכים, וכנגד קודש הקדשים. הנביאים שנבואותיהם באמצעות השכל הפועל המושפע מגלגלי השמים – כנגד עולם הגלגלים, וכנגד ההיכל. הכתובים – כנגד עולם הזה, וכנגד העזרה. אמנם עדיין בזה לא יישב את הקושיה מדוע סדרו חז"ל שלושה חלקים אלו כך? והיישוב בזה מפני שהשם תורה נביאים או כתובים, בא לבאר את המעלה המיוחדת שיש לכל אחד מהם על פני השני. כך שהתורה אעפ"י שיש בה נבואות, הרי זאת יש גם בנביאים, והמיוחד בה שיש בה מצוות שניתנו על ידי משה רבנו, ולכן נקראה תורה להבדילה משאר ספרי הקודש. וכן נביאים – בא להבדילם מספרי הכתובים שניתנו בנבואה לעומת כתובים שניתנו רק ברוח הקודש. ומשה רבנו לא נכלל בשם נביאים, כמש"כ הרמב"ם שמפני מעת נבואתו אינו נקרא נביא סתם. והטעם שלא נקראו נבואות, 1. מפני שרוב הדברים נאמרו על מה שהיה באותם ימים ולא הגדת עתידות, 2. וכן מפני שרצו להודיע על מעלת הכותבים אותם שהם נביאים. וכן כתובים – לא בא להורות שנכתבו בספר, אלא בא להורות על מעלת הכתיבה שנכתבו ברוח הקודש שהיא ענין אלוקי המעורר לאדם לכתוב חכמה או שירות ותשבחות.
חכמי הנוצרים חילקו את התנ"ך לארבעה חלקים: 1. תוריי (חמישה חומשים). 2. סיפוריי. 3. נבואיי – ישעיהו, ירמיהו וכו' וספר תהילים. 4. מדעיי – איוב משלי קהלת ושיר השירים. ודבריהם לא נכונים: 1. הספרים הסיפוריים נכללים גם הם בנביאים? 2. הספרים המדעיים נכתבו הרוח הקודש ואינם כספרי אריסטו? 3. אין ראיה מן הכתוב שדוד זכה לדיבור אלוקי?
חלוקה נוספת: 1. הספרים שנכתבו לפני הכניסה לארץ – חמישה חומשים. 2. הספרים שנכתבו לאחר הכניסה לארץ ולפני הגלות. 3. הספרים שנכתבו אחרי חורבן הבית – יחזקאל, מגילת אסתר, עזרא ודברי הימים, חגי זכריה ומלאכי. ספר איוב תלוי במחלוקת אם נכתב על ידי משה, בימי השופטים או מעולי הגולה. לפי חלוקה זו יוצא שהספרים יהושע שופטים שמואל מלכים, כוללים את רוב שאר ספרי הנ"ך, מצד הנביאים, כיוון שניבאו עוד בהיותם בא"י, ומצד הכתובים, מפני שנכתבו בנבואה ולא רק ברוח הקודש.
מדוע יש נבואות שנכתבו כספר בפני עצמן ולא במקומן בזמן התרחשן, לעומת נבואות שמואל וגד הנביא ועוד שנכתבו במקומן (בפרט קשה שיש ספרים שיש בהן מעט מאד נבואות כגון עובדיה ויונה)? תשובה: 1. לתועלת הקורא, שיוכל להבין את הסיפור ולא יאבד את הרצף עם נבואות עמוקות השזורות באמצע. 2. ספרי יהושע שופטים שמואל מלכים, מטרתם לעצם הסיפור, ולכן נשזרו בהם רק נבואות הקשורות להבנת הסיפור עצמו, כמו שנכתבו בהם סיפורי מלכים גם אם לא היה בהם נבואות. ושאר הנבואות שאינם הכרחיות להכתב שם, נכתבו בנפרד, בין אם הן ארוכות ובין אם הן קצרות.
ב. מחקר שני: ברור בספרי יהושע שופטים שמואל מלכים, א. מהי תכליתם (כלל ופרט)? ב. מי כתבם? ג. מדרגתם – מדוע הם מכלל הנביאים, וההבדל ביניהם. ד. חומרם – מהו הנושא של ארבעתם.
א. תכליתם: באופן כללי: 1. להודיע לנו השגות אמיתיות, מידות טובות. 2. להודיע לנו כמה ימי שנות העולם, דרך מנין שנות המלכים, כי ראוי שעמ"י ידע את השתלשלות העולם ומנין שנותיו. באופן פרטי: 1. ספר יהושע: להודיע שהקב"ה קיים הבטחותיו לאבות על ידי משה ויהושע. 2. שופטים שמואל מלכים – להודיע שאחרי יהושע, חטאו ישראל ומזה נחלשו ובאו עליהם צרות, וכששבו, הצילם ה', וכל מה שהזהירם משה התקיים. ספר שמואל מספר גם על שמואל – השלם שבשופטים, וגם על דוד – השלם שבמלכים, ולכן התייחד להם ספר בפני עצמו אעפ"י שהיו צריכים להכלל בשופטים ובמלכים. ומתוך כך סיפר גם על השופטים והמלכים שקדמו להם – עלי ושאול. ונמצא שהוא ספר אמצעי – סוף השופטים ותחילת המלכים.
ב. מי כתבם (הפועל): חז"ל אמרו שיהושע כתב ספרו. שמואל כתב ספרו וספר שופטים, וירמיהו כתב ספר מלכים. מקשה הגמ' וכי יהושע כתב ספרו?! והרי כתוב שהוא מת? ומסיקה שאלעזר כתב זאת, ומה שכתוב שאלעזר מת, כתבו פינחס וזקנים. וקשה – והרי בספר יהושע מוזכר בהקמת האבנים בירדן ויהיו שם עד היום הזה, וכן בעניין המילה ויקרא את שם המקום גלגל עד היום הזה משמע זמן רב אחרי שקרו הדברים, משמע שלא יהושע כתבו? ועוד, הרי כתוב בספר יהושע שבני דן עלו ונלחמו בלשם, וזה היה רק בימי השופטים בימי פסל מיכה? ועוד – גם בספר שמואל נאמר כשהשיבו הפלישתים את הארון 'אשר הניחו עליה את ארון ה' עד היום הזה', משמע שלא שמואל כתבו? ועוד – כששאול בא לשמואל לשאול על האתונות שאבדו, נאמר לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה, כי לנביא היום יקרא הרואה. משמע שפסוק זה נכתב זמן רב שכבר לא קראו לנביא רואה, ולכן הכותב מסביר שבאותם ימים קראו לנביא הרואה? וכיוון שחז"ל בעצמם הסתפקו בעניין נראה לומר דרך אחרת ששמואל כתב ספר יהושע וספר שופטים. ולגבי ספר שמואל נאמר בדברי הימים -וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחרֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְעַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה. והיינו ששמואל נתן וגד הנביא כתבו שלושה ספרים על מה שקרה באותם ימים, וירמיהו לאחר מכן קיבץ את שלושתם וחיבר את ספר שמואל, ולכן יש דברים שנכתבו בספר שמואל מימי נתן וגד הנביא, וכן ירמיהו עצמו הוסיף דברים לביאור הספר כגון הפסוקים הנ"ל – עד היום הזה וכיוצ"ב. ולפי"ז כן ניתן לומר שזו גם כוונת חז"ל שיהושע כתב ספרו, אך ירמיהו קיבץ את המאמרים וערך אותם כספר.
ג. מדריגתם: חז"ל אמרו לנו שספרים אלו נכתבו במדריגת נביאים. והיינו מפני שהכותב – שמואל וירמיהו היו נביאים, וכן מפני שהכותבים הצטוו מפי ה' לכותבם, וכן מפני שה' הודיע להם דברים רבים שלא היו ידועים לעמ"י, כגון מחשבת הגויים וכו', ואעפ"י שודאי שהנביאים ידעו דברים מסויימים מתוך כתבים של מלכים וכיוצ"ב, אך רוח הנבואה מתוך ציווי ה', הנחתה אותם לברר את האמת מתוך השקר, כדי לכתוב את הספרים הללו.
מתוך דברי אלו יש ליישב שלוש קושיות: 1. כיצד ייתכן שספרים אלו הם בנביאים, ואילו דברי הימים שגם בו מוזכרים מסיפורי אותם נביאים, הוא מן הכתובים? ולפי הנ"ל מיושב כי עזרא ונחמיה כתבו דברי הימים, והם לא היו נביאים ולא קיבלו ציווי מאת ה' לכותבו, ולא קיבלו בנבואה את מה שכתבו, אלא כתבו מה שמצאו והוסיפו ושינו כדי לבאר הדברים, והיה להם עזר אלוקי לכתוב דברי אמת. 2. מדוע ספר רות לא סודר כסיפור בספר שופטים? ובפרט ששמואל הנביא כתבו ומדוע הוא רק מכלל הכתובים? ולפי הנ"ל מיושב כי ספר שופטים בא ללמדנו מה קרה לישראל ולשופטים עד ימי שמואל באופן כללי, ולא לספר מה קרה באופן פרטי לאנשים מסויימים. ולאחר ששמואל משח את דוד למלך, כתב את ספר רות להודיע את שורש יחוסו של דוד שהוא ממשפחה רמה – ממשפחת בועז הוא אבצן ששפט את ישראל. ובכותבו זאת כבר נחתם ספר שופטים וגם לא ראוי היה להכניסו בו ולכן לא נכתב בשופטים. ומפני שלא קיבל שמואל ציווי אלוקי לכתוב הספר וגם מה שכתב לא ידע מן הנבואה, קיבלו חז"ל שנכתב ברוח הקודש ולכן נכתב בכתובים. ועוד – גם אם חובר במדריגה נבואית, כיוון שכתבו לכבוד דוד, רצו לסמכו לספר תהלים. 3. מה שנכתב בספר שמואל פרשת שירת דוד שהוא מזמור מספר תהילים, קשה ממ"נ, ייכתב רק באותו מקום לפי מדרגתו – בנביאים אם במדרגת נבואה, ובכתובים אם ברוח הקודש? ומדוע נכתב דווקא מזמור זה? והטעם הוא מפני שאחרי כל מלחמות ה' שעשה דוד ולא יכול היה עוד להלחם לעת זקנתו, אמר מזמור זה שהוא הודאה כוללת על כל נצחונותיו. ובודאי שירה זו נכתבה ברוח הקודש, וכתבו הנביא בנביאים כשם שכתב דברי המלכים אעפ"י שלא נאמרו בנבואה.
ד. נושא ארבעת הספרים: הנושא המרכזי של הספרים הוא לספר מה שקרה באותם ימים. מיני הסיפורים מתחלקים ל – 9: 1. נבואות. 2. סיפור הניסים והנפלאות שעשה ה' באותם ימים. 3. סיפור העוונות של היחיד והציבור באותם ימים. 4. סיפור העונשים שקיבלו. 5. מוסר ותוכחות שהוכיחו את ישראל. 6. סיפור חזרתם בתשובה ותפילתם לה'. 7. סיפור התשועות שהושיעם ה'. 8. סיפור התשבחות שהודו לה'. 9. סיפורים שאין בהם טוב או רע שכר ועונש כהשתלשלות הדורות.
קושיה א – אם הנושא של ארבעת הספרים הללו הוא לומר דברי סיפור והגדה, ושאר ספרי הנביאים מטרתם לומר נבואות, כיצד ייתכן שבספר ישעיהו מסופר על סנחריב שעלה על הרי יהודה? הרי סיפור זה כבר מופיע בספר מלכים? ויותר קשה כיצד ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וכתב גם בספר ירמיהו ספור חורבן ירושלים וגלות ישראל, ומדוע כתב פעמיים? והתשובה מפני שסיפורים אלו יש להם מטרות שונות – בספר מלכים המטרה היא לכתוב דברי המלכים וענייניהם. ואילו בספר ישעיהו נכתבו כדי שיהיה ניתן לכתוב את הנבואות שניבא ישעיהו עליהם. וכן העניין בספר ירמיהו. ואמנם בסוף ספר ירמיהו מובא פעם שלישית סיפור הגלות וכו' ושם אין דברי נבואה, והסברה הישרה בזה שלא ירמיהו עצמו כתבם, והראיה שלפני פרשיות אלו כתוב עד הנה דברי ירמיהו. ומסתבר שעזרא ובית דינו שקיבצו את הספרים הכניסו פרשיות הללו מאחת משתי סיבות: 1. לאמת את סיפור החורבן, כי בתוך הספר הובא סיפור החורבן באופן מקוטע, כי בתוכו הוכנסו דברי הנבואות, וזהו מעין סיכום. 2. כהקדמה לספר יחזקאל שמתחיל ואני בתוך הגולה, לכן סיפר על החורבן.
{קושיה ב – אם עניינו של ספר שמואל לספר על דוד המלך, מדוע הושמטו סיפורים שהוזכרו רק בדברי הימים, כגון שדוד סידר את בני אהרון למשוררים ושוערים וכו' והשיר שחיבר דוד הודו לה' קראו בשמו בזמן העלות הארון, וכן שנתן לשלמה בנו את תבנית הבית ובירך את כל הקהל? ועוד יותר קשה מדוע בדברי הימים לא הוזכרו סיפורי עלי ובניו, ועניין גלית, רדיפת שאול את דוד, סיפור בת שבע, ואמנון ותמר, ומרד אבשלום? והתשובה לזה בהקדמה לספר שמואל.
קושיה ג – מדוע כשסידר ירמיה את ספר מלכים השמיט פרטים מסויימים וכתב ויתר דברי אותו המלך הריהם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל / יהודה, והרי זה מורה שהיה להם ספר למלכי ישראל ויהודה, ולשם מה הוצרך הנביא לכתוב שנית, ומדוע כתב קצת והשמיט קצת? והתשובה לזה בהקדמה לספר מלכים.}
את הפירוש עצמו מפרט האברבנאל שהינו בנוי על שאלות כדי להרחיב ולעורר את העיון, ופעמים מסתייע מדברי פרשנים ומדרשים, אך פעמים נוטה מדבריהם לפי שאת הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל, אך כל זה במקום שבאו חז"ל לומר פירוש ולא אמרו כן מתוך שהיה הדבר מקובל אצלם. וכל זה בהרחבת הלשון (דלא כרמב"ן והאבן עזרא), וכן לא באתי להוציא תועלת מתוך הסיפורים, כי עצם הבנתם היא התועלת במידות ובדיעות. וכן קשה לאברבנאל עם פירוש רש"י שפעמים רבות מסתפק בהבאת דברי חז"ל, וכן קשה עם דברי האבן עזרא שספרו יותר קצר מלשון הכתוב עצמו, ופעמים מביאים פשט המילים ופעמים דרש, ודקדוק לשון הכתוב כתבו בקיצור גדול, אעפ"י שחכמה מופלאה עומדת מאחורי המילים והקיצור אינו מספיק. לכן כותב האברבנאל באריכות.
דעת מקרא – הקדמה לספר תהלים
1. שם הספר מקומו וחלוקתו
א. שם הספר – תהלים, ריבוי של תהלה. ולא נקרא תפילות, כדי שלא יתפרש כסידור, וכן משום שיש בו לשונות תהלה והלל.
ב. מקום הספר – הראשון בכתובים. לדעת בעלי המסורה קודם לו דברי הימים, ולדעת הברייתא בגמ' קודם לו רות. הראשון בספרי אמ"ת (איוב משלי תהלים), שסימני הטעמים בהם שונים משאר התנ"ך. בנוסף, צורת כתיבת השורות שונה בספר תהילים משאר הספרים.
ג. מספר המזמורים – בספרים שלנו מספר המזמורים הוא 150. בדברי חז"ל מוזכרים 147 מזמורים, הואיל וישנם מזמורים שנחשבים למזמור אחד, אך איננו יודעים אילו מזמורים הם (ישנם מספר אפשרויות). לדעת המאירי יוצא שיש 151 מזמורים. יש ספרים שחילקו את פרק קיט לפרקים כמנין האותיות א"ב, וכן הוסיפו פסוק והוא רחום, כך שיש כ170 פרקים. יש שטענו שבזמן שהיו מסיימים התורה אחת לשלוש שנים, היו קוראים פרק תהלים ומסיימים אותו יחד עם סיום התורה.
ד. חמשת ספרי תהלים – ישנם סימנים מיוחדים בצורה ובלשון המבדילים בין ספר לספר. חמישה ספרים כנגד חמישה חומשי תורה (למעשה נחשבים כספר אחד במנין ספרי הנ"ך).
ה. מנין הפסוקים וחצי הספר – לפי מה שבידינו חצי הספר הוא בפסוק ויפתוהו בפיהם. אך לפי הגמ' הפסוק והוא רחום הוא חצי הספר, ואיננו יכולים לברר הדבר כי איננו בקיאים בחסרות ויתרות.
ו. הסדרים – התהלים מחולקים ל19 סדרים (בציון סמ"ך בכת"י) המבוססים על שתי עקרונות: א. כשיש פסוקי ברכה בסוף מזמור מצמידים אותם לפתוח בהם את המזמור הבא (כגון אשרי יושבי ביתך, וכן ויהי נועם). ב. כשיש פסוקים חשובים מאד בתוך מזמור גדול, הריהם פותחים את הסדר.
2. הכתובות בראש מזמורי תהלים וכינויי הנעימה והניגון
א. סוגי הכתובות – יש כתובות המציינות את האיש, יש את כינוי המזמור, הנעימה או המועד בה אומרים את המזמור. רוב המזמורים פותחים בכתובת. ישנם כ60 סוגי כתובות שונות.
ב. כינויי המזמורים – ישנם שמונה סוגי כינויים – מזמור, שיר, משכיל, מכתם, תפלה, שגיון, שירה, תהלה. הכינוי שיר בד"כ לא בא לבדו למעט פעם אחת, וכן הכינוי מזמור רק פעם אחת מופיע לבדו וכינה אותו ריש לקיש מזמורא יתמא.
ג. כינויי הנעימות – המילה למנצח פותחת כ55 מזמורי תהלים. ישנם סוגים שונים של למנצח – למנצח בנגינות, למנצח אל הנחילות, למנצח על השמינית, למנצח על הגיתית ועוד. ידותון הוא כנראה שם של לוי, וייתכן שרוצז לדרך ניגון מסויימת ששורר אותו לוי בשם ידותון.
ד. סימני נעימה באמצע המזמורים – כגון המילים סלה, הגיון, משכיל ועוד.
ה. שכחת דרכי הניגון של מזמורי תהלים – צורת הניגון ואף צורת כלי הניגון שהיו הלויים משתמשים בהם בבית המקדש אבדה מאיתנו. יש אומרים שהוא מפני קללת הגלות, ויש מוסיפים שאף מפני גזירת חז"ל שלא לשיר בימי החורבן, ויש אומרים שהוא מפני שהלויים היו מלמדים את הניגון רק ללויים הראויים לעמוד על הדוכן, ולכן נשתכח הדבר אחר החורבן (ואף בימי בית שני יש רמזים שלא היו יודעים את כל משמעויות סימני הניגון). לפיכך איננו יודעים כיום מה ההבדל בין מזמור לבין משכיל וכיוצ"ב.
ו. ציוני אירועים בהם אומרים את המזמורים – מזמור שיר ליום השבת, מזמור לתודה – כשמקריבים קרבן תודה, מזמור שיר חנוכת הבית – אומרים בחנוכת הבית.
ז. שמות אנשים – ב100 מזמורים מצויינים שמות האומרם - מזמור לדוד, מזמור לאסף, איתן האזרחי, בני קרח, לשלמה ועוד. יש מזמורים שמציינים אירועים בימי דוד – מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו.
ח. הקשר בין פסוקי הכתובת לפסוקי גוף המזמור – אנו מונים את הפסוק הפותח כחלק מפסוקי המזמור. אמנם פעמים אנו משמיטים אותו (כגון – מזמור שיר חנוכת הבית לדוד ועוד).
3. שמות האנשים הנזכרים בכתובות וחיבור ספר תהלים
א. פירוש האות למ"ד – לדוד וכו' יש מפרשים שדוד אמר, יש מפרשים שזו נבואה על דוד, ויש מפרשים שדוד היה רגיל לשיר את אותו מזמור.
ב. מסתבר שדוד שהיה יודע נגן, היה מנגן לפני צאנו והיה זה ניגון קודש ולכן הצליח להסיר את רוחו הרעה של שאול. מסתבר שיחד עם הניגון היה שר גם מילים שהיו ראשיתם של ספר תהלים. כנראה שדוד גם תיקן כלי שיר, וכן מבואר בדברי הימים שהוא זה שסידר את שירת הלויים בבית המקדש. היוצא מזה שהכותרות – לבני קורח וכו' מעידות שאותם בתי אב היו שרים את אותם מזמורים כפי המסורת שקיבלו מאבותם עד דוד המלך. כל המזמורים נקראים על שם דוד מפני שהוא אמרם או שהדריך את הלויים לאומרם.
ג. דבר מוסכם הוא גם על אומות העולם שדוד הוא זה שחיבר את ספר תהלים.
ד. חז"ל דרשו שעשרה זקנים אמרו ספר תהלים, ביניהם אדם הראשון, מלכי צדק, ואברהם, שלושתם אינם מוזכרים בפירוש אלא דרך דרש. וכן שלושת בני קורח מסתבר שהם אסיר אלקנה ואביאסף שניצלו מבליעת הארץ ושוררו את אותם פרקי תהילים. על פי המדרש כל אותם זקנים שאמרו את המזמורים, הם שליחיו של דוד שעצם הכנתם את המזמורים שדוד יכניסם לספרו. ולכן כל המזמורים נקראים על שם דוד ולא על שם האמרם.
4. טובם ותפקידם של מזמורי תהלים
א. מזמורי התהלים הינם גם פניה של האדם אל ה' (בחינת תפילה), אך גם דברי ה' אל האדם (בחינת חזון). חז"ל מונים את דוד כאחד מ48 נביאים. דעת רס"ג הינה קיצונית בעניין שכל מזמורי תהלים נאמרו מאת ה' לדוד בנבואה, ולפי"ז תפילה למשה הכוונה מזמור שאמרו דוד שאמרו הלויים בני משה. אך הראשונים חולקים וסוברים שמשה עצמו אמר את המזמור, ואין התהילים מכלל הנביאים אלא מכלל הכתובים שנאמרו ברוח הקודש. המלבי"ם מעיר שדבר קשה לומר שהלויים שרו שירי חורבן על נהרות בבל, אלא על פי הפשט הלויים אמרו את המזמורים השייכים לדורם, ודוד לימד אותם בצינעה גם המזמור השייך לגלות, עד שלאחר הגלות אמרו הלויים מזמור זה.
ב. לשון הספר נכתבה באופן שאינו מפרט את מצוקי העיתים פרטיים, אלא באופן כללי, כדי שכל ישראל יוכלו להתפלל מתוכו בכל עת. וייתכן שהכוונה בזה שמספיק שהאדם מתחזק באמונתו, וה' עוזרו. ועוד ייתכן שאין טוב לאדם לבקש בקשה פרטית, כי ייתכן שמבקש דבר שאינו טוב לו.
ג. ספר תהלים נכתב בלשון עמומה כדי שאותה לשון תוכל להתפרש הן כהודאה על העבר והן כבקשה.
ד. פעמים נאמר לשון יחיד ופעמים לשון רבים. נחלקו חז"ל י"א שדוד אמרן כנגד עצמו, י"א כנגד ציבור וי"א מה שנא' בלשון יחיד כנגד עצמו ומה שבלשון רבים כנגד ציבור. ייתכן שכיוון שעל האדם לשתף עצמו עם הציבור, גם כשמתפלל בלשון יחיד היינו גם על כל אדם מישראל במצבו, או שהכוונה על כנסת ישראל. וגם בלשון רבים הרי כוונתו על עצמו ומשתף אחרים עימו.
ה. במזמורים רבים מתוארת מצוקה. או מפני חולי או אימה גדולה הנופלת (שסיבתה מפני אויבים רבים הן במלחמה הן בשודדים או בעדי שקר). בכל אופן הלשון סתומה ואין פירוט של המחלה וכדו', ייתכן שכל הנתון בצרה מתואר בצורת אימה גדולה, וכל ישועה ממנה מתוארת בתור רפואה. האויבים מתוארים כרשעים, ובזה ישנו דגש לכך שכל דברי העוול הינם מכשול גדול לירא ה'.
ו. יש מזמורים שמתוארים בהם כיסופים לבית מקדש, וניתן לפרשם כרמז לדבקות בה'. ויש מזמורים שיש בהם תפילות על המלך, ומתיאור שלמותו של המלך אפשר לפרשם על מלך המשיח או על מלכו של עולם.
ז. נמצא שספר תהילים מיועד להיות ספר תפילות בקשות והודאות. ואף במקומות שכתוב מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, המתפלל יכול לכוון ענני כשם שענית לדוד בברחו וכו'.
5. תכנם של מזמורי תהלים ותבניתם והלשונות הרגילים בהם
א. יש המחלקים את ספר תהלים לארבע סוגי מזמורים – תלונה (חוליים ומלחמה), הודיה (יחיד וציבור), תהלה, הטפה. אמנם לפי הנ"ל שהתהילים נאמרו בלשון כללית, נראה שאין מקום לחלוקה, כיוון שהמזמורים מעורבבים מכמה סוגים, שיש מזמור שמתחיל בתלונה וממשיך בהודיה. ועוד טעם שאין מקום לחלוקה זו, מפני שגם לשונות של הודיה יכולה להתפרש כתפילה ולהיפך.
יש המחלקים את הספר לפי המעמד שבו הוא אמור להיאמר, כגון מזמור לחתונת המלך, או מזמור בטקסים שהמלך נוטל בהם חלק וכו', ויש שהוסיפו שיש מזמורים המדברים בהמלכת ה' בר"ה. וגם חלוקה זו אינה מבוססת, שהרי היו משתמשים במזמור אחד לכמה אירועים שונים.
ב. מבנה המזמורים שונה, אך הרעיונות והלשונות בו חוזרים בהרבה מקומות.
ג. מזמורים רבים פותחים בקריאה בשם ה' בצורות שונות.
ד-ה. במזמורים ישנם פעמים רבות בקשות לקבלת התפילה ובקשות רחמים וישועה.
ו. בקשת הישועה מחוזקת על ידי תיאור הצרה: א. תיאורי מחלה ואימה שמא ימות מן המחלה. ב. תיאורים של אימת מוות ופחד מן השאול. ג. תיאורי לחץ ורדיפות של אויבים (המכונים רשעים). ד. תיאור מצוקת נפשו של המתפלל המרגיש רחוק מה', הן מפאת הגלות, הן מפאת צדיק ורע לו וכו'.
ז. ישנם כינויים שונים לצדיקים, והשווה בכולם שמן הלשון עולה הטענה שהמתפללים לה' ראויים לישועה, אף אם חטאו, הואיל ומצפים הם לישועה וטובים הם מן הרשעים.
ח. תוכן הבקשות כולל מצבים רבים, ואפשר להבחין בהם בעניינים שונים כגון בקשה לרפואה, דבקות בה', מות הרשעים (ומעט גם על חזרתם בתשובה) ועוד.
ט. יש מזמורים שמתארים נדרים בעת צרה ותשלום נדרם. עיקר המטרה היתה להביא קרבן תודה או עולה, ולספר נפלאות ה'.
י. רוב הפעמים שמזמור פותח בתלונה, הוא מסיים בדברי עידוד וביטחון בה'.
יא. במזמורים כולם משולבים שבחי ה', בין על הבריאה, בין על השגחתו, ובין על תשועת ה' לעמו בעבר ובעתיד.
יב. בדברי התפילה שבמזמורי התהלים משולבים דברי מוסר וחכמה.
יג. הקריאות הללויה וכי לעולם חסדו, היו קריאות מענה של הציבור, אף בפרקים אחרים שאינם מוזכרים שם. מסתבר שגם לשונות הברכה ברוך ה' לעולם אמן ואמן ועוד היו קריאות מענה. רבים מן המזמורים נאמרו בליווי כלי נגינה, אף שלא בבית המקדש.
6. דרכי התקבולת במזמורי תהלים
א. תקבולת – לפעמים ישנם הקבלה בתוך הפסוקים, פעמים בשתי צלעות, שלוש או אף ארבע.
ב. משקל ומקצב – בתהלים לפעמים יש משקלים ומקצבים כשיר (אך בחלוקה למילים ולא להברות). אורך המילים בטור נקרא משקל, ומקצב הוא אופן קריאת הקורא.
ג. תקבולת שלמה – כנגד כל מילה בטור אחד יש מילה מקבילה בטור השני. תקבולת חסרה (רוב הפעמים) – יש מילה או שניים שאין להם הקבלה ויש להשלימם מהטור הראשון.
ד. תקבולת נרדפת – שכל המילים נרדפות בין שני הטורים. תקבולת משלימה – המילים המקבילות מוסיפות משמעות למילים בטור הראשון.
ה. תקבולת ישרה – המילים המקבילות הינן באותו סדר. תקבולת כיאסטית – המילים אינן באותו סדר.
ו. ישנם צמדי מילים שעשויים לבוא בתקבולת כגון צדק ומשפט, ואף ביטוי כגון כבלי ברזל עשוי לבוא בתקבולת – כבל // ברזל.
ז. לא תמיד ההקבלה באה באותה צורה דקדוקית של יחיד ורבים / עבר ועתיד.
ח. פעמים שמילה אחת חוזרת על עצמה בתקבולת.
ט. תקבולת הצלע המורחבת – כשיש שלוש צלעות ושתיים הראשונות פותחות באותה מילה.
י. בדרך כלל יש שלושה מקצבים לצלע, כך שיש ששה מקצבים בטור של תקבולת. בתקבולת חסרה ישנם רק חמשה מקצבים בטור.
יא. בדרך כלל חלוקת הטעמים מתאימה למקצב, אך לפעמים שונה היא ממנה.
יב. המקצב מאד משתנה אפילו בין פסוק לפסוק.
7. צורות של שירה ומליצה במזמורי תהלים
א. יש שמילה אחת בין שתי צלעות נמשכת לפניה ולאחוריה.
ב. יש פרקים החותמים מעין הפתיחה (צורת מסגרת), ולפעמים מסגרת זו מופיעה גם בחלקי מזמורים.
ג. לפעמים ישנן מילים מנחות שחוזרות כמה פעמים בפרק. פעמים שהן חוזרות בכל הפרק כולו כגון בשירי המעלות והן נקראות על שמם - צורת המעלות.
ד. פעמים שיש פזמונים במזמור המחלקות אותו, כגון – כי אמילם.
ה. פעמים שיש במזמור לשון נופל על לשון, במילים סמוכות, באותו פסוק או אף באותו פרק. כגון ישבו יבשו רגע.
ו. ישנם צורות שונות של מזמורים המסודרים לפי אל"ף בי"ת.
ז. אף על פי שיש תבניות קבועות, אך שילוב בין הצורות השונות של התבניות יוצר גיוון רב, בחינת 'שיר חדש'.
8. סדר המזמורים ולשונות מקבילות במזמורי התהלים
א. פרקי התהילים אינם מסודרים מבחינה כרונולוגית. שהרי בריחת דוד מפני אבשלום (ג) מאוחרת מבריחתו מפני שאול (נז).
ב. המזמורים מסודרים לפי לשונות דומים, ופתיחות דומות.
ג. ספר ראשון גדול מספר שני. ספר שני גדול מספר שלישי. ספר שלישי גדול מספר רביעי במנין פסוקיו ושווה לו במנין מזמוריו, וספר חמישי הוא הגדול שבכולם. שני הספרים הראשונים גדולים כמעט כשלושת הספרים האחרונים, כך שניתן לחלק את ספר תהילים לשתי חטיבות. מזמורי הספר הראשון מדברים על מלכות בית דוד בתקפה. מזמורי ספר שני מזכירים מצוקות ומפלות. ספר שלישי מזכיר את השפלת מלכות בית דוד ושבירת תקפה (פותח בתלונה על הצלחת הרשעים ומסיים בתלונה על מפלת הצדיקים). ספרים רביעי וחמישי מזכירים את חורבן ירושלים וגלות בבל.
ד. ישנם מזמורים כפולים בתהילים. ישנו מזמור אחד כפול בשינוי מועט. בנוסף, ישנם תבניות של פסוקים שחוזרות על עצמם במזמורים שונים. זהו חלק מתבנית של תפילה שהיא שילוב של תבניות קבועות, וכך במזמורים ישנם לפעמים פסוקים שחוזרים על עצמם, ובאותם פסוקים למרות שיש כאן צירוף של חלקים שונים, נוצרת יצירה שלימה.
ה. ישנם גם פסוקים החוזרים על עצמם בשינויי לשון. וכן פתיחות של מזמורי אל"ף בי"ת, ישנן אותיות מסויימות שהפתיחה בהן זהה בין כל המזמורים.
ו. ספר תהילים פותח בניצחון מלך ישראל על הגויים (מזמור ב שהוא המשך של מזמור א), ומסיים באותו עניין (מזמור קמט). כמו"כ פרק א בתהילים עוסק בדברי מוסר כהוראה לחסידים, וכן מזמור קמט עוסק בתהלתו בקהל חסידים. פרק קנ הוא החתימה של כל מזמורי תהלים.
9. מקבילות למזמורי תהילים בספרים אחרים במקרא
א. בנ"ך ישנם מזמורים כדוגמת מזמורי תהילים. לדוג' – תפילת נה, ותפילת חזקיהו בחלותו, ותפילת יונה. לשונות תפילות אלו קרובות ללשונות מזמורי תהילים, ומזה ניתן ללמוד שכך היא לשון התפילה של יראי ה'.
ב. שירת הים, שירת דבורה, קינת דוד על שאול ויהונתן וכו' הינם דומים למזמורי תהילים, אך אינם כדוגמתם, כיוון שהם מפרטים את האירוע הספציפי עליו הם נאמרו שלא כמזמורי התהילים. כמו"כ פסוקים בישעיהו ועוד דומים לפסוקי תהילים אך כיוון שנאמרו בהקשר לתוכחה, נחמה וכדו' לכן אינם מכללם.
ג. ישנם תבניות לשון השגורות בפי כל, והשתמשו בהם בתפילה ובתהילים, כגון – ברוך ה', אנא ה' הושיעה נא, הודו לה' כי טוב כל"ח ועוד.
ד. התורה והתפילה היו משולבים זה בזה לאורך הדורות. כמו"כ גם התפילה והנבואה. ישנם לשונות דומים בין פסוקים בתהילים לפסוקים בתורה ובנביאים ובכתובים. מזה אנו לומדים שהיתה מסורת של אופן התפילה האחוזה באופנים של התגלות ה' לישראל – תורה, נבואה וחכמה, ואותה מסורת עיצבה את הלשונות במהלך הדורות, ועל פיה יסד גם דוד את מזמורי התהילים.
ה. פסוקי התהילים היו כתפילות לכל עת שהמתפלל היה לוקח מהם כפי רצונו. לכן מצאנו שפרק או צירוף של כמה פרקים מוזכרים בנ"ך על ידי אנשים מסויימים, כגון בספר שמואל ובדברי הימים.
ו. התפילות בתנ"ך אף שהן שונות באופיין הספציפי ממזמורי התהילים, ישנם קווי אפיון דומים, כגון הקריאה בשם ה' והשימוש במילה נא – אל נא רפא נא לה, אנא ה' הושיעה נא.
ז. ישנם פרקי תהילים הפותחים בכתובת מאורעות שקרו לדוד, ולרוב לשונותם מקבילות לסיפור בנביא.
ח. לא ניתן לקבוע בבירור מהו הזמן שבו נאמרו מזמורי התהילים, כיוון שהמזמורים נכתבו בלשון סתומה שאינה מפרטת את המאורע הראשון בו הם נאמרו, (מעצם טיבם להיותם תפילה לפרט ולכלל בכל זמן), למעט מזמור על נהרות בבל שנאמר בבירור בזמן הגלות. ואכן בדברי חז"ל אחרון האומרים פרקי התהילים הוא עזרא.
10. מזמורי תהילים ותפילות ישראל
א. התורה מציינת רק שלוש תפילות קבועות שיש לומר בזמנים מסויימים – מקרא ביכורים, ברכת כהנים, וידוי מעשר. תפילות בעת הקרבת קרבן, מצויין רק וידוי כה"ג בשעיר המשתלח ווידוי אשם. אמנם מסתבר שהיו הלויים שרים מזמורים בעת הבאת הקרבנות גם לפני ימי דוד ושלמה אלא שלא היה נוסח קבוע. דוד המלך סידר את השירה בפה והנגינה בכלים לפי סדר משמרות הכהנים והלויים, אך מסתבר שלא קבע מזמורים מסויימים לזמנים מסויימים, אלא היו הלויים בוחרים במזמורים השגורים על לשונם לפי אותו מאורע. שיר של יום נהג בימי בית שני ואין ראיה שנהג גם בימי בית ראשון. כמו"כ מסתבר שהעם שבא להתפלל, לא היה לו נוסח קבוע אלא בחר מזמורי תהילים כפי מה שמתאים לעניינו.
ב. בימי בית שני היו הלויים קוראים מזמורי תהילים ושירות מן התורה והנביאים. למרות שבדברי חז"ל מצויינים מזמורים מועטים, מסתבר שהיו קוראים עוד מזמורים רבים. כאשר חז"ל תיקנו את נוסח התפילה, לא קבעו אותה על פי מזמורי התהילים משתי סיבות: 1. מפני שרצו להבדיל בין שירת הלויים במקדש לבין תפילות ישראל. 2. מפני שרצו להדגיש שמזמורי התהילים הינם נבואות וחזיונות לעתיד, ולכן אין לעשותם כתפילה קבועה ליומיום. 3. ייתכן לומר עוד שלשון מזמורי התהילים היתה פחות מובנת לעם בימי בית שני, ולכן יסדו חז"ל את התפילה על פי פסוקים, אך בלשון עממית. שילוב מזמורי תהילים בתפילה כגון פסוקי דזימרה הינו מנהג אמוראים, ושיר של יום הינו מנהג מאוחר יותר. רק מזמורי הלל המצרי (ההלל שאומרים בפסח להוציא הלל הגדול) הינם חובה גמורה לאמרם.
ג. מימי התנאים ועד ימינו הוסיפו מזמורי התהילים לתפילה, והדבר תלוי במנהגים שונים. הספרדים לרוב מוסיפים יותר פרקי תהילים מהאשכנזים.
ד. היום רבים נוהגים לקרוא ספרי תהילים, ומסיימים אחת לשבוע או אחת לחודש. כמו"כ קוראים תהילים בראש השנה ובעיתות צרה. יש להעיר שהעיקר הוא לקרוא את התהילים בהבנה ולא בגירסה בלבד.
דעת מקרא – הקדמה לספר יהושע
א. ייחודו של הספר הוא בזה שהדור שכנסו לארץ עבדו את ה' באמת ובתמים למעט חטאו של עכן, וכן בפירוט גבולות הארץ שמעבר למשמעות הגיאוגרפית יש בזה לימוד שה' קיים את הבטחתו.
ב. הספר מחולק לחמישה חלקים:
1. כניסה לארץ (=> ספר בראשית, קיום ההבטחה לאבות). מחולק לשניים – א.מינויו של יהושע וההכנה למעבר הירדן. ב. נס קריעת הירדן והצבת האבנים לזכר הנס.
2. כיבוש הארץ על ידי חמש מלחמות כנען (=> ספר שמות, אימה ופחד שנפלו על יושבי כנען, קיום הפסח בגלגל, פגישת יהושע עם מלאך ה' כשם שמשה נפגש בסנה).
3. חלוקה לשבטים (=> ספר ויקרא, חלוקת ערים המוקפות חומה). מחולק לשלוש – א. חלוקת עבר הירדן המזרחי ע"י משה. ב. ע"י יהושע. ג. חלוקת הארץ לשבטים הנותרים. בנוסף מתוארת נחלת יהושע, כלב ובנות צלפחד.
4. ערי מקלט ולויים ופרידה משבטי עבר הירדן (=> ספר במדבר, שבו מסופר מאורעות אלו).
5. דברי יהושע (2 נאומים) והברית בשכם (=> ספר דברים, בדומה לכריתת הברית בערבות מואב).
חמשת החלקים הללו פותחים בדבר ה' ליהושע למעט החלק החמישי שפותח בנבואה של יהושע, ומסיימים בדברים מרוממים. סוף הספר נקשר עם תחילתו בחינת קיום מצוות הכיבוש, ובחזרה על התביעה שישמרו על המצוות, ובקיום הבטחת שנים וחצי השבטים. הספר כולו הינו מקשה אחת, כאשר עניינו הוא קיום מצוות ה', כיבוש וחלוקת הארץ.
ג. חכמי המסורה חילקו את הספר לפרשיות סתומות ופתוחות. מאוחר יותר חולק הספר ל15 סדרים הכוללים מספר פרשיות בתוכם.
ד. הספר ברובו כתוב בלשון פרוזה, ומיעוטו בלשון שירה, כגון רשימת המלכים, קללת יהושע את בונה יריחו, שירת יהושע (פרק י).
ה. פעמים שהכתוב כותב בדרך ארוכה על מנת להדגיש דבר מסויים, ולכן כותב את המשפט גם על דרך החיוב וגם על דרך השלילה – לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה. ופעמים שהכתוב נוקט דרך קצרה כגון ויהי כראות מלך העי וימהרו וישכימו וכו', ולא מפורט מה אמר להם, אולי כדי לבטא את קוצר רוחו.
ו. סגנון סימון גבולות במונחים רבים – ויצא, ועלה, וירד, ופנה, ופגע, ועבר, ונסב ועוד.
ז. הסגנון מגוון, כך שהכתוב מביא ביטויים שונים לאותו עניין – וסבתם את העיר / הקיף את העיר.
ח. פעמים שהמקרא סותם דבריו במקום אחד ומפרש במקום אחר – יהושע מצווה את השוטרים שיאמרו לעם שיכינו צידה לפני הכניסה לארץ, ולא נאמר אז שביצעו את דבריו אלא רק לאחר מכן.
ט. ישנן מילים שחוזרות על עצמן כדי לבטא עניין מסויים, כגון – המילה מרגלים חוזרת 12 פעמים לרמוז לנו להשוותה לפרשת המרגלים. השורש מ.ו.ל. מופיע 8 פעמים ועוד.
י. סיפור הכיבוש בחמשת המלחמות במלכי כנען, צויינו ע"מ ללמדנו לקח לדורות. אך היו מלחמות נוספות במלכים נוספים שלא פורט מהלך המלחמה, כשם שרואים מפירוט רשימת המלכים. התנאי לנחלה זו הוא שמירת המצוות, ולכן מודגש מאד הסיפור של עכן שמעל בחרם.
יא. מעבר לניסים, יש בספר הסבר הגיוני למהלכי המלחמה. מתוארות טקטיקות לחימה מפוקחות. כבישת עבר הירדן המזרחי, קריעת הירדן וכיבוש יריחו, גרמו לתדהמה בקרב העם הכנעני. הנפילה בעי, גרמה להתאוששות מסויימת שגרמה לכריתת ברית בצפון בראשות מלך חצור, וכריתת ברית בדרום בראשות מלך ירושלם. הקמת המחנה בגלגל הינו מקום חשוב שממנו ניתן לשלוט על מברי הירדן, ועל קשר עם שנים וחצי השבטים שיכלו להוות מקור מים ומזון. כיבוש יריחו הינו המפתח לכל הארץ כדברי חז"ל. כיבוש העי הינו המפריד בין ממלכת הצפון וממלכת הדרום. מעשה הגבעונים וכניעתם נתן מעברים ליהושע אל ירושלים, כך שהקיפה משלושה עברים, וגרם למלך ירושלים להתקומם, ובאותה מלחמה כבש את כל הדרום (ראשית כבש את השפלה ואח"כ את ההר, כדי שלא יוכלו אנשי השפלה שהיה להם רכב ברזל, לסייע לאנשי ההר). המלחמה בממלכת הצפון בה כבש יהושע את כל הצפון, לוותה בטכניקות רבות, שליחת מרגלים, הפתעת האויב, מארבים, רדיפה בלתי פוסקת של האויב המובס. יהושע השתדל להלחם בשדה ולהמנע ממצור שכרוך במאמץ צבאי ממושך.
יב. בנוסף להגיון האטרטגי, יהושע הולך וכובש את הארץ בדרכו של אברהם אבינו. שניהם בונים מזבח ראשון ליד שכם, שניהם נלחמים במלכי הצפון.
יג. גבולות הארץ כתובים בתורה (לפעמים בלשונות שונים) בברית בין הבתרים, בסיני ובפירוט (הכולל גם את צלע צפון מערב) בערבות מואב. הארץ מחולקת לשבעה איזורים בעלי אופי גיאוגרפי שונה. יושבי הארץ היו אנשי כנען, ומיעוטם מזרעו של שם (כמו שרואים משמות מלכיהם – מלכי צדק מלך שלם), והשפה המדוברת היתה שפה 'שמית'. ייתכן שבעקבות הנדידה הגדולה של העמים, באו עמים נוספים לארץ, אך עיקר התושבים היו מבני כנען שחולקו לעמים שונים – הכנעני, האמורי, החתי, החוי, הפרזי והגרגשי. העם הכנעני היה מפותח מבחינת יכולתו לפתח את הארץ, וכן העיד יהושע שעמ"י קיבל ארץ זבת חלב ודבש ובתים מלאים כל טוב. אמנם מבחינה רוחנית הם היו בשפל המדריגה, כשם שמזהירה התורה – כמעשה ארץ כנען וכו' בחקתיהם לא תלכו וכו', עד שנאסרו בחרם מוחלט מחשש להשפעה מוסרית דתית על עמ"י.
יד. יהושע שלח לכל עיר לפני שכבשה, שאם ברצונה לילך, תילך, לשלום, שלום, ולמלחמה, מלחמה. והיה זה מאת ה' שנלחמו בו כדי שיכבוש את כולם ויחרימם. תחום הכיבוש יש אומרים שכבש הכל, ויש אומרים שלא כבש הכל בצפון, ויש אומרים שלא כבש הכל בדרום. ויש אומרים שהפסוקים שאומרים שהכל בא, עניינם לבטא סימן טוב להשלמת הכיבוש של יהושע שלא היה שלם. תחום הכיבוש המדויק לא ניתן להיקבע בוודאות, מפני ששמות רבים של ערים איננו מזהים, וכן ערים שאנו מזהים, איננו יודעים בוודאות מהו תחומם, ואף עיר שכבשו, איננו יודעים אם גם הרגו את יושביה (וייתכן שמה שכתוב שערים מסויימות לא הורישו, הכוונה שכבשו אך לא הרגו את תושביה). מכל מקום גם אם לא כבש הכל, כבש את הרוב. מובלעות נכריות רבות נשארו עדיין בתוך ארץ ישראל, או מפני שלא יכלו להורישם, או מפני שלא רצו (ויהושע הוכיחם על זה). חלוקת הארץ היתה אף היא שבע שנים. החלוקה לשבטים מתוארת הן על ידי גבולות, והן על ידי רשימת שמות ערים (שהן ותחומיהן יוצרות את שטח נחלת השבט). בחלק מן השבטים צוינו שניהם, בחלק רק גבולות, בחלק רק רשימת הערים, ובחלק הגבול נוצר ממילא על ידי תיאור גבולות שכיניו בלבד, ולא פורט בו דבר.
טו. לאחר חלוקת הארץ, הוצרכו לקבוע את ערי הלויים. סיבת השוני בין שמות ערי הלויים ביהושע לדברי הימים, י"א מפני שהיו ערים בעלות שתי שמות, וי"א מפני שמקום מושב הלויים השתנה כעבור זמן. ייתכן שחלק מתפקידי הלויים היה לגבות מס עובד מאותם אומות שלא הורישום והיה עליהם לשלם מס לשבט שגרו בתוכם. בזה תובן ברכת משה לשבט לוי מחץ מתניים קמיו וכו'. הכוהנים נטלו 13 ערים מתוך 48, מפני שבדור המדבר פרו ורבו משפחת אהרון הכהן.
טז. יהושע עצמו היה דומה למשה רבנו אך לא שווה לו. הינו חכם (= משרת משה, מלא רוח חכמה), נביא (= כתב שמונת הפסוקים האחרונים של התורה, איש אשר רוח בו, נאמר אליו בלשון וידבר ה' אל יהושע לאמר), מחוקק ושופט (= במשפט עכן, וישם לו חוק ומשפט בשכם, עשרה תנאים התנה יהושע), מלך ושר צבא (= נחשב למלך כפי שאמרו לו בנ"י שמי שימרה את פיו דינו מיתה, וכן כינוהו חז"ל ראש למלכות בית אפרים, ולמדו שאין מעמידים מלך אלא על פי סנהדרין של 71, ממשה ובית דינו שמינו את יהושע). היה משבט אפרים, נין ונכד לנשיא שבט אפרים, אך לא ראה את עצמו כמנהיג של השבט אלא של כלל ישראל. מלשונו הרכה לעכן רואים עד כמה היה אוהב ישראל, כפי שלמדו חז"ל שהיה מדבר לפי רוחו של כל אחד. היה לו בית דין נשיאי העדה. לפי חז"ל יהושע פרנס את ישראל כ"ח שנים.
יז. הגמ' מסיקה שיהושע כתב ספרו למעט הפסוקים האחרונים (ולדעת כמה ראשונים, פרשיות מאוחרות מעטות נוספות) שאלעזר ופנחס כתבום. האברבנאל סבור ששמואל כתב את ספר יהושע, או שיהושע כתב רשימות ולאחר מכן שמואל קיבצם לספר והוסיף עליו הערות, ובזה יובן לשון עד עצם היום הזה. זאב יעבץ דחה את הראיה, שייתכן עד עצם היום הזה בזמן קצר.
יח. ספר יהושע מסוגנן פעמים רבות בלשונות מיוחדים מן התורה, ובזה הוא רומז אל אותה פרשה. לדוג' – דברי רחב – וכי נמגו כל יושבי הארץ מפניכם, כלשון שירת הים, ועוד. כמו"כ ישנם לשונות דומים בין ספר יהושע לספר שופטים בהיותו מקור לספר שופטים, כדוגמת הפתיחה – ויהי אחרי מות משה, ויהי אחרי מות יהושע. בנוסף, רוב ענייני ספר יהושע, מוזכרים ברמז או בפירוט בשאר הנ"ך. לדוג' – כריתת הירדן מוזכרת בהלל – הירדן יסוב לאחור. ארירת יהושע לבוני יריחו מוזכרת בפירוש בספר מלכים כשבנה אותה חיאל בית האלי, ועוד.
[1] מדבריו עולה כי המשכן הינו בדיעבד, בניגוד להקדמת הרמב"ן שמשמע שהמשכן הוא לכתחילה.
