ספר יהושע – הרב אלישב אביחיל
המעבר מהמדבר לא"י (לפני כל התמודדויות החיצוניות)
הכניסה לא"י: ירידה, ירידה של הנשמה הכללית – אל הגוף הכללי.
החסד לאברהם: באדם הפרטי- מקבל נשמה חדשה מיד כשמגיע, וכשישן בלילה, 2 הנשמות עולות ובחזרה רק זו של א"י חוזרת אליו. (כמובן שחל שינוי בנפש גם כשהאדם יורד לחו"ל!)
קל וחומר במדרגת הכלל שהולכת להופיע!! (הערה: עי' רש"י "אל תפן אל מנחתם" – שחלקם בקרבן הציבור לא יתקבל).
(הערה: 'התקדשו'- לקראת הכניסה לארץ! הניסים באים ע"מ לכוון מגמה ולא סתם)
ר' אברהם קליסקט (מתלמידי הבעש"ט, במכתב לתלמידים שעלו לארץ): צריך להבין שכשבאים לארץ זה התחלה מחודשת, "עיבור יניקה וקטנות". להבין לקראת מה הולכים!)
ב"ה, י"ג חשון תשע"ח
פתיחת וכותרת הנביאים הגישה ללימוד תורה שבע"פ, מתוך הביטול לתושב"כ
המטרה החשובה של השיעור, היא הכניסה ליחס הנכון והאטמוספירה הנכונה של הדברים. ויש לבסס בצורה הגיונית מוסברת מורחבת ומשכנעת, זה עיקר החינוך. גם אם לא יספיקו את כל החומר. צריך לבסס כל הזמן את העיקר, וזה המבחן, מה התלמיד ייקח איתו לחיים הלאה מהשיעור. ידיעת הטבלאות והסכימות איננה העיקר ולא תיזכר, היא חשובה, חשוב לדעת מה כתוב, אך חשוב יותר שיחלחל המסר העמוק ולא ידיעה שטחית חיצונית.
יהושע תלמיד משה. ספר יהושע פותח ב:וא"ו החיבור!
הבסיס של כל חיינו לכל הדורות זה משה רבינו, כל תג ממנו הוא חיים לנו לכל הדורות.
תורה שבכתב נחתמה בזאת הברכה.
"ויהי אחרי מות משה" – זה ספר יהושע.
יהושע הוא מנהיג, והוא צריך להכנס ל"נעליים גדולות".
שאלה: מה מייחד מנהיג? כח מיוחד שבו דווקא והופך אותו למנהיג. (לא רק: "מידות טובות" לדוג', צריך כל אחד וכל משרה ציבורית עאכ"ו. וכן על זו הדרך)-
תשובה:
ייתכן שהמנהיג לא יהיה בדווקא הת"ח הגדול מכולם, אך יש בו תכונה של מנהיגות – איך האומה מתפקדת כאומה של תורה. לדוגמא אחאב הרשע היה מנהיג עם לאומיות וכלליות ויחד עם השפעת איזבל הנוראה עליו ברדיפת התורה, היה לו כן ציור כללי ובתוכו תופסת מקום גם התורה! כיצד כל הפרטים תופסים מקום בציור הכללי. [הרצי"ה הדגיש, שלא כבאוה"ע (הפיל' תומאס.. : בטחון, כלכלה, תרבות –) שהמנהיגות היא בשביל הפרטים, בישראל, המדינה היא בשביל התורה! הפרטים מסורים בשביל להוציא אל הפועל את הציור האידיאלי של התורה].
התפיסה של המנהיג מורכבת מפרט וכלל, מסירות נפש על כל פרט, כי כל פרט הוא פרט של הכלל ומכאן חשיבותו וגדולתו.
ליקוטי אמרים לר' צדוק: בכל ספר בתנ"ך, בתחילת הספר מתומצת כל עניינו.
התורה למשל, היא דפוס כל מעשה בראשית – "בראשית ברא א-לוקים", כל מגמת התורה מתרכזת בכח מלכותו יתברך, שיש יוצר ובורא. כל מהלך עמ"י בכל הדורות, כל התורה והמצוות, הוא התגלות השם – בעולם.
ובספר יהושע- משה מת. מדריגה זו כבר לא נמצאת. מכאן כל החיים המתמשכים של עמ"י. זהו, נגנז ארון החכמה, ושיא הגובה שיהושע יכול להגיע אליו הוא עד המדרגה הזו. פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. ר' צדוק משתמש בביטוי: "תכלית הידיעה – שלא נדע", דהיינו, ככל שאדם מבין ויודע יותר, הוא יותר מכיר את מדריגתו עד היכן היא מגיעה, ומה היא לא יכולה להשיג.
מה מקורו של ביטוי זה? ספר "בחינות עולם" יג, לרבי ידעיה הפניני: "תכלית מה שנדעך שלא נדעך"
גם הרב קוק מביא זאת, אורות ישראל פ"ה, ה'. ללמוד בטהרה הוא ללא הגשמה, בענווה. ואעפ"י שזוהי בעצם שלילה ולא חיוב, אבל זה מוליד תפוקה אדירה של חידושי תורה ולא ביטול. ז"א שללא זה, כל החידושים שלך הם חידושי אנוש, ולא חידושי תורה.
לעולם יכולת הקליטה שלנו היא מה שאנחנו. והרי שכלינו קטן ומצומצם, ואיננו יכולים להכיל את הא-לוקות, וזה יוצר יראה וריחוק: הוא גדול ואינסופי ואנחנו קטנטנים קרוצי חומר (עור"ב עמ' תעד(?)). אבל אז אנחנו בעצם נשארים מבחוץ, ללא מגע וללא השגה.
אך נשמתנו כן עורגת אל שלימות אינסוף הא-לוקית, ולצורך כך יש כח נוסף שעלינו לפתח.
בלימוד יש 3 חלקים:
לכאורה י"ל שביטויו של ר' צדוק כאן הוא מושאל, כי משה הוא לא הקב"ה. יש את השורש ויש את הענפים, משה נמצא במדרגה של מקבל ולא במדרגה של נותן התורה. אלא ההדגשה היא – לימוד כל הנביאים הוא על בסיס התורה. בלי זה - זו ביקורת המקרא והנצרות. מי שלומד נ"ך בלי ביטול גמור לתורה, לקיום מצוות, רק סיורי תנ"ך בארץ וסיפורי המקרא – זה כלום! רק מתוך היחס הבסיסי, שאנחנו מתבטלים ביטול גמור לתורת משה, שהוא אב לנביאים כולם, וכל הנביאים לא באו אלא להזהיר על התורה -"זכרו תורת משה עבדי".
וממילא ללמוד בלי חז"ל, בלי רש"י, זהו זלזול בתורה שבע"פ, ואז א"א ללמוד תורה שבע"פ.
גם בנשמתנו יש 2 צינורות (ריש אוהת"ו) - הגובה העליון, אבותינו, שורשינו הקדושים, הנשמה, דור דעה. ואח"כ הדברים יורדים ומתפרטים לצינור של תורה שבע"פ, כעין ה'גוף' המכיל את הנשמה, שחלילה מלבטל את קיומה – שהוא קיומו וכל עניינו. לגלות את ש"ש בתוך המציאות.
כ"א מאתנו יש בו את משה רבינו שבו (הארת תורה נשמתית- משה שפיר קאמרת), ויש את יהושע שבו (תורה שבע"פ).
התורה שבע"פ היא שמייצרת את החיים (ולא הפוך). אך ישנו קושי מובנה בין הצינור העליון שבנו והצינור התחתון - המעשי, שבנו, וזה מלווה בקונפליקט מובנה. הורדת התורה משמים לארץ תתקע"ד שנים (=מלשון שינויים). כח הפסיקה הוא מתוך התורה שבכתב, ולא מהנביאים הבאים לתת לנו את מוסר הנביאים לקיומה של תורה.
"ונתת מהודך עליו" – הוד זה התוך הפנימי, לעומת ההדר שזה הצד החיצוני (עו"ר)
ההוד זה 'סתרי פנימיות נשמת התורה הקדושה' (נפה"ח) השגה רוחנית עליונה. אין לנו אפשרות לפסוק מתוך טעמי תורה – למרע"ה כן. כי לו כן יש הבנה בשורשי העניין ובשלימות.
כשהזקנים, שהתרגלו שכל דבר שקורה בחייהם, נבחן עפ"י אספקלריא המאירה, לא היו מסוגלים להכיל את המדרגה הנמוכה, שלא מסוגלת לראות בכל פרט ופרט לפי המבט המקשר אותו מיידית לשורש נשמתו.
אנחנו פוסקים בפועל עפ"י ספיקות וכללי ספיקות. אליעזר בני אומר כך ויהושע בני אומר כך - כלומר שזוהי התורה במדרגת חיינו שאחרי "מות משה".
יהושע גדול הדור והמצביא הגדול כאחד
פרק ה', {יג} וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: {יד} וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְהוָה עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: {טו} וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:
{יד} וַיֹּאמֶר לֹא – אני לא בא מאחד הצדדים, אני מעל כל זה.
בגמ' מגילה ג. - ועבודה חמורה מתלמוד תורה והכתיב {יהושע ה-יג} ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו [וגו'] וישתחו (לאפיו) והיכי עביד הכי והאמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא שאני התם דאמר ליה כי אני שר צבא ה' ודלמא משקרי גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה אמר לו על איזה מהן באת אמר לו עתה באתי מיד {יהושע ח-ט} וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק אמר רבי יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה.
ויש לשאול, הרי עסקינן במצוה היותר כללית, השקולה כנגד כל המצוות כד' הרמב"ן בהשגה ד' לסהמ"צ, ועוד, שבלילה כשאין מלחמה, זה הזמן הכי איכותי לחישוב, תכנון ובדיקה פרטנית. ואטם הולך לישון מעט- שינתו היא קודש, כל דקה כזו היא חשובה ביותר. אז על מה הביקורת?
ובתוס' שם: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים. קשה אמאי בטלוהו בשלמא תלמוד תורה בטלו לפי שהיו צרים על העיר כל ישראל אבל הכהנים אמאי לא היו מקריבים התמיד וי''ל לפי שהארון לא היה במקומו כדאמר פרק הדר (עירובין דף סג:) והכהנים נושאין את הארון וא''ת והיכי משמע לישנא דקרא דבטלו התמיד ותלמוד תורה ויש לומר דה''פ מדקאמר הלנו אתה הכי קאמר בשביל תלמוד תורה באת דכתיב תורה צוה לנו אם לצרינו או בשביל הקרבנות שמגינים עלינו מצרינו: עתה באתי. פי' ריב''ן על תלמוד תורה באתי דכתיב ביה ועתה כתבו לכם [את] השירה הזאת (דברים לא): וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. לא כתיב בהאי קרא כן אלא כשצר על יריחו כתיב וילן בלילה ההוא בתוך העם וכשצר על העי כתיב וילך בלילה ההוא בתוך העמק ודרך הש''ס הוא לקצר הפסוקים ולערבם יחד כמו ונתן הכסף וקם לו (ערכין דף לג.):
וצ"ב, שהרי התורה לא מתוארת כאן אלא כדבר שהוא כללי. לא פרטי התורה.
וי"ל: "יומם יצווה ד' חסדו ובלילה שירה עמי” – עי' בחגיגה יב שאיירי בלימוד תורה של הלילה! דוד המלך היה קם בלילה ושר שירות ותשבחות. זה היחס לתורה.
הרמב"ם במו"נ (ב', מב): המלאך הזה הוא מדריגה רוחנית. (עי' בכלל בענין זה בפר' וישלח. וכך בישיבת מטה שלפני היציאה לקרב יש ליהושע שיקוליםן עליונים. הוא הוא כעת שר צבא ד', והוא קולט את השטח ברמה הפנימית שלו, והוא מעמיק: מה הגורם המניע לנצחון ישראל במלחמה. האם קרבן התמיד הוא הנק' המרכזית כעת, מה שמבטא את קדושת הכלל, כשכל חייל מכיר מה ערכו הפנימי, שהוא מכיר 'מה אנו מה חיינו' 'מי כעמך ישראל', כשהקשר התמידי שלנו הקבוע הוא בקרבן התמיד – שביטלו אותו באופן הלכתי (שהרי הארון לא היה שם). אפשרות שניה לחיזוק היא: איך אנחנו מוציאים באופן בחירי מלמטה, ע"י לימוד התורה שלנו את הקשר הא-לוקי. וההכרעה: לימוד תורה.
ר' שלמה מרדומסק, התפארת שלמה, בפר' ויגש: דווקא יהודה ניגש להקים ישיבה בגושן, ולא לוי, כי יהודה זה בחינת מלכות, וגם כשאנו בגלות, לא משה מאיתנו הצורה השלימה שלנו, מלכות ישראל.
יהושע מכריע. לימוד תורה. "של נעלך מעל רגלך" – כשאתה עוסק בא"י, אתה לא עוסק במשהו טבעי רגיל (הרגל) – ר' יצחק עראמה (העקידת יצחק, לה). לא נלחמים בשביל שליטה, משהו אפריאליסטי חומרני, אלא מלחמה להופעת קדושת ישראל בעולם. זה הדיון שיהושע עוסק בו בתחילת המלחמה. המגמה והסגולה של א"י – היא מעל הטבע. ואת זה עלינו לעבד ולהוציא אל הפועל.
[הנצי"ב (בהעמק שאלה, ?): בקינת דוד- "איך נפלו גיבורים ןיאבדו כלי מלחמה" זה הנושא?! כלי המלחמה? שאול ויהונתן!
אלא שהיו אלו 2 תפיסות עולם במלחמתיות. לשאול העיקר היה האופן הרוחני, גוזר צום ללוחמים! הרוחניות תופסת כ"כ חזק, שכלי המלחמה תופסים הרבה פחות מקום. דוד לעומתו הדגיש את המלחמה בדרכי הטבע, הוא חושש כרגע, כי לשיטתו אין כיצד להלחם עכשיו]
תרגיל בכיתה – ממה נובעת חסינות הנפש של הלוחם הישראלי (ביחס לאכזריות המלחמה):
במקורות המצורפים, ועפ"י האוה"ח הק' – לעומת טבע האכזריות הנולד ע"י ההשתתפות במלחמה והפגש עם ההרג, בישראל, זה לא יוליד אכזריות. ישראל טבעם הוא רחמנות, וממילא, גם מלחמתם נובעת מתוך זה.
ממילא, כאשר ניגשים למלחמה יש להשתדל שלא לרדת ברמה המוסרית, כפי שהטבעיות של המלחמה גורמת.
כאשר יש במודעות כל הזמן שהמלחמה היא המצווה היותר כללית – יש יכולת שלא להידרדר.
-הפסיכולוג בנדורה חוקר: מה יותר משפיע על האדם, ההתנהגות או העמדה הפנימית המוסרית שלו מצד עצמו. לפי זה, אם האדם לא חדור על מה הוא נלחם, יכול להתגנב אליו יצר רע של חוסר צדק במלחמתיות וחשק המלחמה. כשהעמדה הלאומית באה באופן בוסרי ולא באופן עמוק ורוחני.
הרב עמיטל טוען מתוך הבנת הרמב"ן, הרמב"ם, שאכן הכיבוש משחית. (הייתה לו נפש עדינה, ראה במר ישראל בשואה).
איך האור החיים אומר שהאכזריות לא תיטבע בנו? זה משהו פלאי, לא מובן? –"מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים"
באגרת קע"ח באגרות הראי"ה: בשחיטה, יש שוחט ויש בודק של הסכין, שאלו את הרב האם נכון המנהג שהתפשט לאחד בין 2 התפקידים? ת: בגאונים, אסור שהשוחט יהיה הבודק. ואכן מוצא אצלו חן שזה כך. האם ראוי שת"ח עדין נפש, יעסוק בשחיטה? זה מוליד אכזריות.. זה ראוי להיעשות ע"י אנשים שמידת העדינות עוד לא השתרשה אצלם, ואילו ת"ח עדינים, שכל אכילת הבשר כיום אצלם היא מתוך חשבון רוחני עדין, של דיעבד שלבסוף יתעדן כשיתעלה, בזכותם, העולם. (ייתכן אולי שבמלחמה יש הגנה מיוחדת?)
לכן, הקושי הזה, בין המוסר האישי ובין המלחמה הצבאית ושליחותה, צריך להיות כל הזמן מול עיני המפקד. אם רוצים תשובה טובה, צריך להבין את הקונפליקט!
אורות המלחמה ב': הננו מבינים שהזיק הנשמתי הוא היסוד, שהרגשתם הפנימית של אותם הלוחמים, בתוכן שלם הייתה.. מלחמת ד' הייתה בהכרתם הפנימית"
ב"ה, כ"ז חשון התשע"ח.
[גבורה – יש גבורה שלילית ויש גבורה חיובית.
עשיו היה גיבור. נמרוד היה גיבור. אך להרע.
אנחנו מתפללים: "אתה גיבור.. מחיה מתים" – גבורה המולידה חיים. עצם המימוש של תורה בארץ זוהי גבורה. לימוד תורה שמופיעה עד ההלכה, עד הנחלתה במציאות – זוהי גבורה. בחור שיושב ומלבן עומקה של סוגיה – זוהי גבורה (ה.ע.- 'כובש בדעתו את יצרו' – הרמב"ם בהל' דיעות). ישנה גבורה ברוח, בתורה. וישנה גבורה מעשית, במלחמה.
שאלה: האם המלחמה היא לא לכתחילה? האם מי שלא משרת בצבא אין לו חסרון מהותי באישיות?
תשובה: האם להתגרש זו מצווה? לא. אלא שאם יש מצב דיעבדי של גירושין, צריך לעשות זאת ע"י גט, והמזבח מוריד דמעות, ובכל זאת – בזוג ספיציפי זה - זהו הכרח!
האם לרב קוק, לרצי"ה, לחזו"א – יש חסרון של גבורה באישיות? וודאי שלא. אנחנו קטנטנים לעומתם. אלא שיש להם חסרון שלא עשו בגופם את המצוה הזו. גם אנחנו למשל אנוסים שאין לנו קרבנות. אבל זה לא חסרון באישיותינו. אם נתפלל ונתעלה בדעת ונעסוק בתורת הקרבנות, נגיע להשגות כלשהן שיכולנו להשיג מגוף המצוה עצמו.
ספר יהושע הוא ספר נבואה, אנחנו לא לומדים את המאורעות עצמם, אלא את דבר ד' המופיע אלינו דרך המאורעות. בשור שנגח את הפרה איננו עסוקים בסירטונים מהרפת, אלא איך המציאות פועלת עפ"י דבר ד'. אין ענין ששור יגח פרה, נגיחה היא דבר רע! אבל דבר ד' המופיע אלינו דרך המציאות היא המעניינת אותנו.]
אורות המלחמה פרק ב' (ועי' עמ' 15 בחוברת המצורפת):
מהו 'זיק נשמתי'? זו לא התעוררות רגשית. זה לא התעורר עקב סערת המלחמה. אלא יש להם תבערה פנימית של מסי"נ תמידית להופעת הטוב והאור בעולם. כל רגע שלהם מנוצל ומכוון למען זה, כל הלימוד שלהם הוא זה, וכל מצוה שהם ניגשים אליה היא מתוך אותו הזיק, מתוך אותה אטמוספירה גבוהה של: "פת במלח תאכל ומים המשורה תשתה ועל הארת תישן וחיי צער תחיה – ובתורה אתה עמל" – התורה שמופיעה על ידם דורשת מהם התעלות תמידית עליונה. (עי' ר' מאיר שמחה ב'קול שמחה' שמבאר כמו הרב זצ"ל) כשאברהם אבינו מתנסה בעקידה – אין לו שום התלבטות אם לעשות זאת או לא, אלא השאלה היא האם הוא יעמוד בגבורה כזו שגם במצב כה מסובך הוא יישאר ברוממות אדירה של השמחה בדבר ד' או שיהיה מדוכדך ושפל רוח).
מי שרוחו שפילה, במלחמת הרשות, ילך וישוב לביתו. אך במלחמת מצוה הוא מחוייב ליישר קו! והכהן משוח מלחמה מזכיר לו על מה הוא נלחם, על קודש ד'! אתה נמדד בדבר זה האם אתה מגיע
בשמואל א' כ"ה: "את מלחמות ד' (שם הוי"ה) אדוני (חול) נלחם" , "ימין (=חסד) ד' (הוי"ה) עושה חיל" – זו מידת הרחמים ולא מידת הדין! זה לא נובע מתוך האכזריות. המלחמה היא עד הסוף – "ארדוף.. ולא אשוב עד כלותם". נכון שמבחוץ זה נראה בדיוק אותו הדבר, אך המלחמה שלנו היא כל כולה למען ביטול המלחמות! אנו נלחמים על האידיאלים שלנו. על ד' ועל משיחו. כדברי הכהן משוח מלחמה. ואז, זה לא בונה אכזריות, אלא זה מוציא לפועל בכל החריפות את עומק הרחמנות שלנו. אבא שלא יודע להכות את בנו באופן שלא יכעס עליו ויתאכזר אליו – הוא לא יודע לגדל אותם (ועי' הגר"א במשלי עה"פ "חוסך שבטו שונא בנו". הילד לא ישכח לטובה את המכה של האבא לעיתים, לכל החיים). לפעמים, כשנצרך, יש לעשות זאת. אחרת זה לא חינוך. רב שאינו נותן לעולם תוכחות מדאגה ואהבה להם. אנחנו מחנכים את תלמידינו לא רק להיות נחמדים וחייכנים – "אם ראית עם הארץ חסיד (אעפי"כ-) אל תדור בשכנותו" ולעומת זאת, ת"ח קפדן – תדור בשכנותו.
כל המושג של השיח הציבורי ש"הכיבוש משחית" הוא מנותק מהקשרו ומבלבל. אמנם איננו שמחים להרוג, "ויירא יעקב מאד ויצר לו", וכן – אגרות שלום שלח יהושע לפני שכבש את הארץ. (לעומת תהליך ה"שלום" שהוא וותרנות ורפיסת כוחות, נביקת רוח מוחלטת).
כתוב במדרש שדוד חרט על חרבו את שם ד'! הוא הכניס אותה לנדן ונישק אותה. כמו התפילין. הוא נלחם בשם ד' א-לוקי ישראל כדברו לגוליית. זה חפצא דקדושה.
אם הקב"ה מניח אותנו דור של גאולה, ורוצה מאתנו שנילחם, סימן שיש בזה קדושה: "מלחמות נמי אתחלתא דגאולה נינהו" (לעומת תפישתו של חזקיהו המלך שבא אחרי אחאב, שהיה לו מדריגת בטחון עצומה, וחינוכו את האומה היה הדביקות המוחלטת בתורה, כריפוי לאומה, וזה בא למבחן במקום הכי חריף, במלחמה, שגם שם הוא עמד בעמדתו, ואכן הושיעו ד'. והוא נועץ בישעיהו בפסיקת ההלכה והנהגתו הציבורית. אך זוהי הנהגה מיוחדת! בלי ישעיהו, להפקיר את האומה ל'חסדי ד' ' זהו פשע גדול. מהי ההדרכה לעם? המדרגה הרגילה? דוד המלך! "אין בי כח להרוג" –וודאי אינו כפשוטו, לא ייתכן שמחבלים יקומו עליך ואתה תשב בחיבוק ידיים. וזה גם חשבון שהוא נגד מצווה דאורייתא. זה גם דאו' וגם מובנה בנפש שלנו – "הבא להרגך השכם להרגו", "עזרת ישראל מיד צר", צריך להבין בעמקות את הביטוי 'אין בי כח להרוג' – מדריגת הדור איננה שם. ונתמך בהוראת הנביא). דוד המלך לא 'התעלם' מהמציאות של התיאור של המלחמה – "גם כי אלך בגיא צלמוות" בכל זאת – "לא אירא רע". "ומצווה להרוג אף שיסתכן" (מנח"ח תכה). המלחמה לא הסיתה אותם מהאידיאל, אלא חיזקה את מלוא קומת אישיותם.
כשאדם לומד תנ"ך – אסור לו ללמוד רק את ה'אירוע'. יש להבין את הגובה הנפשי של הנפשות ולהבין מה הניע אותם, מה היה הלך נפשם. זהו ה'מלאך' של יהושע. יהושע עכשיו מצרף את כל עולמו האמוני, כל ה'ובערת הרע מקרבך'. לא עסקינן בביטול תורה ברמה הפרטית, אלא שכשאדם ניגש למחנה המלחמה הוא עלול לשכוח את כל החשבון הגדול של החיים שלו, לנתק את זה מעולם הישיבה שלו. חיילים דתיים עשויים לשכוח בכלל שהם בחורי ישיבה. הם כבר עם כל החבר'ה. התשוקה של ה'גדולים' היא זו שצריכה למלא אותנו. וזה ע"י לימוד תנ"ך בצורה עליונה.
ב"ה, י"ז טבת תשע"ח
יחס טבע ונס – מלחמת יריחו.
(עין איה – במודל בשיעור הרביעי)
הרב כותב לרב חרל"פ שיש להזהר מהדגשה יתירה על גאולה בדרך ניסית שעשויה לגרום לפרישה מהטבע, ואילו אנחנו רוצים שהטבע עצמו יהיה בקדושה, ורק אם נלחם בדרך הטבע ובכליו, ממילא אנחנו נוביל גם אותו אל מדריגת הקדושה.
השפת אמת כותב (שלח תרנ"ג) שזהו עניינה של א"י. כמו שבתורה שבע"פ צריך להתייגע מי שלא מתייגע לא קונה את התורה! וככל שכוחות הנפש שלנו מגויסים לכך, מלבנים ומתייגעים בתורה, כך סופגים אותה ושייכים אליה. ואילו כיבוש יריחו, איננו כזה.
מהי תורה שבע"פ? היכנסות לכל פרטי הפרטים של החיים כולל כל הפינות האפילות, ועג"ז באה התורה ומאירה את הכל, קל יותר להתעסק באידיאלים הרוחניים כפי שהם. עולם ההלכה שבתושבע"פ יש בו פלא (אוה"ת) הוא יורד אל המציאות ומהפך אותה, מרומם אותה. כך היא גם א"י זוהי אדמה, ירידה אל המציאות, אל הקרקע.
המדרש אומר שאומר הקב"ה ליהושע שכל שכחת 3,000 הלכות יש להתייגע – "לך וטורדן במלחמה" – ולכאו' מה הקשר בין הדברים? אמנם שורשם אחד, ההתייגעות.
ר' יהונתן אייבישיץ ב'אהבת יהונתן' עה"ת הפטרת בשלח, וכן במהרי"ט שבת הגדול דרוש שני (?): כל מקום בא"י הוא כנגד חלק בתורה. הכיבוש קשור בסוגיות רוחניות שאנו צריכים 'לכבוש' אותם, עתניאל בן קנז שהחזירן בפלפולו והוא הוא הכובש של אותם המקומות. – "ויכה – וילכוד" מכה רוחנית ולכידה פיזית ממשית. המקומות שתחת הגויים נמצאים בכוחות הללו להרע, במהלך תרבותי ופילוסופי של חטא ושקיעה בחומר בגוון המיוחד של אותו מקום. את המלחמה יש לבנות מתוך תפיסה תרבותית רוחנית. מתוך שיש בירור דרך ובהירות רוחנית וכהן משוח מלחמה המזכיר על מה אנחנו נלחמים, מתוך כך יש לנו עצימות גבוהה, רוח לחימה ומוטיבציה ויכולת לכבוש ולהפך את הרע לטוב.
יריחו א"כ, זה לא מודל לכל המלחמות. (כמו גם יציא"מ שהייתה בחיפזון ולא איטית ובדרכי נס. אמנם מחד – כה"ת כולה היא זכר ליציא"מ שזה שורש הכל. אך באו' התחיה כח-כט, מבאר הרב שהגאולה הראשונה היא הבסיס, שבירת וקריעת החסם של הטבע, והאחרונה היא כבר העלאת הטבע מתוכו פנימה).
ה'לב אהרן' (שהוא גם בעל 'תולדות אהרן' עה"ת. לפני כ450 שנה, מחכמי מרוקו) מבאר את הכל באספקליה הכוללת של התורה הגדולה והמקיפה שלו, מקשר את המלחמה ביריחו לבריאת העולם! הרי אנו לא רוצים לסמוך על הנס כתפישת חיים וכשיטה, אלא בחריצות והשתדלות של עוצמה וגבורה. אנו הולכים להילחם על א"י, ויחד עם זה חולמים על חזון רחוק: תיקון כל העולם במלכות ש-די, כלומר הפיכת כל התרבויות כמשרתי ד' וישראל עמו. זה ממש בבחינת נס. יריחו, עם העוצמה האדירה שלה (הייתה חומה בעובי של 7 חומות!) בטבע לא הייתה שום אפשרות לכיבוש יריחו! וכשאין טבע אז שם מופיע מקום הנס, שם הקב"ה בא ואומר: 'ונתתי בידך'. כשאין אפשרות אנושית לפעול בטבע, אז הקב"ה פועל. התפילה היא במקום שיש בחירה, היא באה לרומם את האדם למדרגה גבוהה יותר, אבל לא להתפלל על דבר שבטבע אין לו יכולת מציאות. א"א לבקש שאיש יהפך לאשה או שיוולד ילד אם אין רחם. המהר"ל בהקדמת גבורות מבאר שיש ניסים שהם בתוך הטבע ויש שהם מעל לטבע, "שמש בגבעון (צפון ירושלים) דום, וירח בעמק אילון (מערב)" – בעמק אילון היה חושך בעוד שהשמש האירה גבעון. גיאוגרפית, כשהשמש בגבעון, אז זה מאיר על כל האופק, וממילא א"א לבאר זאת בצורה מדעית. [הרב מרדכי ברויר אמר: לא יודע. ר' שלמה פישר: אכן זה מהנמנעות, מו"נ. ת"ח אחר בהסבר רוחני: לעמ"י התעלו למדריגת השמש הפנימית]. אם יש יכולת לכבוש בעצמינו - אין מקום להופעת הנס (הגר"א התנגד ל'מגידים' שיגלו לו את התורה משמיא). כשהגויים רואים אותנו מצליחים לכבוש אפילו את יריחו! זה מפיל אותם. זה מראה שישראל הם מנצחים את כל הטבע. אבל במקום שצריך ואפשר ע"י גבורה, ובאים ונלחמים בדרכי ניסים – מפסידים את העיקר שהוא גבורת ישראל (קרל ורנר – גוי גרמני שכתב ספר ארכיאולוגיה בתנ"ך והסיק כד' חז"ל. בחומות יריחו יצא לו חומה של כ-7 מטר, שא"א כלל להפילה אא"כ ברעידת אדמה. ושם עבר השבר הסורי אפריקאי וכו'.. הסבר דחוק כדי להראות שהטבע הוא מעל הכל.. בזה אנחנו לא זקוקים לו). מדוע יריחו היא המודל? כי לא עזב ד' את ישראל, ובמקום שאין לנו מקום לפעול יד ד' לא קצרה. וממילא בכל פעולותינו אנו פועלים עם קל. (מה מרגש אותנו יותר – כשאנו רואים תינוק שלא נסטר על פיו ויודע את כל התורה שזו מתנת שמים, או כשאנו רואים תינוק שנסטר ושכח, ואח"כ שקד ויגע ללא הרף ובעמל עצום -זה באמת מרגש. נס גדול הוא מרגש. כל הגויים יודעים שאנחנו עם קדוש. כולם יודעים שיצאנו ממצרים בניסים והם בכל זאת 'חיים' עם זה בנוח.
כיבוש יריחו – נגרא דא"י
נס וטבע - יש סדר לניסים, כלומר שיש חוקיות אלוקית של הנהגת המציאות.
אצל הקב"ה אין הפרש בין טבע לנס – גם הטבע הוא נס (עי' רמב"ן), הכל מאתו. אלא מבחינתינו יש את החילוק. יש את הסדר המתמיד והקבוע, עליו אנו בונים את החיים. ויש סדר א-לוקי ניסי של התפרצויות אל תוך הסדר הרגיל שלנו, לטובת הופעת מציאות מדויקת שצריכה להופיע כעת.
במדרש: כל העוצמה של 7 עממין נתכנסה ליריחו – "נגרא של א"י" [שהייתה מול ערבות מואב, המקום הראשון שנפגשים עם ישראל העוברים את הירדן] כדי שבכך יכריעו את כל הקרבות מראש, בנצחון הזה.
אומר השל"ה: 7 האומות כנגד ירידת בנ"י למצרים 70 נפש. [יתכן שיש באומות 'תתי אומות ותרבויות' ולכן אנו רואים היום ריבוי של עמים]. 7 האומות הם תמציתם של כל ה-70 אומות שבעולם, "והם הקליפות הסובבות הקדושה", אנו מייחלים שאוה"ע יחזרו בתשובה, אך בהם אין להתחתן אפילו בגירותן [זו דעת השל"ה, כיון שהם ראש לכל הקליפות, משא"כ בשאר ה-70 אומות. וגם בזה יש יוצאי דופן – רחב].
א"כ מלחמת יריחו היא מלחמה עולמית, מלחמה הטומנת בחובה את התמצית של הופעת ישראל בעולם.
גם בסוכות אנו מקיפים, כמו ביריחו, ואף מזכירים זאת, 6 ימים והיום ה-7 שבע פעמים.
גם הכלה מסובבת את החתן וזה מתקשר לעניינים כאלו של 'הפלת החומות', וכל הקפה מפילה משהו, כח נוסף מה-7 אומות נפל, מידה מסוימת ובחינה מסוימת נבנתה (ליודעי חן).
מדרש תנחומא: מדוע חילל יהושע את השבת ביריחו? (לרוב הפוסקים, מלחמה בשבת היא 'דחויה'. הרב גורן דווקא פסק שזה 'הותרה' שזוהי נפק"מ עצומה – כל מיני מלאכות שאינן הכרחיות לפיקו"נ)
היום השביעי הוא העומק של כל ה-7 (חיי אדם חלק ב ג כלל א')
האברבנל:" להראות העמים והשרים שכבישת יריחו הוא פועל א-להי בדיוק כמו שברא את העולם בששת ימי בראשית" – אצל הגויים אין יכולת להבין ולהכיל את זה שיד ד' נמצאת פה [אברהם משביע את אליעזר בתחילה ב'אלקי השמים' – לרמוז שזה הפועל ממין הפועל של הא-לוקים, הראשון." – כל העולם יודע בצורה כזו או אחרת שיש בריאת העולם ב-7 ימים כד' הכוזרי שפלא הוא שכל העולם מסודר לפי חשבון זה. גם בשמיטה וגם בשבת – אנו רומזים למעשה בראשית, לחידוש העולם שבזה תלוי הכל. וכמו שבשבת באה המנוחה, כך באה כאן התרועה. יש פה בעצם בריאת העולם מספר 2! כשישראל נכנסים לארצם והמגמה הא-לוקית שביראל מופיעה בארץ זוהי מעין בריאת העולם. זהו מילוי המגמה של כל הבריאה!
מקשה ה'לב אהרן': אם זה נס, מדוע אנו צריכים לפעול פעולות? בבריאת העולם לא היו צריכים את ההקפות ואת השופרות שלנו. [אמנם הקשר הוא נסתר, שהרי אין דרך העולם שמקיפים ותוקעים והחומה נופלת]. אלא שהנושא הוא זכותנו על ארץ ישראל. נכון שיש את רש"י הראשון – ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו. אך סוף כל סוף אנחנו כבשנו את הארץ הזו מיד אחרים - אלא שהפעולות שלנו צ"ל דומות לפעולות הא-ל בבריאת העולם. כלומר שאנחנו ממשיכים את פעולת ד' בבריאת העולם. לא רק 'אמונה בחידוש העולם' אלא המשכה של בריאת העולם. כשצה"ל נלחם – יד ד' נלחמת! כיבוש א"י היא היא יד ד' הפועלת על ידינו, אנחנו עושים ובאמת – אתה פעלת! "כל מעשינו – פעלת לנו ד'"!
ב"ה
יהושע פרק שני
ישנו עיון בפשטי הפסוקים ויש עיון מעמיק 'דרשני' בשאיפות והמדריגות הרוחניות. הפשט והדרש אינם 2 דברים נפרדים, אלא קומה ע"ג קומה, ובלי הקומה הפנימית, גם הקומה הפשוטה איננה נתפסת נכון. גם אצל ילדים, אף שא"א להכניסם לכל עומק העניין יש להבליע בתוך המשפטים את הגודל של הדמויות בהם עסקינן כדוגמת רחב (עי' למשל ב'לב אהרן' בניתוח המופלא על רחב. שמייצגת את כל האומות בצורתם החיצונית: הזנות, ובהפיכתה עם המפגש עם עם ישראל, והכרתה את צורתה הפנימית). כשעמ"י נכנס לארץ יש התרגשות, התכוננות 3 ימים (כמו מעה"ס: התורה יורדת לארץ, והאומה עם תורתה הולכת להופיע בארץ). השם רחב מבטא את כל היופי שבתרבות היופי העולמית, 'אשה יפה.. מרחיבה דעתו של אדם'. הרב בנאום הקמת האוניברסיטה – אפשר לקחת את החכמה למקום הנכון ואז יש רחבות, אבל גם – "ופחד ורחב לבבי" שזה לא יוביל למקומות לא נכונים ולא טובים.
עיון פשטני:
עיון דרשני:
עולת ראיה א' עמ' מ': הפיכת טומאה לקדושה
ארץ כנען – בזה מבוטאת השפלות הכי גדולה (מצרים וכנען הם 'גורמי העל' ו'בית היוצר' היסודי של שיא הטומאה בעולם והכניעה ליצרים דעריות וע"ז. אסכולה שלימה, תרבות שלימה. עי' רמב"ם. חינוך תכה. ועוד). התרבות האלילית בתעצומותיה מול התרבות הישראלית הנפגשת איתה ב'ארץ זבת חלב ודבש' המהפכת טמא לטהור בסגולתה (דם נעכר ונעשה חלב. ולא היוצא מהטמא- טמא, בה). הקמת ממלכת כהנים וגוי קדוש איננה בהתעלמות מכוחות הטומאה באפן כובש מדכא ומכניע. אלא לנצח כלומר להעלות ("ויז נצחם על בגדי"). המנצח של המקהלה נותן לכל הכלים את מקומם הנכון ולהופיע הרמוניה שלימה. (בתניא: איתקפיא לעומת אית..?).
השל"ה בפרשת בשלח: התמודדות עם החיים ותסבוכיהם (פמינולוגיה: איזו חוויה פנימית אתה מרגיש. למה אני מתחבר? מה מספק את החבר'ה? עושים סקרים – איפה אנשים נמצאים? מה סוחף אותם? מה משמח אותם?( עור"א קלד (תלד?) – קודש= המטרה. חול= האמצעים). ארץ כנען זה עוצמת החיים האדירה, ללא קדש. את זה אתה רוצה לקדש? לרומם אל הקודש? א"א להתעלם מהמציאות הזו. אתה נפגש ישר ב'בום' עם זה. המפגש הראשוני הוא מרשים, מה שנתפס המפעים והנחרט ביותר זה המפגש האחרון – בפסיכולוגיה. הקצוות מאד משמעותיות).
יש כאן מפגש עם תרבות הדמיון, שאיתה השכל הא-לוקי צריך להתמודד. ההתמודדות היא לא סימפוזיון אלא מתמדת. "הכניעו את הקליפות של 2 הנשים הזונות" – מה שהתחיל עם יהושע, הסתיים אצל שלמה בהופעת מלכות ישראל. (ברב: הכח הנמוך שבארבעת הכוחות: שכל, רגש, רצון, דמיון. ברמב"ם: רגש=תחושה, חמשת החושים. ברב, רגש מצורף עם הדמיון, הצד שאתה נפגש איתו).
נחזור לתחילת השיעור:
באופן פשטני אין פה מפגש עם הדמיון. יהושע שולח מרגלים, עי' במלבי"ם (תמיד מראה גם את התמונה הכללית וגם את הדקדוק בפרטים. מבית מדרשו של הגר"א. הגר"א מדקדק על הסודיות שבשליחות "חרש", לעומת מרגלי משה) על תר כדגש אצל משה "לתור את הארץ". לעומת ההגדרה של יהושע ששלח "שנים אנשים מרגלים". משה רבינו רוצה שהם יתורו שיסתכלו על הדברים היפים, שידווחו "הטובה היא אם רעה" (אמנם עצם הרעיון יש בו בעיה, מדוע לא להיסמך על דבר ד') לעומת תכנית המודיעין הסודית, מפות, תצו"ת, להכיר את האוייב. א"א להכנס לארץ בלי להבין למה הולכים. (ה'שימוש' של יהושע הוא 'שימוש' של ת"ח, יודע להבין מה כן ומה לא. והוא מבין מתוך מה שקרה איך כן לרגל! לעומת גחזי למשל – עי' עין איה.) ולכן יהושע לא שולח "תרים" אלא "מרגלים" ("מרגלים אתם – את ערות הארץ באתם לראות"). לכן מובן למה באו דווקא אל רחב. שם כל הסיפורים מסתובבים. (על המן כתוב שהוא היה ה'ספר' של כפר כרצום. הספר הוא מקור אינפורמציה בלתי נדלית [ספר –סיפור]. יש משפט עממי: "הספרית יודעת הכל"...).
השליחה של המרגלים היא בדיקת המורל של עמי כנען, מה מצבם? מה המתח שיש שם? רוב הנצחון במלחמה הוא בנצחון המוראלי! 10 הדיברות כביכול של הקצין מתחילות ברוח הלחימה והדביקות במטרה. מה זה זנות? כל הזנות עניינה רק כח הדמיון איך מגיעים לשפל הזה? אין שם שום עומק רק החוויה, ההרגשה, פימלוגלויה. הרב זצ"ל: התרבות השולטת היא התרבות הזמנית, כח המדמה.
זה מהותי להפגש עם הקרקע, המציאות החולית על כל סיבוכיה. הקודש לא ינצח את החול אם הוא לא יותר חזק ממנו. התורה איננה רק ענקית, אלא גם מתוקים מדבש ונופת צופים. משמחת. חודרת לנעימות והשמחה של החיים.
לדמיון, בעומק עומקו יש רצון וכמיהה לשרת את השכל.
השל"ה מביא מר' אברהם גלאנטי בספר 'קול בוכים' שהיה ענק עולם והיה מתאונן הרבה על ביהמ"ק. 'שכן דרך בני מלכים לעמוד ב3 שעות' – שלמה המלך, שישן עד 3 שעות ותחתיו היה המפתח, ורק כשקם ואז הוקרב קרבן התמיד. הוא נשא את בת פרעה – תמצית האימפריה המצרית, כדי להבין מה יש שם. ושלמה המלך עושה חשבון – איך יתכן שע"ז משמחת יותר מעבודת ביהמ"ק? ההתמודדות היא לא רק לומר 'הכל שלילי' אלא לנצח אותה, להעלות אותה.
בהוראת תנ"ך יש הרבה מגמות. (במשרד החינוך מדברים על ידע, התרגשות והתרשמות, לטייל ברגליים, וכן – מגוון דיעות (השל"ה, הרב קוק, רש"י..) אבל לרומם את הרוח הזאת, זה עיקר היתרון. ידיעת רוח התנ"ך בלעדיה – הכל חילוני ואף אפיקורסי. לא רק 'לדעת שיש תורה מן השמים'. הרב בסוגיית: "לכו אצל אבותיכם" – הנצחון הוא בהתרוממות הזו.
ההתנחלות - פתיחה
בתורה – א"י מתחלקת עפ"י הגורל. ולא - יהושע בן נון הנביא, אורים ותמים, אולי משה רבנו מראש, או אלעזר הכהן? מהו הגורל הזה? זה נראה מאד מוזר במבט ראשוני.
האם לפי ההלכה יש קנין בגורל? או אם 2 החליטו להקנות עפ"י מה שיצא בגורל? וכאן הגורל קובע ומקנה את הנחלות! (לא קנו ב"נעל גדר ופרץ"). יש כאן מח' ראשונים גדולה: רמב"ם תוס' רשב"ם.
ב"ב קו:
שיטה מקובצת, רמב"ן
רמב"ם שכנים ב'א' וראב"ד
זה בצד ההלכתי, לאחמ"כ יש לעיין בצד האמוני כמו"כ.
למבחן:
לעבור על דפי המקורות של הנספחים, למרקר, ולראות את התמונה הכללית
מערך שיעור: שננסה להוציא הסברה פשוטה לציבור – מה כתוב ב'לב אהרן'. להעביר לשני בצורה טובה שיקלוט את מה שנאמר. לא חידודים ופטנטים של דרכי העברה.
-
עיקרו של שיעור בהוראת תנ"ך זה ליצור אצל כל תלמיד את החשק להמשיך, שיעור טוב הוא שיעור שמעורר. לא המורה הוא המושלם ולא החומר הספציפי הוא נק' המבחן. בשיעור צריך שתהיה העמקה, מקורות, צורת חשיבה, כיוון רוחני. לכ"א יש את הנק' הרוחנית שלו הדגשים והצורות שלו, הרב הוא לא בדיוק מה שהתלמידים ועל התלמיד יש לבוא בענווה וללמוד דברים חדשים. כ"א יבחר את דרכו הנכונה והטובה לפי עניינו, מי יקח יותר ומי פחות מהשיעור, אנו מלמדים וכ"א עושה לפי דרכו.
הגורל, המשך:
האם הגורל שעשה יהושע עפ"י צו ד' ע"י משה, והאם זה קשור לשאר הגורלות (ב"ב קו)
גורלות בחוקי הטבע: יש הסתברות שהם חוקים, לא טוטאליים, אך יש פה היגיון כלשהו. זה לא נטו היגיון – כי אז זה לא היה גורל, ובכ"ז יש פה משהו ששייך לחוקי הטבע.
חת"ס רל"ד:
הכפיה לעלות לארץ ולירושלים זה מתוקף קדושה העצמית שבהן, ולא מכח המצוות שבהם. הארץ מנביעה את תוספת המצוות ולא להפך. הביטוי "נחלת ד'" הוא מהמופיע בתנ"ך בשמואל ב' בבריחת דוד לגת, מקום שהוא גבולות הבטחה ולא גבולות כיבוש, הוא נקרא 'נחלת ד' ' ולא 'ארץ ישראל' (עי' פ"ב הל' תרומות לרמב"ם) ועל זה אמרה הגמ' שמי שדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוק!
וא"כ הגורל, איננו רק בירור מה למי, אלא הוצאת הקדושה אל הפעל.
הגורל מראה שזה גם התאמה פנימית ולא רק חיצונית. בנוסף יש לזה נפקא מינות של הוצאת הקדושה אל הפעל.
בעולת ראיה א עמ' קג: "בהיותם מתי מעט.. ויתהלכו מגוי אל גוי.." – רואים שהקשר היה מהותי גם לפני שהגענו אליה באופן ממשי. א"י מתאימה לעמ"י בכללותו ולכל פרטיו. כל יחיד בישראל לפי ערכו מהותו ועצמאותו. זה מחוקי הטבע העליונים ההתאמה בין האדם לבין מקומו שגר בו (וכך הוא ב'חסד לאברהם' ממקובלי חברון. עין הארץ נהר יג – לכל אדם יש את הבחינה שלו בא"י. וכך הוא ברב באגרות אג' לט – שירושלים קודמת לחברון. ומעלת ירושלים. וכל נביא השיג לפי פרטיות עומק נשמתו ולפי"ז קבע את מקומו. כלומר שההתאמה היא התאמה עליונה שאיננה מושגת בדרך הטבע הרגיל).
בחלוקת הארץ -פרק יג פסוק א':
בחטאיהם של גדולים צריך חשבון עמוק. הלב אהרן מביא שיהושע רצה להספיק יותר לחנך ולהנחיל תורה לישראל, ומתוך אהבת ישראל שלו עשה חשבון של פיקו"נ רוחני לדור ולכן התעצל בכיבוש הארץ והחטא הוא בכך שהחשבון הוא לפי דבר ד' גם כשנראה הפוך לחלוטין מהבנתנו – דבר ד' יקום לעולם.
לגבי ההתעצלות בהספדו – כותב הרב שהם קלטו את חיצוניות אישיותו ולא תפסו את הנק' המהותית. א"כ היחס לאדם נובע מתוך הבנת גדלותו.
כשקוראים רק מלמעלה את הפסוקים –יש בזה סכנה עצומה! ולכן א"א ללמד תנ"ך בבקיאות. אפשר רק למוד כדי לדעת ידיעות כך, מבלי לחשוב שאנחנו באמת מבינים
0545-963861
הגורל
למה צריכים ומה משמעותו של הגורל?
3 שיטות בהלכה
בפתחי תשובה קע"ג ב': דווקא בא"י לגורל יש משמעות קניינית, מכיוון שיש בה את החביבות המיוחדת.
ההתנחלות בארץ איננה "כל הבא ליד", אלא יש התאמה ויש שייכות וקביעות בקרקע. לאדם יש את הנחלה שלו, הגדר היא ההגדרה שלו. הנעימות והנוחות שלו. השייכות שלו לקרקע. אדם בלא קרקע אינו אדם.
מדוע א"כ דווקא בגורל? "הוצרך לשבח ענין הגורל ... כי הנגזר להינתן לאדם הוא שיעלה בחלקו" רבינו יונה משלי ט"ז. ובמלבי"ם שם: במקום שנפסקת הבחירה שם מופיעה יד ד'. והמשפט שיצא מעם הגורל אינו במקרה.. כמו בחילוק הארץ! – יש לדעת היכן מסתיימת ההשתדלות ומתחילה חובת הביטחון (יסוד הידוע מחוה"ל). ר' אברהם בן הרמב"ם: ההשתדלות תלויה באדם – כלומר שלמשל אצל יוסף, לבקש משר המשקים עזרה זה מעבר לחובת ההשתדלות לפי מדריגתו.
הסוגיה שלנו היא התאמת עם ישראל לארצו. וישנם 2 סוגי השתייכות של עם לארץ: המאורעות הטבעיים המתגלגלים, המלחמות, הדם שנשפך, ההיקשרות למקום. החוי נקרא ע"ש "חויא" כנחש, הריחו את הקרקע (שבת פה) שייכות כמו של בעלי חיים, שיש להם חושים לחוש את האדמה (עפ"י בע"ח יודעים לקבוע מתי תהיה רעידת אדמה), קשר בסיסי פרימיטיבי. כאשר עם ישראל נכנס לארצו ישנה מדריגה חדשה של קשר, יותר עליון (הדברים מובאים שם בשבת פה – אל תסיג גבול ראשונים: של החוי, כי הם בונים את הקשר הבסיסי והראשוני, ועל גבי זה אנחנו באים. את התוכן העמוק של הסגולה של ארץ ישראל. כמו הקשר הטבעי והקשר ה'אל-רציונאלי' כמתבאר באורות א"י א'. א"י אינו ארץ קדושה במובן שהיא כמו שהיא קדושה, אלא שיש בה יכולת ותכונה שאפשר להוציא אותה אל הפועל. אך החוי לא הוציאו זאת אל הפעל.
כאשר שבט בא לנחלתו המיוחדת לו – הוא לא בא רק למצוא לו מקום לנוח בו, אלא שיש סגולה בחבל הארץ הזה להוציא את קדושת השבט הזה דווקא! וכן דווקא השבט הזה יוציא אל הפעל את סגולת חבל הארץ הזה (עו"ר א קט). גורל עליון! אסור לעשות גורל סתם, זוהי הזנחת השכל ועיסוק בהבלים, תחליף להתייגעות ולעמל – בורחים למחוזות מיסטיים. אך יש את מה שמעל ומעבר למוגבלות השכל, וע"ג ההשתדלות המקסימלית. (בערבית: מזל=מנזל. נזילה, שפע שנוזל) ישנו גם מזל עליון – "אשרינו... ומה נעים גורלינו" עי' עו"ר שם.
מדינה –לשון 'דין' (לא כרק חסד). צריך כלים מעשיים
יצרא דעריות יסודו בקיום העולם.
אין אדם חוטא אלא מתוך רוח שטות. אנשים גדולים שנפלו טעו בחשבון. ודאי שלזמרי בן סלוא הייתה הסברה רחבה ושלימה על המהלך שלו. צריך לדלות זאת מתוך דברי חז"ל.
מי שלא מבין שלומדים מתוך גדלות, אין איתו שיח ושיג.
"וישב ישראל בשטים" - מיהם ישראל? מה תפקידם? איזו מדריגה הייתה למי שראה את מרע"ה ושיהושע הוא מנהיגו?
"שטים" – לשון שטות. "מגדל נואפים". "אין מחשבת עריות מתגנבת אלא בלב פנוי מן החכמה". (רמב"ם).
ולעת"ל: "מעין מבית ד' יצא וישקה את נחל השטים". שיא הקדושה הישראלית – מתמודדת עם שיא הטומאה האלילית. משם רפואה שלימה. זהו הבית חרושת ה'רוחני-תפישתי'. דור המדבר הוא שורש כל הדורות שיהיו. שם מקור הלימוד בו מתנקזת כל ה"תורה" האלילית.
ודווקא שם משה נקבר. משה הוא העוצר והמכוון את הכח הזה (רמח"ל. הרב קוק בעו"ר – זה סוד קבורת מרע"ה מול בית פעור"
