עיונים ברש"י על התורה

בס"ד

שיעורים שניתנו 

ב ד' אדר התשע"ז

עיונים ברש"י על התורה/ הרב איתן שנדורפי

פרשת 'תרומה'

המנורה (כ"ה, לא-מ).

(*ברייתא דמלאכת המשכן –מופיע בילקוט שמעוני)

מרע"ה התקשה בעשייתה. אכן מהפסוקים יש אי בהירויות- איך נראה הירך? איך נראים הגביעים הכפתורים והפרחים? איך

ויש בהירויות: המנורה היא מקשה אחת (כולה מקשה אחת), הנרות כנראה לא חלק מה'מקשה'.

שם 'מנורה' נקרא על הקנה המרכזי. יש 3 קנים לימין ו3 לשמאל, בכ"א מהם 3 גביעים, כפתור ופרח. ואילו בגוף המנורה (הקנה האמצעי) 4 גביעים (סה"כ 18+4= 22 גביעים). 11 כפתורים (6+2+3= 11) ו- 8 פרחים (6+2=8).

אמנם במנחות כח: כתוב שהיו 9 פרחים, והמקור מהפסוק בפרשת בהעלותך "עד ירכה עד פרחה מקשה היא", והנה לנו עוד פרח. (מיקומו: סמוך או ממש על הירך)

ויש להקשות: מדוע פרט זה לא נאמר במעשה המנורה אצלינו, שזהו מקומו.

ועוד: שההבנה הפשוטה בפסוק שם היא כפירש"י שם (אע"ג שכתב שם: "כלומר" דהיינו: לא כפשוטו. מה כן הפשט? אולי: שמה'ירך' שבקצה האחד ועד ה'פרח' שבקצה השני. [הצעה: היו רגליים מתחת לירך והיה קנה מעל הפרח והם מחוץ ל'מקשה']) עד ירכה- איבר גדול, עד פרחה- איבר קטן. דהיינו שהכל הכל זה מקשה אחת.

ברש"י-

פס' לב - הקנים היו באלכסון.

פס' לד - 'ובמנורה 4 גביעים כפתוריה (2) ופרחיה (2)'  - גביע אחד יורד למטה (מהגמ' במנחות כח: שיביא לקמן פס' לה) ואתו, כנראה.. (לפי ההשוואה לששת הקנים האחרים) כפתור ופרח. ו-3 גביעים כפתור ופרח – בהתאמה ל-6 הקנים האחרים.

פס' לה – גובה המנורה י"ח טפחים, וכאן מצטט את הפס' מבהעלותך המוסיף את הפרח הנוסף.

הרמב"ם צייר באופן כללי ולא מדוייק אך צייר באלכסון, כרש"י - האם בדווקא, עפ"י ר"א בנו נראה שכן- (למרות שבהלכות כתב שהקנים היו "נמשכים" והיו שטענו ('מעשה חושב' ו'בעל חכמת המשכן' שמדבריו נראה בעיגול).

בפי' ר"א בהרמב"ם עה"ת (יש לנו רק על בראשית-שמות) כתב: 'ודע.. שבאלכסון כפי שצייר אבא מרי ז"ל  (בפיהמ"ש למנחות פ"ג) ולא בעגול כמו שצייר אותה זולתו'.

ולשון 'קנים' ו'שיפודין' משמע – ישרים. וגם הרמב"ם השתמש בלשון 'קנים' (טענת הרבי מלובביץ').

(הציור בשער טיטוס שיש שם קנים עגולים - זה זיוף, שהרי יש שם גם דרכונים שזה ציורי ע"ז.

אמנם בכל המטבעות, הפסיפסים וכו' מהתקופה ההיא הכל בעיגול. ואי"ל שלא רצו לצייר כמו במקדש, ועכ"פ איך נזוז מרש"י ומהרמב"ם כך סתם)

ב"ה, י"ח אדר התשע"ז.

פרשת כי-תשא, שבת (לא, יב-יז).

התורה מציינת ב-12 פרשיות את עניין השבת (בראשית, בשלח, יתרו, משפטים, כי תשא, ויקהל, קדושים, אמור, בהר, שלח, פנחס, ואתחנן)

רואים שיש לשבת משקל גדול מאד בתורה.

שאלות שעולות מתוך הפסוקים:

• מה ההקשר של פרשיית השבת – לכאן (מלאכת המשכן).
• חזרה על הציווי לשמירת השבת 3 פעמים: "תשמורו (יג) ושמרתם (יד) ושמרו (טז)
• מדוע חוזרת התורה על "לעולם" ועל "לדורותם"?
• 2 טעמים שונים לכאורה פסוק אחר פסוק לשמירת השבת: אות ביני וביניכם / קדש היא לכם
• בפסוק הראשון הפן ה'חיובי' - שמירת השבת מביאה לידיעת ד', בפסוק השני –הפן ה'שלילי'- מחלליה מות יומת.
• מצד הקב"ה ('שבתותי") או מצדנו ("קדש היא לכם")? כפילות "מות יומת" בשניהם:
• קדש היא לכם – מחלליה מות יומת (יד) קדש לד' כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת (טו)
• מדוע בציווי מופיעה רק 'שמירה' ובעונש גם 'מות יומת'
• מדוע שני עונשים: מיתה ו-כרת.
• מה היחס בין מחלליה ל- מות יומת, ועשיית מלאכה – לכרת? ובפסוק הבא (טו) מות יומת ביחס ל-עשיית מלאכה.
• טו- מה הקשר בין עשיית המלאכה בששת הימים לעומת ה'יום השביעי' וכן, היחס בין  ה'שביעי' ל'שבת'?
• ב-6 הימים: "ייעשה"=מעצמו. מה הכוונה בזה?
• "אך" (יג) - מדוע נאמר?
• "ואתה" תדבר? מה ההדגשה?
• מה זה "אות"? מה זה "ברית (עולם)"? מה היחס ביניהם?
• לעולם/ לדורותם, כפילויות. ומדוע בכלל – הרי כל המצוות זה לתמיד?
• פניה בגוף נוכח: "ושמרתם", ואח"כ בלשון נסתר: "ושמרו בנ"י ".

יש להתבונן תמיד, מעבר לכל השאלות הנקודתיות המתעוררות, לנסות גם לחבר בין שאלות דומות, ונסות לראות מבט כללי וקו חורז.

ישנן חזרות רבות, כמעט הכל כתוב פעמיים ויותר (האברבנל [מנה 4 פעמים את הציווי על השבת בפרשיה זו], האלשיך שאלו זאת). ננסה להעמיק.

נקרא ברש"י שפנינים רבות חבויות בדבריו בשימת לב.

יג- "ו" – חיבור לפרשיה קודמת. חידוש: הקמת המשכן לא דוחה שבת (לעומת הקרבנות – ה.ע לעומת שיטת רש"י ביבמות)

   "ואתה"- אתה שציוית על המשכן תצווה על השבת! בדווקא.

   "אך" – אעפ"י. אין השבת פוגעת בזריזות לבניית המשכן, תזדרזו במשכן ובכ"ז – לא בשבת.

   "אות" – סימן. האות היא רק לנו, מנוחתו היא מנוחתינו. ד' קידש אותנו ובחר רק בנו. לעומת ה'אות' שאנחנו מעידים על הקב"ה בורא העולם בששת הימים לעומת השביעי ששבת בו, בשמירתינו את השבת.

   "לדעת" – מוסב כלפי אוה"ע. ד' הקדיש את ישראל בהנחילו רק להם את השבת.

יד- "מות יומת – ונכרתה", ההבדל הוא אם יש עדים והתראה או לא, ואז רק כרת=מיתה ביד"ש.

כיוון: 2 פנים לשבת (בשניהם אנחנו מצווים לשמור את השבת כמובן):

השבת של הקב"ה (שבת ביום השביעי) – השבת של ישראל (ניתנה לישראל לא לעשות בה מלאכה).

בתוס' חגיגה ג': (מופיע גם בטור סי' רצב): 3 מעידין ז"עז, ישראל והשבת והקב"ה, ועפי"ז מוסברות 3 התפילות ושינויי נוסחאותן.

רש"י כתב: "אות גדולה היא בינינו, שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום השבת" 'גדולה' נראה לומר: ב'קובוץ' ולא ב'חולם', וכנגד זה בתפילה – "תפארת גדולה ועטרת ישועה". השבת היא כמו הכתר שנתן לנו המלך – "אות גדולה.. בהנחילי לכם".

בחצי השני – אנחנו המעידין על הקב"ה.

הקשר הוא אות גדולה מחד, אך גם מחייב מאידך – אסור לבן של המלך לזלזל בכתר ולזרוק אותו תחת גלגלי המשאית.. (לעומת הגויים שאין בשבת שלהם שום כתר, ואדרבא, גוי ששבת חייב מיתה כיוון שהוא מנסה להידמות למלך וללבוש את כתרו בשעה שהוא זר).

ב"ה, ג' ניסן תשע"ז

מבנה פרשת ויקרא

פרק א' - קרבן עולה (1- בקר, 2- צאן- מן הכשבים או מן העיזים, 3- עוף)

פרק ב' – קרבן מנחה

פרק ג'  - קרבן שלמים (1- בקר, 2- כשב, 3- עז) רש"י (ג', ז'): מדוע נחלקו ל-2 פרשיות? ת: (לעומת עולה שהכל מוקרב ועולה, כאן-) יש הבדל בין כשב לעז, שהכשב אלייתו קריבה, לכך נחלקו ל-2 פרשיות. (זכר או נקיבה).

פרק ד'  - קרבן חטאת [5 חלוקות: 1. פר כהן משיח. 2. פר העלם דבר של ציבור. 3. שעיר נשיא. 4. שעירת יחיד (צ"ב למה הוקדם כאן עז לכבש. וגם למה נקבה ולא זכר) 5. כבשת יחיד]. – אין קרבן נקבה של ציבור (עי' רמב"ם הל' מעשה הקרבנות), יוצא שאישיה המיוחדים של האומה מקבלים דין ציבור.

פרק ה'(1) – קרבן עולה ויורד – חטאת ("והביא את אשמו לד' אשר חטא... לחטאת" – והעיר בזה הרמב"ן, שלא  נטעה. ופירוש 'אשמו' – קרבנו)  -מסתבר שזו הייתה טעותו של הגוי שחילק את הפרקים וצירף זאת ל-אשם במקום ל-חטאת.

פרק ה'(2)  -  קרבן אשם. (אשם מעילות, אשם תלוי, אשם גזילות. {צ"ב למה לא מופיע: אשם שפחה חרופה}) איל = זכר. בן שנה.

3 הפרקים הראשונים  -"דיבורא דנדבה" (רש"י "אדם כי יקריב – כשיקריב. בקרבנות נדבה דבר הענין") רק בתחלת פ"ד מתחיל דיבור חדש של "וידבר ד' אל משה..")

פרקים ד'-ה': קרבנות חובה שבאות על חטאים. (עי' רמב"ן בפר' צו, ו', י"ח)

"קרבן עולה ויורד"- בפרשתינו 3 מתוך 5, אלו שעוסקות בחטאים. ויש 3 דרגות: עשיר (בהמה), עני (עוף), דלי דלות (מנחה).

וסימנך: שבטי"ם. ב'ויקרא'-שב"ט, ש-בועת העדות. שבועת ב-יטוי, ט-ומאת מקדש וקדשיו.

י-ולדת (בפרשת תזריע) -2 דרגות. מ-צורע (בפרשת מצורע)

ב"ה

פרשת תזריע-מצורע

קרבן עולה ויורד

מקורות:

• פר' ויקרא ה, א-יג: אדם שיודע עדות חייב להעיד. יותר גרוע כשיודע להעיד -  ונשבע
• פר' תזריע יב, א-ח: יולדת
• פר' מצורע יד, י-לב: מצורע

ר"ת שבטי"ם (בתפא"י על המשניות), שב"ט –בפר' ויקרא, י'- תזריע, מ'- מצורע.

ש-בועה (לשקר, שאינו יודע להעיד), ב-יטוי (שבועת ביטוי), ט-ומאת מקדש וקדשיו, י-ולדת, מ-צורע

קרבן עולה ויורד:

• ויקרא: על מה צריך להביא העני (והוא בלבד) "עולה"?

ראינו שיש מח' בבלי וירושלמי, לבבלי עולה מכפרת על 'עשה' ועל 'לאו הניתק לעשה', ולירושלמי על 'הרהור הלב'. האב"ע נוקט כירושלמי, ומבאר שלעני יש חטא בהרהור – "מדוע אני עני"? מדוע עשה ד' לי כך? ועל מחשבה רעה זו יש לו להביא עולה לכפרה. (לגבי דלי דלות שלא מביא עולה, מבארים שעניותו כ"כ גדולה עד שהיא מכפרת עליו גם על זה).

פירוש שני של האב"ע (שהרמב"ן כותב על זה "יפה פירש") "שהאחד כנגד ההרהורים והשני חטאת כמשפט"- כלומר שלעומת העשיר שיש מה שעולה מהכבשה או השעירה על מזבח - האימורים, וכן ה'דלי דלות' שהקומץ הולך למזבח, בעוף אין מהחטאת מה שעולה למזבח, ולכן יקריב את העוף השני כולו עולה.

• תזריע: חטאת – הרהור שלא תלד עוד, בשעת הלידה (או- קרבן תודה – שיטה בראשונים)
• מצורע: (בשם השפ"א בתורה שבע"פ ממנו( עולה שהעני מביא היא כנגד החטאת בעשיר, ועל העולה שמביא העשיר – התורה מוותרת לעני, בגלל עניותו. ומדוייק בפסוקים- כי בעשיר כתוב פעמיים ולכן גם בעני היה צ"ל פעמיים.

חטאת העוף ועולת העוף

עולת העוף- למעלה מחוט הסיקרא, וחטאת העוף – למטה. מה ראתה התורה לשנות כאן משאר הקרבנות שהסדר הוא בדיוק הפוך?

ישנו ספר דרשות של ר' משה פיינשטיין וכותב על כך בפר' ויקרא-

העשיר חוטא מרוב עשרו, ששכח שעשרו בא לו מאת ד', ולכן צריך להרים מבטו למעלה כאשר מביא חטאת, ואילו העני חוטא לעיתים מהרהוריו אחרי דרכי ד' שעשאו עני, ויש לו 'תרעומת' על ד', לכן שלא יסתכל למעלה, אלא יסתכל דווקא למטה, יש עוד מה להתדרדר – עצם זה שהוא חי זה לא מובן מאיליו! יש לו עוד הרבה מה לרדת למטה.. ולכן יש לו להודות ולהצדיק את דינו.

זהו הסבר על ה'חטאת' אך מה לגבי ה'עולה'?

ה'אזניים לתורה' (ר' זלמן סורוצקין) מסביר: העשיר, חטאתו ראויה לפרסום, מודה בחטאו. משא"כ ב'עולה' שלו אינו דבר יוצא מהרגיל, העשיר רגיל לתת נדבות כיון שיש לו. לעומת זאת העני, חטאתו אינה מקבלת מקום מרכזי 'פוקוס', מה בכך שעני מביא חטאת? אולם זאת יעלה על נס – כאשר מביא מביתו קרבן עולה לד' שהרי אין לו כדי פרנסתו, וקרבנו ייחשב מאד.

"כנגע נראה לי בבית"

נגעי בתים. פסוק לה, רש"י: אפילו ת"ח שיודע שהוא נגע לא יפסוק, ויאמר לכהן רק "כנגע".

הרא"מ תמה, והרי הכהן הוא הפוסק, ומה בכך שהחכם יאמר? חכם שאינו כהן לא יוכל לפסוק בזה!

מצינו בזה מס' תשובות, ומהם ניתן ללמוד מס' עניינים מוסריים-

רא"מ: "מפני דרך ארץ" "למד לשונך לומר איני יודע" – כאשר אין הדבר מוטל עליך לפסוק - תנהג בענווה. 

מהר"ל (בגור אריה): מכיון שזה עדיין לא טמא "דובר שקרים לא יכון כנגד עיני" – עד שלא נפסק זה לא זה. יש פה גם פן הלכתי, שהרי עדיין אין זה נגע! ומכל מקום, יש פה גם ענין מוסרי- צריך להתרחק מאד מהשקר ומהדומה לו.

תוי"ט פי"ב משנה ה' ממסכת נגעים: "שלא לפתוח פה לשטן" – הרי אפשר שיבוא ויכהה טרם בוא הכהן. –לא להגיד דברים רעים בצורה מוחלטת.

האזניים לתורה: הנגעים באים על חטא, וצריך אדם להזהר ולא לומר על עצמו שעבר עבירה.

תוי"ט בשם הרא"מ 1 (שלא ראינו ברא"מ): מפני דרך ארץ כלפי הכהן. שהרי הכהן הוא זה שצריך לפסוק. אין להתערב במקום שהסמכות היא לא אתה, ובפרט בפני אנשים חשובים כמו הכהן.

תוי"ט בשם הרא"מ 2 –מדרך ארץ, ע"מ שלא ימהר הכהן לפסוק כך, שלא מפני שזו דעתו, אלא מ'לחץ' והשפעה חיצונית.

ב"ה, כ"ג ניסן תשע"ז – לע"נ שמואל ווייס

פרשת שמיני – קרבנות היום השמיני

אהרן- עגל לחטאת [רש"י- לכפר על מעשה העגל]

         איל לעולה

בנ"י- שעיר עזים לחטאת

        עגל וכבש לעולה

        ושור ואיל לשלמים

יש לשאול:

• מה השינויים בין הקרבנות של אהרן ובנ"י.
• מדוע בישראל לא מבוארת כפרה על העגל?
• ומדוע העגל לא בא בישראל לחטאת לעומת אהרן? (שעיר עיזים לחטאת לא מופיע מלבד כאן ב'ויקרא'. זה מופיע בפרשת המוספין אמנם, בבמדבר – פר' פנחס, בכל המועדים כולם).
• למה אצל אהרן אין שלמים?
• ככלל, מלבד עצרת [2 כבשים], אין קרבן שלמים לציבור.

בעולה נא' "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א' ד') – זה מכפר על עבירת עשה. אמנם זה לא קרבן חובה כחטאת - על לאו. זה ב'תורת נדבה' וכשמביא אכן זה מכפר.

רש"י, רמב"ם (ספ"ג מהל' מעשה הקרבנות על שלמים- "וְעַל הָעוֹלָה מִתְוַדֶּה עֲוֹן עֲשֵׂה וַעֲוֹן לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵׂה:" - "הָיָה הַקָּרְבָּן שְׁלָמִים, סוֹמֵךְ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה מִן הָעֲזָרָה בִּמְקוֹם שְׁחִיטָה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ מִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁלָמִים אֲבָל אוֹמֵר דִּבְרֵי שֶׁבַח:", שכך מתוודה בהביאו את העולה. כי עולה מכפרת על עשה ועל ל"ת שניתק לעשה ) (עפ"י יומא לו. למטה בשם ר"ע ועפ"י התוספתא, ועפ"י תורת כהנים – מדרש ההלכה על ויקרא [סיפרא])

רמב"ן, אב"ע, ספורנו – מכפרת על הרהור הלב (עפ"י הירושלמי, מדרש רבה, מדרש תנחומא – והשלמים מכפרים על עשה) .

בעגל לפי"ז- או שבטלו עשה דמחאה על חצי האחוז מהעם שעבד בעגל, או משום שהיה להם הרהור ע"ז בעת הופעת העגל.

צ"ע למה רש"י בחר 'להתעלם' ולהביא רק חלק קטן מהדברים, וקיצר כאן בפירושו.

הרמב"ן מביא את התוספתא בתורת כהנים בפרשת שמיני, ומבאר ששעיר העיזים מגיע לכפר על מכירת יוסף שנעשה בשעיר עיזים. "יבוא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבוא עגל ויכפר על מעשה העגל" [(הרמב"ם במו"נ כותב שבכל ר"ח ומועד שאנו מצווים על שעיר עזים – זה בא לכפר על מכירת יוסף!) השפתי כהן בפרשת אחרי מות (תלמיד תלמידו של האר"י) – 10 הרוגי מלכות נהרגו כאשר נחרב בית שני ולא היה קרבן שעיר עזים להקריב בר"ח ומועד].

עדיין לא הוסברו בכך כל הקרבנות דלעיל.

רבנו בחיי- הדבר בא לברר את זכות טהרתו של אהרן, דאצלו לא היה כלל שמץ מחשבה בהרהור אחר העגל. לעומת העולה בישראל שחטאו בעגל גם במחשבה, ואצל אהרן היה רק כפרה על מעשה העגל (ועפ"י שיטת הבבלי שעולה באה לכפר על עשה).

ה'תולדות יצחק' (דודו של ר' יוסף קארו) ממשיך את רבנו בחיי בעניין כפרת מעשה העגל. וכותב שמה שישראל נצטוו רק על כפרת ההרהור ולא המעשה- משום שכל העובדים לעגל, מתו.

ר' זלמן סורוצקין – ה'אזניים לתורה' (נפטר תשכ"ו) מוסיף: בבנ"י נא' "ועגל וכבש לעולה" – הכבש כאן אינו השלמה ל'עגל' אלא ל'שעיר העזים לחטאת' -

(איל לעולה – אולי כנגד אילו של יצחק שהיה אף הוא לעולה, ולהזכיר זכות אבות)

רש"י נותן הטעמה לקרבנות בפרשיות נשא ו-פנחס. בנשא – "איל אחד כנגד יצחק".

תשובות:

ב"ה, ח' אייר תשע"ז

אחרי-קדושים

"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ד' " (יט" טז)

רש"י: {טז} לא תלך רכיל. אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה, אשפיי"מנט בלעז. וראיה לדברי שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה. לא תלך רכיל, הולכי רכיל נחשת וברזל (ירמיה ו, כח.), ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה, מלשני בסתר רעהו (תהלים קא, ה.), לשון רמיה (שם קכ, ב.), לשון מדברת גדולות (שם יב, ד.), לכך אני אומר, שהלשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום א' מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א, וגימ"ל בכ"ף וקו"ף, בכ"ף ונו"ן בלמ"ד, וזי"ן בצד"י, וכן וירגל בעבדך (שמואל-ב יט, כח.), רגל במרמה לאמר עלי רעה, וכן לא רגל על לשונו (תהלים טו, ג.), וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל.

ותרגומו לא תיכול קורצין, כמו ואכלו קורציהון די יהודאי (דניאל ג. ח.), אכל קורצא בי מלכא, נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק שדבריו מקויימים ומעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קורץ בעיניו (משלי ו, יג.), שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן שלא יבינו שאר השומעים:

לא תעמוד על דם רעך. לראות במיתתו, ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו (ת"כ פרק ד, ח.): אני ה'. נאמן לשלם שכר, ונאמן להפרע:

במושגים הרגילים בפינו (החפץ חיים, עפ"י הרמב"ם)-

רכילות: דברים הנוגעים לשומע גם אם אינם רעים בעצם, אך גורמים רע למסופר עליו, ומחרחרים ריב ביניהם.                             – בלשון רש"י: 'משלחי מדנים'.

לשה"ר: דברים רעים על פלוני.   – בלשון רש"י: 'מספרי לשון הרע'.

רש"י מחבר את רכילות ולשה"ר יחד.

יש לשאול:

• מה החילוק בין שני סוגי לשה"ר שמחדש כאן רש"י (שכתב אח"כ: "ושאר לשה"ר אין כתוב בו הליכה")?
• מה החידוש הגדול בכך שהוא הולך רכיל? ומדוע זה מה שמחלק בין סוגי לשה"ר? ומה הסברא שההליכה כאן משנה את המהות?

הרמב"ן משיג על החלק השני ברש"י:

{טז} לא תלך רכיל בעמך. אומר אני, על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבית ריעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים "הולכי רכיל", "הולכי רגילה" וכו'.

וכן תרגם אונקלוס: "לא תיכול קורצין", (דניאל ג ח): "אכלו קרציהון דיהודאי", (בבא מציעא פו א): "אכלו קורצא בי מלכא". נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק, שדבריו מקויימים ויעמידם על האמת. ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון (משלי ו יג): "קורץ בעיניו", שכן דרך הולך רכיל לקרוץ בעיניו ולרמוז דברי רכילות שלא יבינו השומעים; כל זה לשון הרב.

ואין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח, כי השומע מן הרכיל לא ישבע לו שיאמין דבריו ולא יתן לו אות ומופת, גם המלשין עבד אל אדוניו לא יבטיחנו האדון שישמע אליו, ומה טעם לאכילה הזאת?

ונבוכדנאצר, בהודאת הצדיקים עשה מה שעשה, לא האכילם למלשינים ולא נשבע להם וגם לא האמין להם, אבל שאל (דניאל ג יד): "הצדא שדרך מישך וגו'", וציווה שישתחוו מכאן ואילך, והיה מעביר על מה שעברו.

ודריוש לא היה מאכיל לו למלשיני דניאל רק לענה וראש, וכתוב בהן (דניאל ו): "די אכלו קרצוהי די דניאל".

ואפילו אם אמת הדבר שיעשה כן בזמנים ההם, אחר שהכתוב אמר "לא תלך רכיל בעמך", למה יזכיר אונקלוס מנהג השטות ההוא ואין לאזהרה ענין בו? 

אבל עיקר לשון הארמית בכאן איננו אלא לשון השמעת קול, והוא מורגל בדברי חכמים (בבא בתרא ה א): "ועיזא לאו אכלויי מכלו ליה ולאו גברא בעי לאכלויי", ותרגם יונתן:

(ישעיהו נח א): "קרא בגרון" - "אכלי",

(ישעיהו ה כו): "ושרק לו מקצה הארץ" - "ויכלי ליה",

(ישעיהו ה ל): "וינהום עליו כנהמת ים" - "ויכלי עליהון",

וכן במקומות רבים. והנה הוא לשון כל משמיע קול שיודיע חפצו בלא חתוך מלות, ולכן יאמר כן (בגמ' שם) בצועק לעזים הנכנסות בשדה, ויתרגם כן השורק והנוהם והצועק.

ודרך הרכילים לבא ברבים או לפני המושל, וינהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצרו בהם ויגידו אותן, על כן נקראים "אוכלי קורצין", נוהמים ברמזים.

ואונקלוס תרגם רכילות ענינו (=תרגום ענייני ולא תרגום לשוני) וכן שמו בלשון הארמית, ולא חשש לפרש לשון הכתוב, וכן דרכו תמיד, כי להבין הענין הוא מתכוין. אבל בלשון הקודש היו קורין אותם "הולכי רכיל", מן (שיר השירים ג ו): "אבקת רוכל", (יחזקאל כו יב): "רכלתך", כי הרוכל הולך כל היום קונה מכאן ומכאן והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן כמו שמזכירין חכמים (משנה מעשרות ב ג): "רוכלין המחזירין בעיירות".

וזה טעם "בעמך", כי הוא הולך ברבים. ולהבדיל בין שניהם היה שם זה "רוכל" פועל ושם זה "רכיל" שם תואר בעצמו, כמו "סריס", "נזיר", ירמוז השם כי בנפשו הוא ועליו תשוב.

(להוציא מטעות ביחס הרמב"ן החריף כאן לרש"י - הרמב"ן בהקדמת התורה כותב מילים מופלאות על פירש"י בשיטת פירושיו -  ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה.. לו משפט הבכורה.. בדבריו אהגה באהבתם אשגה וכו' !!)

רמב"ם הל' דעות פ"ז ה"ב:

א הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-טז) 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ'. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל דָּבָר זֶה עָוֹן גָּדוֹל הוּא וְגוֹרֵם לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת רַבּוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. לְכָךְ נִסְמָךְ לוֹ (ויקרא יט-טז) 'וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ'. צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדֹמִי:

כסף משנה המרגל בחבירו וכו'. דעת רבינו שרכיל היינו האומר פלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך אע''פ שאותו דבר אינו גנות למי שנאמר כמו בהלשנת דואג שאמר על אחימלך שנתן לחם וחרב גלית לדוד ואילו נשאל לאחימלך לא היה מכחיש שאין בזה גנות לו דאדרבה חשב שעושה עבודה לשאול כמו שהתנצל בדבריו. זה אע''פ שאין בו גנות לחבירו כיון שטוען דברים מזה והולך לזה רכיל מקרי דכשמו כן הוא שהוא כרוכל המחזר בעיירות. אבל לשון הרע היינו המספר בגנות חבירו, וזה נחלק לשנים. אם הגנות שמספר עליו הוא שקר נקרא מוציא שם רע ואם הוא אמת נקרא מספר לשון הרע.

ב אֵי זֶהוּ רָכִיל. זֶה שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. יֵשׁ עָוֹן גָּדוֹל מִזֶּה עַד מְאֹד וְהוּא בִּכְלַל לָאו זֶה וְהוּא לָשׁוֹן הָרַע. וְהוּא הַמְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי [א] שֶׁאוֹמֵר אֱמֶת. אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר נִקְרָא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ. * אֲבָל בַּעַל לָשׁוֹן הָרַע זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב וְאוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי וְכָךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו וְכָךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו וְאָמַר דְּבָרִים שֶׁל גְּנַאי. עַל זֶה אָמַר הַכָּתוּב (תהילים יב-ד) 'יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדלוֹת':

רכילות מגדיר הרמב"ם: שֶׁטּוֹעֵן דְּבָרִים וְהוֹלֵךְ מִזֶּה לָזֶה וְאוֹמֵר כָּךְ אָמַר פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עַל פְּלוֹנִי. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֱמֶת הֲרֵי זֶה מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. (בקיצוש"ע הוסיף, לכאורה בצדק: אעפ"י שאין בו גנות).

ויש לשאול מה הכוונה, הרי יוצא שאיש אפשר לומר שום דבר בשם אף אחד בעולם! (אי אפשר גם לומר הלכות בשם הרמב"ם: "כך אמר הרמב"ם"..)

בכסף משנה הוסיף בלשון: "האומר פלוני אמר עליך כך וכך או עשה לך כך אע''פ שאותו דבר אינו גנות..." – אך העיקר חסר מן הספר! (ובפרט בחפץ חיים שמוסיף עוד מילה: "רעה").

לכאורה, לפי הפשט פה, גם שבח על פלוני אסור לומר, וזה נגד ההיגיון, שהרי אדם רוצה שידברו בשבחו, וכך כתב הרמב"ם להדיא לעיל פ"ו ה"ג:

ג מִצְוָה עַל כָּל אָדָם לֶאֱהֹב אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל כְּגוּפוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט-יח) 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [א]. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ וְלָחוּס עַל מָמוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר הוּא חָס עַל מָמוֹן עַצְמוֹ וְרוֹצֶה בִּכְבוֹד עַצְמוֹ. וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:

כסף משנה מצוה על כל אדם לאהוב וכו' והמתכבד בקלון חבירו וכו'. בפרק ב' דאבות:

האם לומר: רב אמר כך, שמואל אמר כך – זה לשון הרע? זה 'מחריב את העולם'?

הכס"מ מבאר כי ה"ב נסמכת על ה"א שפתח הרמב"ם ונתן דוגמא של דואג האדומי, שסיפר שאחימלך מסר לחם וחרב לדוד (בעוד שחשב שדוד אינו מורד במלכות כאשר אמר שהוא שליח המלך), שאול כתוצאה מזה הרג את אחימלך וכל נוב עיר הכהנים. דואג ידע בוודאות שאחימלך אינו מורד במלכות, אך הוא מוסר רק מידע חלקי המתפרש אצל שאול כסיוע לדוד המורד בו.

יוצא, שאעפ"י שדואג לא סיפר דבר רע – זה נכלל בלשון הרע. משום שהתוצאה היא מדנים. כלומר שמבחן התוצאה הוא הנק', מה כוונתו בדיבור זה? האם כוונתו לעזור למסופר ולשבחו או שמא יודע הוא שדבריו, אעפ"י שאינם רעים בעצם, כעת זה יפעל לרעתו. ואם כך "רכיל מקרי" וזוהי רכילות!

הרמב"ם מדייק בלשונו ולא כותב כהוספת הכס"מ "עליך" ו "לך". כמו בסיפור עם דואג ששם אין קשר מעשה אחימלך ל-שאול, וכיון שגם זה כלול באיסור רכילות, כיוון שיצא מסיפור כזה רע ומריבה וחורבן העולם, דייק הרמב"ם ולא כתב כנ"ל.

ויקרא פרק-כג : פרשת המועדות.

{א} רביעי וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {ב} דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָֽי: {ג} שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַֽיהוָה בְּכֹל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם: (פ) {ד} אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָֽם: {ה} בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָֽה: {ו} וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵֽלוּ: {ז} בַּיּוֹם הָֽרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשֽׂוּ: {ח} וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשֽׂוּ: (פ) {ט} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {י} דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּֽי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵֽן: {יא} וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִֽרְצֹנְכֶם מִֽמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵֽן: {יב} וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִֽיפְכֶם אֶת-הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָֽה: {יג} וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִֽין: {יד} וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹֽאכְלוּ עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: (ס) {טו} וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶֽינָה: {טז} עַד מִֽמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָֽה: {יז} מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ | לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַֽיהוָֽה: {יח} וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַֽיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵֽיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָֽה: {יט} וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִֽים: {כ} וְהֵנִיף הַכֹּהֵן | אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל-שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵֽן: {כא} וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם | הַיּוֹם הַזֶּה מִֽקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם: {כב} וּֽבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹֽא-תְכַלֶּה פְּאַת שָֽׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶֽעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶֽם: (פ) {כג} חמישי וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {כד} דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא-קֹֽדֶשׁ: {כה} כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָֽה: (ס) {כו} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {כז} אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִֽקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָֽה: {כח} וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶֽם: {כט} כִּי כָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹֽא-תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵֽעַמֶּֽיהָ: {ל} וְכָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל-מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַֽאֲבַדְתִּי אֶת-הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּֽהּ: {לא} כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹֽשְׁבֹֽתֵיכֶֽם: {לב} שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶֽם: (פ) {לג} שישי וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: {לד} דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהוָֹֽה: {לה} בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשֽׂוּ: {לו} שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַֽיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשֽׂוּ: {לז} אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמֽוֹ:

הנושאים: שבת, פסח- חג המצות, הקרבת העומר- ממחרת השבת, ספירת העומר, ר"ה, יוהכ"פ, חג הסוכות.

ספירת העומר - שאלות שמתעוררות:

• מדוע ציותה התורה לספור?
• שבע שבתות (49) או "תספרו חמישים יום"? מדוע סופרים דווקא מנין כזה? מדוע סופרים גם ימים וגם שבועות?
• מהי "השבת" – שבת שחלה בתוך חג הפסח? אחריו?
• מהו "לכם"? מהו "תמימות"? האם המצוה מוטלת על כאו"א או כשם שקרבן העומר הוא כללי כך גם הספירה?
• המילה "השבת השביעית" (השבוע השביעי) אינה כמו "ממחרת השבת" לפי  חז"ל (יו"ט ראשון של פסח).
• למה "ממחרת" ולא מ'השבת' עצמה? או לפחות לציין מהיום הראשון, כלומר לציין אותו באופן עצמי ולא כנגרר ליום האתמול שלו.
• "מיום הביאכם את עומר התנופה"  -לכאורה מיותר, שהרי כתוב כאן "ממחרת השבת" וכבר כתוב לעיל שממחרת השבת מניפים את עומר התנופה?
• מה הקשר בין "מנחת העומר" ל"ספירת העומר" (שהפסוק מקשר ביניהם)
• מדוע "תמימות תהיינה"? ומה זה בדיוק?
• מדוע בכלל קוראים לזה "ספירת העומר" בלשון חז"ל, ובברכה על הספירה – מדוע לא סופרים לקראת המנחה החדשה שזהו היעד? (מדוע הספירה עולה ואינה יורדת?)
• מהי "מנחה חדשה לד'"?
• האם הספירה היא מצוה אחת ארוכה או שכל יום ויום הוא מצוה בפ"ע? (הברכה היא כל יום ויום הרי)
• האם יש ענין שהרב יברך ראשון?

הרמב"ם מו"נ ח"ג פמ"ג – בפרק העוסק בטעמי המצוות של החגים, מייחס את הספירה לחג השבועות, שאנו כאהוב המצפה לראות את אהובו. (מדוע הספירה היא לעומר? מדוע הספירה עולה ואינה יורדת? – שאלות ספר החינוך על הרמב"ם).

רש"י:

{יא} והניף. כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור (ת) טללים רעים (מנחות סב.): לרצנכם. אם תקריבו כמשפט זה יהיה לרצון לכם: ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו (שם סו.):

{טו} ממחרת השבת. ממחרת יום טוב: תמימות תהיינה. מלמד שמתחיל ומונה מבערב, שאם לא כן אינן תמימות: {טז} השבת השביעת. כתרגומו שבועתא שביעתא: עד ממחרת השבת השביעת תספרו. ולא עד בכלל, והן ארבעים ותשעה יום: חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמשים תקריבוה. ואומר אני זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים תספרו, ומקרא מסורס הוא: מנחה חדשה. היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש, ואם תאמר הרי קרבה מנחת העומר, אינה כשאר כל המנחות שהיא באה מן השעורים: {יז} ממושבותיכם. ולא מחוצה לארץ: לחם תנופה. לחם תרומה המורם לשם גבוה, וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה: בכורים. ראשונה לכל המנחות, אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם:

• מתי זה "ממחרת השבת"? ודאי שזה לא ממחרת כל שבת נתונה בשנה, מכיון שמדובר על אחרי הפסח, וסופרים לחג בכורי קציר החיטים כמופיע במקו"א בתורה, והעומר הוא בכורי קציר החיטים, ואם נאמר שזה מעבר לשבועיים מקס' אחרי פסח – זה יהיה ודאי אחרי בכורי קציר החיטים! (כל מה שקשור לחקלאות אינו מדוייק לפי ימי הלבנה, כי יש פער בין שנת חמה לשנת לבנה – 11 יום, ולכן מעברים לאחר פעמיים או שלש את השנה, מפני שהתקופה החקלאית זזה). ההתלבטות היא בעצם סביב פסח, יו"ט ראשון, שבת שבתוך הפסח, יו"ט שני או השבת שאחרי הפסח.
• רש"י מבאר שהביטוי "השבת" המופיע פעמיים יש לו כאן שני משמעויות שונות. מצינו כעין זה בד' האב"ע על "כי יבער איש" ו-"שלם ישלם המבעיר את הבעירה"- וז"ל:

{ד} כי יבער. גם זה דבק באשר למעלה שהזכיר שיבא הנזק על יד השור. ואומר כי יבער איש מגזרת אנחנו ובעירנו. והוא מהבנין הדגוש: וטעם ובער בשדה אחר. אדם אחר. וכמוהו ואתם בערתם הכרם:

{ה} כי תצא אש. גם זה דבק כי ידבר על נזק השדה: וטעם המבעיר. אינו כמו כי יבער איש. אע''פ שהם מבנין אחד. כי מלת אש תורה עליו וזאת הדרך צחות בל' הקדש לאמר מלה שוה והוא משני טעמים. כמו בלחי החמור חמור חמורתים. רוכבים על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם. וזאת השנית ערים והעיד להם יקראו חות יאיר:

• צע"ג 49 או 50? ומה הפשט ב-2 הפי' ברש"י, כ"א וקשייו. ומהו "מקרא מסורס"?

רא"ש (מנחות פרק עשירי מפסחים סימן מ'): "דוחקים לפרש"- כפי' השני ברש"י, וי"א כפי' הראשון. ואומר אני שאין אנו צריכים לדחוקות הללו, כמו שבפר' ראה כתוב להדיא שסופרים 49, והפי' הכא שהתורה לא השגיחה לדייק אלא לומר מס' עגול. ודוגמאות לזה: 40 יכנו – 39! כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה 70, ובפרטן אתה מוצא 69!

מהר"ל באר הגולה, סוף הבאר הראשון-

וכאשר תבין עוד דברים הנאמנין בענין מספר ל"ט מכות שחסרו חכמים אחד והוא עוד יותר עמוק, וזה כי הדבר ששיערה התורה אין ספק שיש לו טעם, דמיון זה שאמרה תורה ארבעים יכנו שהטעם הוא נגד יצירת הולד שנוצר בארבעים יום ולכך אמרה תורה ארבעים יכנו כאילו אמרה שיש להכות אותו נגד היצירה שהיא בארבעים יום אמנם אי אפשר להכות אותו ארבעים במספר כי האחרון לא שייך בו ספירה, כי הספירה היא פרטית והאחרון שבימי היצירה שהוא גומר ומשלים אין שייך בו ספירה פרטית. ולכך כאשר זכר הכתוב המכות בכלל ולא דרך פרט, אמר ארבעים יכנו שהדין הוא להכותו ארבעים נגד יצירת הולד, אבל הספירה אחד אחר אחד אין באחרון ספירה פרטית רק עד לט" . וזהו סוד הכתוב ג"כ שאמר (ויקרא כ ג" ) תספרו חמשים ולא היתה הספירה רק מט" , כי החמשים הוא המשלים והמשלים אינו פרטי ואין בו ספירה, ולפיכך אי אפשר לפרש רק הסוכם ומשלים מספר החמשים, ומכל מקום כאשר יזכיר הכלל אמר תספרו חמשים יום ו. כאשר תבין תדע כי זהו פירוש הראשון. ואלו הם דרכי חכמה וסודי התורה שהם עמוקים מני ים. וכאשר התבאר לך דברים אלו אז תשתה בצמא את כל דבריהם האסור והמותר הפסול והכשר הטמא וטהור יחדיו, ואין דבריהם תוספת וגרעון ח"ו על תורת משה, רק הם מצטרפים ומתחברים עם תורת משה, והם עטרת תפארת לראשה מגלים טוב טעמה ופירושה, והם גדר לפרישות ולקדושה השומרים אותם אה"ב להם לירושה, ובעה"ז מקבל ברכה וקדושה. וכבר אמרנו כי אל המבקש עלילות דברים לא יספיק לו שום תשובה כי יחפוש עוד דברים אחרים אך מה שמצאנו שהיו שואלים השבנו, ואם ללצים הוא יליץ, ולענוים שהוא מודה על האמת יתן הש"י חנו וחסדו עליהם, ובזה נפסקה התלונה הזאת:

ב"ה, כ"ב אייר תשע"ז

המשך ספירת העומר פרשת אמור

מתוך "שם עולם": מביא את שאלת הגו"א שאפ"ל כמדרש, שעד ממחרת השבת השביעית, שיחד עם היום שממחרת זה 50 יום, אך לא אמרנו שצריך לספור 50, אלא תספור עד 50 ו'לא עד בכלל', והאריכות היא כדי לצוות 'למימני יומי'. מראה ה'שם עולם' כיצד המהר"ל עונה על 5 השאלות המתעוררות על רש"י שהדגיש ה'שם עולם' (4 בפשט, ו-1 ממדרש החכמים).

מצוה על כאו"א (מנחות סה:).

הספירה עולה ולא יורדת- ספר החינוך. (לכאורה המהר"ל עונה גם לזה)

שאלות על עקרון ספר החינוך שהספירה היא משום ההשתוקקות למתן לתורה:

• מדוע הספירה עולה ואינה יורדת?
• בתורה לא כתוב שזה למת"ת אלא שזה ל"מנחה החדשה"!
• מדוע מונים "לעומר"? היה צ"ל או למת"ת או לפחות ליציא"מ.
• מדוע הספירה היא מהיום השני ולא מהראשון?
• מדוע לספור גם ימים וגם שבועות?

תשובות ספר החינוך:

• משום ההיכספות אל היום הגדול שאליו אנו שואפים ונכספים ולא רוצים לספור מ"ט מתחילה שזה נותן מרחק גדול ומאכזב מדי... –ש: תלמידי ביה"ס ב'ספירת הגומר' לא חששו לכך...
• אפשרות אחרת הייתה מתבקשת..: שבכל יום אנו מוסיפים עוד קניין של מדרגה חדשה כהכנה ליום הגדול של מת"ת.
• משל ההיכספות לחתונה: ב'ספירת הגומר' אין ערך לימים שעברו. אך לחתונה צריכים לעבוד, יש אדריכל עם תוכנית מסודרת הבונה ארמון ב49 יום, וכאשר הארמון בנוי, בת המלך תכנס אליו. בסוף היום הראשון האמירה איננה: "ב"ה עבר יום אחד" אלא: "ב"ה היום שעבר בעבודה, נוצל ונספר, ואני מתקדם אל היעד" ובאמת רואים שהיום זה לא אתמול, התקדמנו באמת. גם עמ"י הלכו אל הר סיני, ולא עמדו במקום. וכמובן גם במישור הרוחני.
• (ש: לכאו' היינו צריכים לספור בסוף היום.. ת(אולי): כמו פתיחת יומן לפני יום העבודה בפתיחתו. כהשתוקקות שאני צריך לעבוד אליה משהו. וצ"ע).
• - יתכן שהחינוך נוקט רק את ההשתוקקות לדבר, ולא עבודה המוטלת עלי. העבודה היא לא משהו אחר מאשר ההשתוקקות.
• כהמשך לתשובה 4, שמכיון ש-מונים מהיום השני, חייבים לציין שהוא יום ראשון למשהו, ולכן מציינים את העומר באותו יום. (קשה: התורה ציותה לספור לעומר, וקישרה ביניהם! קשה לומר שזה רק עניין טכני).
• היום הראשון מוקדש על עצם היציאה ממצרים. הספירה היא מטשטשת את ההווה שעליו מודים בפסח ופונה רק כלפי העתיד.

הר"ן חולק על הרמב"ם (-החינוך), וכותב שמעיקרא דמילתא הספירה היא למנחה שבמקדש, ולא למתן תורה (כבמדרש). וכ"כ בגמ' (מנחות סו.) שזה "זכר למקדש". בגמ' יש מחלוקת, אמימר מני יומי ולא מני שבועי מטעם ד'זכר למקדש'. הר"ן הבין שכ"ע מודו שזה זכר למקדש, אלא שחלקו האם בכ"ז צריך שבועי או לא. אך אומר הר"ן, שהרמב"ם הבין בחכמים שמני שבועי, למדו שאין לזה קשר למקדש (ולפי"ז גם בימינו היא מצוה דאו', כשאין מקדש).

• כל אדם יכול להתעלות ממדריגה חומרית למדריגה רוחנית עליונה ו-"אין יאוש בעולם כלל". ולכן יש לספור דווקא לעומר (דורש לציון, מתלמידי הגר"א בשמו).
• כל יום וכל שעה לא הולכים לאיבוד, אלא 'תמימות' בעבודת ד'. ושבעה שבועות הם בחינת העוה"ז בשלימותו. העיקר הוא "היום" דווקא. דהיינו – היום הזה שהאדם עומד בו. כי כל ימי האדם מנויים וספורים. (לקוטי הלכות).
• שבעה נקיים הוא רק מיום שכולו בטהרה, משא"כ ביום הראשון של פסח, שבלילה עדיין היו במצרים.. ולכן: "ממחרת השבת" (אור החיים הק').

ב"ה, ז' סיון התשע"ז

מבנה פרשת נשא

רש"י מייחס חשיבות לסדר הפרשיות ועל כן נעמוד על הדברים, הפרשיות עצמן והקשר ביניהן.

נושאי הפרשה:

• הלויים (ד',כא-מט).
• שילוח טמאים (ה', א'-ד).
• גזל הגר [שאין לו יורשים] (ה', ה'-י'), אין איזכור של גזל ושל גר במפורש אמנם, אך זה נסמך על הכתוב בסוף פרשת ויקרא, ולשם כך זה נשנה כאן (מכאן נלמדת גם מצות וידוי לכל החטאים בתורה, וכן אשם גזילות – "שאינו חייב חומש ואשם עפ"י עדים עד שיודה בדבר").
• סוטה (ה', יא-לא). כנ"ל3
• נזיר (ו', א-כא). כנ,"ל 3
• ברכת כהנים (ו' כב-כז). ברכת כהנים – פר' שמיני
• קרבנות הנשיאים (ז', א-פט)- פר' שמיני
•  

מה  הקשר בין הפרשיות? איך היינו 'מציעים' לסדר אילו היו שואלים אותנו..?

את גזל הגר, היינו משבצים בסוף פר' ויקרא, שהרי יש כאן בסה"כ תוספת פרט, והרי ממילא הדברים נשענים על הכתוב שם.

שילוח טמאים – והם: צרוע, זב, טמא לנפש. בספר ויקרא ממילא מופיעים 5 פרקים גדולים (ויקרא, יא-טו) העוסקים בטמאים, זב זבה נידה ובעל קרי נשנו בסוף פר' מצורע, והיינו מצפים שזה יופיע שם.

רש"י:

• הלויים: במקומה.
• שילוח טמאים: (כיון שרק כשיש משכן – יש ציווי כלפיהם, ויש 8 פרשיות שנאמרו בו ביום, ואכן לא נשנו כולם בפרשת שמיני), ברכת כהנים, פרשת הנשיאים - חוזרים אחורה, לאחר המפקד שבחודש אייר חזרנו לאחור לחודש ניסן (א' ניסן בשנה השנית לצאתם ממצרים) שהוא היום השמיני למילואים.
• גזל הגר: המעכב מתנות כהונה, יביא אשתו לכהן כסוטה.
• נזיר+סוטה: הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
            (בסוף פרשת במדבר: סידור המחנות, כהמשך לזה משא הלויים וכהמשך לזה-)
• שילוח טמאים- סדר המחנות

גזל הגר – שלא נקל בו ראש, נסמך ללויים הקרובים לד'.

ברכת כהנים - בתענית כו – כהן נסמך לנזיר, ללמדך שכהן משרת אסור לשתות יין. (רבינו מיוחס מביא זאת)

בתחילה הבכורות עבדו, לא הכהנים.

כעת, יש אפשרות להתקדש ככהן – ע"י נזירות (עי' רמב"ן)

קרבנות הנשיאים – הם הביאו גם עגלות ובקר, לכן זה מקושר למסעות ונכתב כאן– רבינו מיוחס.

רמב"ן: 'שלום', בין אדם לעצמו, לאשתו, בחברה, וברכת כהנים- 'וישם לך שלום' ועי"ש

סיכום:

ב"ה, יד סיון תשע"ז

פרשת בהעלותך – פרק י"ב (סוף הפרשה)

{א} וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: {ב} וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהוָה: {ג} וְהָאִישׁ מֹשֶׁה (ענו) עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (ס) {ד} וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם: {ה} וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם: {ו} וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: {ז} לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: {ח} פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה: {ט} וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ: {י} וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת: {יא} וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ: {יב} אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ: {יג} וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: (פ) {יד} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף: {טו} וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם: {טז} וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן:

שאלות:

• "ותדבר" – לשון יחיד, "מרים ואהרן" – רבים.
• על מה הם דברו? ומה הייתה בעיה בדבריהם? ומדוע לא כתבה התורה את דבריהם בפירוש?
• "ואהרן" – לכאו' היה צ"ל אל אהרן?
• מדוע הכפילות – "כי אשה כשית לקח"?
• מי זו ה'אשה הכשית'? אם זו ציפורה - מדוע רק כאן נזכרו לדבר עליה? ומדוע נקראת בשם כזה? ואם אשה חדשה- האם זה נכון שמשה נשא אשה חדשה?
• מה הקשר בין פסוק א' לפסוק ב'? (מה הטענה שיש להם בפסוק ב'? מה נאמר שם?)
• מדוע כתוב כאן על ענוותנותו של משה?
• מדוע – "פתאם"?
• פסוק ד' – מדוע "פתאם"? ומהו "שלושתכם" – אם דבר רק אל אהרן ומרים הרי הם שניים? וגם בפועל הוא דבר רק אליהם (פסוק ה') אז מה המשמעות שגם משה יוצא עמהם? ולאן יצאו – מהיכן להיכן?
• פסוק ו'- "שמעו נא" – מדוע נאמרה הקדמה זו? ומדוע ד' מבקש שישמעו דבריו??
• מה פירוש הפסוקים ו-ח, ומדוע האריכות?
• " וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם" – מה הביקורת, הרי רק כעת נודעה להם (כך משמע) מעלת משה משאר הנביאים?
• כיצד יתכן שצדיקי עליון אהרן ומרים נכשלו בלשה"ר? ועוד על גדול הדור והדורות, איש הא-לוקים, אחיהם בשרם, מרע"ה? (ברש"י שמות פרק ד' {ו} "מצורעת כשלג. דרך צרעת להיות לבנה, אם בהרת לבנה היא, אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת, כמו שלקתה מרים על לשון הרע" ובדברים כד פר' כי תצא -{ח} השמר בנגע הצרעת. שלא תתלוש סימני טומאה (ה) ולא תקוץ את הבהרת: ככל אשר יורו אתכם. אם להסגיר, אם להחליט, אם לטהר: {ט} זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. אם באת להזהר שלא תלקה בצרעת, אל תספר לשון הרע, זכור העשוי למרים שדברה באחיה ולקתה בנגעים (ספרי רעה.):)

רש"י (ברש"י אריכות דברים אך ניתן לראות מהלך בתוך זה, ולפי"ז מתיישבות השאלות, מה במפורש ומה באופן הגיוני אפשר להמשיך על פי המהלך של רש"י)

{א} ותדבר. אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (בראשית מב, ל), ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר ויאמר אל נא אחי תרעו (שם יט, ז), ויאמר שמעו נא דברי (במדבר יב, ו. ספרי צט), כל נא לשון בקשה: ותדבר מרים ואהרן. היא פתחה בדבור תחלה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה, ומנין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה, רבי נתן אומר מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כיון ששמעה צפורה, אמרה אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן. ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חבירו (ספרי שם): האשה הכשית. מגיד שהכל מודים ביפיה (ספרי שם) כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי: כושית. בגימטריא יפת מראה: על אדות האשה. על אודות גירושיה: כי אשה כשית לקח. מה תלמוד לומר, אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה, במעשיה ולא ביפיה, אבל זאת נאה בכל: האשה הכשית. על שם נויה נקראת כושית, כאדם הקורא את בנו נאה, כושי, כדי שלא תשלוט בו עין רעה: כי אשה כשית לקח. ועתה גרשה: {ב} הרק אך. עמו לבדו דבר ה': הלא גם בנו דבר. ולא פירשנו מדרך ארץ: {ג} ענו. שפל וסבלן: {ד} פתאום. נגלה עליהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים, להודיעם שיפה עשה משה מה שפירש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר, ואין עת קבוע לדבור: צאו שלשתכם. מגיד ששלשתן נקראו בדבור אחד מה שאי אפשר לפה לומר ולאזן לשמוע: {ה} בעמוד ענן. יצא יחידי שלא כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם כשיוצא למלחמה יוצא באוכלוסין וכשיוצא לשלום יוצא במועטים, ומדת הקב"ה יוצא למלחמה יחידי שנאמר ה' איש מלחמה (שמות טו, ג), ויוצא לשלום באוכלוסין שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (תהלים סח, יח. ספרי קב): ויקרא אהרן ומרים. שיהיו נמשכין ויוצאין מן החצר לקראת הדבור: ויצאו שניהם. ומפני מה משכן והפרידן ממשה, לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, וכן מצינו בנח, שלא בפניו נאמר איש צדיק תמים (בראשית ו, ט), ובפניו נאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני (שם ז, א). דבר אחר, שלא ישמע בנזיפתו של אהרן: {ו} שמעו נא דברי. אין נא אלא לשון בקשה: אם יהיה נביאכם. אם יהיו לכם נביאים: ה' במראה אליו אתודע. שכינת שמי אין נגלית עליו באספקלריא המאירה, אלא בחלום וחזיון: {ח} פה אל פה. אמרתי לו (הוכרח לפרש כך, דאילו כפשוטו שפה אל פה הוזכר לשבח, דא"כ היה אז פה אל פה ממש כפשוטו, וזה א"א דהא כתיב בסוף נשא מדבר אליו וע"ש ברש"י, אלא פה אל פה פירושו אמרתי לו לפרוש כו', ופא"פ לאו דוקא, אלא ר"ל בהדיא ודו"ק) לפרוש מן האשה, והיכן אמרתי לו, בסיני, לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, כז. ספרי קג): ומראה ולא בחידות. ומראה, זה מראה דבור, שאני מפרש לו דבורי במראית פנים שבו, ואיני סותמו לו בחידות, כענין שנאמר ליחזקאל חוד חידה וגו' (יחזקאל יז, ב), יכול מראה שכינה, תלמוד לומר לא תוכל לראות את פני (שמות לג, כ): ותמנת ה' יביט. זה מראה אחורים, כענין שנאמר וראית את אחורי (שם כג): בעבדי במשה. אינו אומר בעבדי משה, אלא בעבדי במשה, בעבדי, אף על פי שאינו משה, במשה, אפילו אינו עבדי, כדאי הייתם לירא מפניו, וכל שכן שהוא עבדי, ועבד מלך מלך, היה לכם לומר אין המלך אוהבו חנם, ואם תאמרו איני מכיר במעשיו, (ש) זו קשה מן הראשונה (ספרי קג. תנחומא צו יג): {ט} ויחר אף ה' בם וילך. מאחר שהודיעם סרחונם, גזר עליהם נדוי, קל וחומר לבשר ודם שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו: {י} והענן סר. ואחר כך והנה מרים מצרעת כשלג, משל למלך שאמר לפדגוג רדה את בני, אבל לא תרדנו עד שאלך מאצלך, שרחמי עליו: {יא} נואלנו. כתרגומו לשון אויל: {יב} אל נא תהי. אחותנו זו: כמת. שהמצורע חשוב כמת, מה מת מטמא בביאה (ת) אף מצורע מטמא בביאה: אשר בצאתו מרחם אמו. אמנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב, וכן חצי בשרו, חצי בשרנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב, מאחר שיצאה מרחם אמנו, היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו, כענין שנאמר כי אחינו בשרנו הוא (בראשית לז, כז). ולפי משמעו אף הוא נראה כן, (א) אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת: אשר בצאתו. מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה, שיש כח בידו לעזור, ואינו עוזרו, הרי נאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא. דבר אחר, אל נא תהי כמת, אם אינך רופאה בתפלה מי מסגירה (ב) ומי מטהרה, אני אי אפשר לראותה שאני קרוב, ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם, וזהו אשר בצאתו מרחם אמו (ספרי קה): {יג} אל נא רפא נא לה. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שהשואל דבר מחברו צריך לומר שנים או שלשה דברי תחנונים, ואחר כך יבקש שאלותיו: לאמר. מה תלמוד לומר, אמר (ג) לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו, עד שהשיבו ואביה ירק ירק וגו'. רבי אלעזר בן עזריה אומר, בארבעה מקומות (ספרי קה) בקש משה מלפני הקב"ה להשיבו אם יעשה שאלותיו אם לאו, כיוצא בו וידבר משה לפני ה' לאמר וגו' (שמות ו, יב), מה תלמוד לומר לאמר, השיבני אם גואלם אתה אם לאו, עד שהשיבו עתה תראה וגו'. כיוצא בו ויאמר משה לפני ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בשר (במדבר כז, טו). כיוצא בו ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (דברים ג, כג), השיבו רב לך (שם כו): רפא נא לה. מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה. (ד"א שלא יאמרו ישראל בשביל אחותו הוא מאריך בתפלה, אבל בשבילנו אינו מאריך בתפלה): {יד} ואביה ירק ירק בפניה. ואם אביה הראה לה פנים (ד) זועפות הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה י"ד (ה) יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים (בבא קמא כה.): ואחר תאסף. אומר אני כל האסיפות האמורות במצורעים, על שם שהוא משולח מחוץ למחנה וכשהוא נרפא נאסף אל המחנה, כתוב בו אסיפה לשון הכנסה: {טו} והעם לא נסע. זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת (ו) שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר ותתצב אחותו מרחוק וגו' (שמות ב, ד. סוטה ט:): חסלת פרשת בהעלתך:

רש"י מחדש דבר מרעיש שלא כתוב בפסוקים: "כי אשה כשית לקח. ועתה גרשה" !

נחמה ליבוביץ': התורה לא רצתה לפרט ולהרחיב בפרטי לשה"ר. רק רצתה להעביר את המסר "דברו על אודות"

מדוע 'האשה הכשית' - האשה הכשית. מגיד שהכל מודים ביפיה (ספרי שם) (ח) כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי: כושית. בגימטריא יפת מראה: על אדות האשה. על אודות (ט) גירושיה: כי אשה כשית לקח. מה תלמוד לומר, (י) אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה, במעשיה ולא ביפיה, אבל זאת נאה בכל: האשה הכשית. על שם נויה נקראת כושית, (כ) כאדם הקורא את בנו נאה, כושי, כדי שלא תשלוט בו עין רעה:

הדגשות רבות על יופיה, מדוע להדגיש זאת?

ומנין היתה יודעת מרים שפירש משה מן האשה, רבי נתן אומר מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כיון ששמעה צפורה, אמרה אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני

א"כ כעת זה התחדש לה, זה הקשר לפרשה הקודמת –אלדד ומידד המתנבאים במחנה

ציפורה לא אמרה שמשה לא היה בסדר. אלא רק ביטאה רחמים על נשות הנביאים, אך מרים כן ביקרה אותו על פרישותו מאשתו.

מדוע ההדגשה על משה נזכרת כאן? רש"י: "עניו" –שפל וסבלן". האב"ע: "לא בקש גדולה על שום אדם, ולא התגאה במעלתו כלל, והם חוטאים שמדברים עליו חינם"

מרים לא ידעה את מדריגת משה [אולי מכיון שהיה עניו ושתק מלגלות את מעלתו. ואמנם הדין אצלו, למעלתו, שלא ככל הנביאים, שעליו לפרוש מאשתו]

והם תלו במשה גאווה על פרישתו זו, אך התורה מעידה שזה לא כך, אלא שהוא עניו מכל האדם.

(יש גם פירוש שענוותנותו - היא על שתיקתו על הביזוי הזה שנגרם לו – רמב"ם. ואעפ"י שלא הקפיד על לשה"ר זה. וכן הרמב"ם לא מפרש את הלשה"ר על כך שדברו שיש למשה גאווה חלילה, אלא שלא העריכוהו לפי מעלתו והושווה לשאר הנביאים – והרי הוא עבד ד'. יש קושי מסויים ברמב"ם, שהרי מתאר שאין כלל קשר בין משה לשאר הנביאים ואיך בכלל באו להשוות ביניהם)

כעת גם מובן פי' פסוק ב' והקשר בין פסוק א' ל-ב'.

מרים לא התכוונה לגנותו אלא שיצא מדבריה גנות למשה  (כך עולה מהספרי, היא רצתה להנייתו של משה –שיהיה עם אשתו, ולשבחו של מקום, ולבניינו של עולם – שיוולדו להם עוד ילדים).

מדוע "פתאם"? - פתאום. נגלה עליהם פתאום והם טמאים בדרך ארץ, (נ) והיו צועקים מים (ס) מים, להודיעם שיפה עשה משה מה שפירש מן האשה, מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר, ואין עת קבוע לדבור.

ה'פתאם' – מיד מעמיד אותם על טעותם. לכן גם מובן למה משה נכלל, כי כך הודגש בפניהם הצורך של הפרישות אצל משה. וכיון שאכן לא היו ראוים לנבואה –לכן דבר עם משה ולא איתם, אלא שהם, מכח נבואת משה הבינו והשתייכו גם כן לנבואה. (רמב"ן, מלבי"ם, משך חכמה) ואכן מיד לאחמ"כ יוצאים מאהד מועד.

ב"ה, כ' סיון תשע"ז

פרשת שלח.

תחילת הפרשה (פי"ג-פי"ד): חטא המרגלים. עונשם. המעפילים.

סוף הפרשה (פט"ו):

• נסכים ומנחות
• חלה
• קרבן שגגת ע"ז לצבור וליחיד, ויחיד שעע"ז במזיד
• פרשת המקושש
• פרשת צצית

היכן היינו מצפים שיופיעו פרשיות אלו?

• בספר ויקרא, לאחר פרק ג'
• בפר' קרח בענייני מתנות כהונה
• ויקרא, סוף פרק ד'- קרבנות חטאת הציבור והיחיד. (-החינוך אכן מביא את זה בויקרא בסעיפים של קרבנות ציבור וקרבנות יחיד!)
• לפי רש"י היה זה בשנה הראשונה, בשבת השניה, לאחר שנצטוו על השבת במרה. לפי"ז קשה מדוע זה מופיע רק כאן (ולא בפרשת בשלח)
• -----(אין שאלה)------

תשובות:

• נסכים ומנחות תלויות בארץ, תחילת הפרשיה: "כי תבאו אל ארץ מושבותיכם" – פרש"י: "בישר להם שיכנסו לארץ". 
• האב"ע: לנחם הבנים להודיעם כי יבואו אל הארץ. (=הפחותים מבני 20).
• רמב"ן: כי תבאו אל ארץ מושבתיכם. אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה ואם יחטאו גם הבנים ולכן ראה הקב"ה לנחמם כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים כי במדבר לא נתחייבו בנסכים, לבד בתמיד שנאמר בו (שמות כט מ) ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד, כי שם נאמר (שם פסוק מב) פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים ורבותינו נחלקו בזה מהם שאמרו בספרי (שלח קז) בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך וכו' ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך

ש: יש מצוות נוספות התלויות בארץ והם לא נתפרשו כאן?

ת: ר' יוסף בכור שור : ענין ניחוח שמחה ונדבה (להודיע שרצויים הם בעיני ד')

כלומר: יין משמח ושמן מרחיב. "אין אומרים שירה אלא על היין" "להצהיל פנים משמן"

• פרשת חלה:

"בבואכם אל הארץ" – נשתנתה ביאה זו מכל המקומות האחרים, שנתחייבו מיד בהגעתם ארצה בחלה, ולא רק לאחר כיבוש וירושה.

• קרבן שגגת ע"ז:

"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות"- מדוע שגגת ע"ז נקראת כך? מביא הרמב"ן בסו"ד שזה רומז כלפי הרצון לחזור למצרים שבפר' המרגלים, וכפירש"י (יד,ד) "..ורבותינו פירשו לשון ע"ז". א"י וע"ז זה כנגד זה –שקולות כנגד כה"ת כולה.

וז"ל הרמב"ן: ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (לעיל יד ד) להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות והנה באה הפרשה להודיעם כי אפילו בע"ז יכפר על השוגגים אבל העושים ביד רמה יכרית אותם וכבר פירשתי הכרת הזה בסדר אחרי מות (ויקרא יח כט)

וי"ל שמאהבתם, הנחמה קדמה לעונש.

דרך אחרת, הספורנו: מכיון שירדו בדרגה נצטרכו מעתה בנסכים ומנחות כדי שהקרבן יתקבל ברצון, וכן בחלה כדי שתשרה שכינה בבית, מה שעד כה לא נצרך. ובענין שגגת ע"ז ביאר, שמכיון שיש עונש לדורות של גלות, וכשבנ"י גולים ונטמעים בין עע"ז עלולים להכשל בה, ולכן הזכירו כאן.

• המקושש:

בבבא בתרא קיט: אומר התוס' בשם המדרש- שהיה זה צלפחד, ועבר עבירה לשמה, להראות לכל ישראל עונשו של המחלל שבת, ולחיבתן, שעדיין הם חייבים במצוות, על אף חטא המרגלים החמור (וז"ל: "...שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא להכנס לארץ ממעשה המרגלים – שוב אין מחוייבין במצוות (!) עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים..")

• צצית

אב"ע, רמב"ן, דעת זקנים מבעלי התוספות, פסוק לב

הצצית תזכיר לאדם בקל ולא יעבור על המצוות, וכנגד המקושש שחילל שבת

"ויאמר" ולא "וידבר"  - רש"י פירש בפרשת מרים "ותדבר" – לשון קשה. ("וידבר ד' אל משה"- המצוות הן לעול עלינו)

שפת אמת (שלח תרמ"א)-

בחינת המדבר היא רוחנית – לחם מן השמים, ובא"י- לחם מן הארץ. לכן המרגלים מאסו בארץ. בא הקב"ה ולימדם את פרשיית חלה, שבכוחם להעלות את הארץ לשמיים. האכילה מודגשת כאן – "באכלכם מלחם הארץ" – זו שעת המבחן. בפרשיה קצרה כ"כ של 5 פסוקים יש 7 פעמים את האיזכור של לשון 'תרומה'. יש פה ניחום רוחני מיוחד, לחם הארץ הוא ההזדמנות להעלאת כל המציאות, לא תהיו שקועים הנמיכותה אלא תרימו אותה אתכם

ביאור נוסף: "ולא תתורו אחרי לבבכם.." כשם שמילה זו מופיעה בריש הפרשה וכנגדה.

פרשת שמיני – שאלות ותשובות

פרשת במדבר – הבכורות והלויים.

קדושת הבכורות הספיקה רק לעבודתם בבמות קודם המשכן, ולא ככהנים במשכן אלא רק כלויים (מהר"ל, חזו"א), ולכן הלויים, שלא חטאו בעגל כמו הבכורות, החליפו אותם. וכיון שהלויים נתונים תחת הכהנים לעבודתם, 273 העודפים מהבכורות – נפדו דווקא אל הכהנים (חזקוני).

פרשת נשא:

פרשת בהעלותך - מעלת נבואת משה

מרים נתכוונה לטובה, שמשה יחזור לאשתו (מרים לא התכוונה לגנותו אלא שיצא מדבריה גנות: "היא רצתה להנייתו של משה, ולשבחו של מקום, ולבניינו של עולם" – ספרי) כמוהם שהם נביאים ולא פרשו, ולא ידעה במעלת נבואתו - עקב ענוותנותו שהסתיר זאת, לכן קרא ד' לשלושתם פתאם לחוץ, אף שלא דבר אל משה, כדי שיבחינו ההבדל בינו לבינם – שהוא מורגל בכך ומוכן, והם לאו.

וי"ל שה'עיקר' שאין נבואת משה כשאר הנביאים נתחדש לישראל מכאן ואילך (ר' אלחנן וסרמן)

פרשת שלח

פרשת קורח:

ש: על מה נחלקו קרח ועדתו?

ת: בפסוקים וברש"י ניתן היה להבין שחלקו ב3 (או 4)* דברים: מנהיגות משה, כהונת אהרן (+כל הכהנים)*, ונשיאות אליצפן שהיה צ"ל בסדר המשפחתי, ממונה אחרי קורח.

י"ל שנחלקו רק על הכהונה  -קורח רצה להיות כה"ג, אך משמינו את אהרן, "הסתפק" בנשיאות.. - על מנהיגות משה לא נחלקו, כי זה ברור שהוא הנהיגם ביציא"מ, מת"ת וכו', והוא המנהיג הראוי, ועל אליצפן לא נחלק – כי לא היו נמשכים אחריו, אלא שזה היה המעורר אותו למחלוקת – שהקדימו את אליצפן על פניו ואף את הנשיאות לא קבל! בפועל נחלקו על כהונת אהרן, ולזה הצטרפו אליו גם משבט ראובן (ובפרט אם נאמר שהיו הם הבכורים – שראו עצמם שייכים לכהונה), ולכן ההתמודדות הייתה דווקא סביב זה.

ש: מדוע נחלקו דווקא עכשיו?

ת: אמנם מינוי אליצפן לנשיא היה מס' חודשים לפני כן (מינוי אליצפן – ניסן/אייר, מח' קורח – לאחר המרגלים, באלול. אך זה היה מפאת שחכה לשעת הכושר, שישראל היו ממורמרים על משה בעונש שלאחר חטא המרגלים, שנגזר שימותו במדבר)

מנין למדו שנחלק על הנשיאות? – "בן לוי", וכבר ידענו ייחוסו, קמ"ל.

קורח הצטדק במיסווה של צדיק הדואג ל"כולם" (כולם קדושים) אך בפעל לא נמנע מ'להריץ את עצמו' לכהונה גדולה...

שיעורים שסוכמו בתשע"ח 

שיעור 6 בפרשת שבוע מפי הרב איתן שנדורפי.

דנים בפסוקי הספירה של ספירת העומר.
מצוות ספירת העומר (ויקרא כ"ג טו-טז)

• מדוע התורה לא כתבה תאריך מפורש להבאת העומר ומתוך כך לספירת העומר ולחג השבועות?
• מה פירוש "ממחרת השבת"?
• מדוע כתבה התורה וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה? והרי היא כתבה קודם שמביאים את העומר ממחרת השבת!
• מדוע תלתה התורה את הספירה בהבאת העומר?
• מדוע כתוב וספרתם לכם?
• לפי חזל שהשבת פירושה יום טוב ראשון של פסח- מדוע השתמשה התורה אח"כ במילת שבת במשמעות אחרת?
• כמה ימים צריך לספור 7X7 49 או חמישים יום?
• מה פירוש "תמימות"?
•  מדוע כתוב תהיינה?
• מדוע צריך לספור גם ימים וגם שבועות?

ננסה להסביר עם רש"י על התורה את חלק מהשאלות האלו. רשי אומר שאם אתה אומר שבת בראשית אז אתה לאיודע איזו שבת היא זו.
קשה להגיד כי הרי יודעים שמדובר אחרי פסח כך שזה השבת שאחרי פסח או אחת מהשבתות שאחרי פסח כלומר אי אפשר לומר שזה יכול להיות כל שבת כלשהי בשנה אלא או השבת שבתוך פסח או השבת שאחרי שביעי של פסח. הרי ידוע ששבועות נקרא גם חג הקציר וכולנו יודעים שקציר זה בעצם עניין חקלאי שמדבר על התקופה של שבועות כי זו התקופה שקוצרים. יש קציר שעורים ויש קציר חיטים ,קציר שעורים זה באיזור פסח וקציר חיטים זה באיזור שבועות.אביב זב השם של השעורים. רשי שואל למה קוראים למנחה שמביאים בשבועות מנחה חדשה והרי מנחת העומר שבאה לפניה היא קודמת לה והיא החדשה, ועונה בעצמו שזו מנחה חדשה כיוון שבאה מן החיטים בעוד מנחת העומר באה מהשעורים. לגבי התמימות רשי מסביר שהתורה רוצה שהימים יספרו מהערב ולא רק מהיום עצמו.לגבי השאלה הראשונה שהצגנו ,רשי לא עונה על השאלה הזו, כך גם לא עונה על השאלה השלישית ששאלנו וכן גם לא על הרביעית והחמישית והשישית.
"עד ממחרת השבת השביעית -ולא עד בכלל
תספרו ][חמישים יום -ביום החמישים תקריבו
והקרבתם מנחה חדשה לה'" 
הדרש של הפסוק מתעלם מהטעמים. רשי אומר שהסביראת הפסור הזה כמו הדרש, רשי בעצמו רומז שהפירוש הזה של הדרש קשה כי הוא מתעלם מפשט הפסוק, לכאורה אפשר להבין שצריך להקריב מנחה חדשה כל יום במשך חמישים יום- כך לפי ההטעמה של רשי. הפירוש הנוסף של רשי- עד ממחרת השבת השביעית- שהוא יום חמישים- תספרו, וכך הוא מחלק את הפסוק, ורשי טוען שהוא מקרא מסורס ועדיין זה נשאר עם הרבה שאלות כי זה לא רק מקרא מסורס אלא זה משנה ממש את המשמעות כי אפשר להבין שצריכים להקריב במשך חמישים יום. קשה להגיד על מקרא שהוא מסורס – כי איך אפשר להגיד על התורה התמימה והשלימה שהוא לא כתובה בצורה מדוייקת? אפשר לפרש שכל פעם שמדובר על מקרא מסורס הכוונה לא שישאיזה פגם בתורה חלילה אלא הכוונה היא שמדובר במאמר מוסגר. יש כמה דוגמאות למאמרים מוסגרים שמופיעים בתורה. התוספות במסכת מנחות שואלים את השאלות האלו שברשי ועונים תשובות דומות את שני הפירושים של רשי רק בהיפוך הסדר. אומר על זה הראש בסוף מסכת פסחים – שהפירוש של הפסוק זה בדוחק, ואומר שלא צריך להיכנס לדוחק הזה ולא צריך אותם, כיוון שכתוב שבעה שבועות תספור לך אז סופרים שבעה שבועות, וזה שכתוב דווקא חמישים זה כי התורה מעגלת כשמגיע למספר עשרות פחות אחד לא להיתפס לאחד הזה כדוגמת ארבעים יכנו שהכוונה שלושים ותשע מלקות.                 

שיעור 7 המשך לענייני ספירת העומר.

לכאורה נשאלת שאלה, אם סופרים לשבועות אז למה לא סופרים מהסוף להתחלה כך שהיום הראשון הוא "היום ארבעים ותשע יום לשבועות " וכך הלאה.  ספר החינוך עונה על השאלה הזו בכך- שטוען שמשוםחיבוב המצווה רוצים תמיד לספור את הימים בידיעה שהם קצרים ולא להתייאש מהאריכות שלהם, ולגבי למה לא אחרי שמגיעים לחצי ישנו את הספירה לספור את הימים הקצרים, זה כיוון שלא משנים ממטבע הספירה שקבעו. המיוחד בספר החינוך זה שהוא כותב לפי סדר הפרשיות בתורה בשונה מהרמבם שכתב לפי ספר הנושאים שבחר, בנוסף ספר החינוך נותן טעמים. דבר נוסף זה שהחינוך בדרך כלל מרחיב יותר מהרמבם ויש קצת יותר הרחבה מה ההגדרה של המצווה. הטעם של החינוך לגבי צורת הספירה של העומר הוא טכני ופחות מתיישב על הלב, ובאמת מה שמסבירים – משל למה הדבר דומה – לאדם שעומד להתחתן ואין לו כלום מאורגן ועושים לו ספירה של חמישים יום לחתונה והוא בעצמו צריך לארגן את הבית והכל, אזיש משמעות לכל יום כי בכל יום בונים קומה ומתדקמים, בכל יום זה התקדמות כמואישה בהריון של יוםזה התפתחות וחלק מהתהליך. האך בני ישראל כשיצאו ממצריים נשארו במצריים והר סיני התקרב אליהם או שהם הלכו להר סיני- פשוט שבני ישראל התקדמו להר סיני כלומר זה אפילו במובן הפיזי בני ישראל מתקדמים לאנשהו וצריך באמת כל הזמן להתקדם כל יום קצת. בעולם הזה צריך כל הזמן להתקדם אבל צריך בנוסף לדעת לאן מתקדמים. למה סופרים לעומר ולא סופרים לפסח או לשבועות? הרי אין שום קשר מהותי לעומר. הרי איך אפשר לספור ליום שני של פסח הרי מה זה לספור למשהו שהוא כבר ספור ולכן לא סופרים ליום שני של פסח. הסיבה שסופרים לעומר זה לכאורה מקריות כי ראינו שיש קורבן שמביאים מעומר שעורים בפסח ולכן אנו סופרים ביחס להבאת הקורבן אבל עדיין מה זו ה"מיקריות הזו" . היום כשאין עומר אז למה לספור ביחס לעומר ולא סתם לספור בעצם? ועוד שהיום כשאין עומר מוקרב אז ספירת העומר זה מדרבנן – יוצא שכן יש איזה עניין דווקא בעומר וביחס שלו לספירה או יותר נכון ביחס של הספירה אליו. הרמבם כותבשספירת העומרזהמדאורייתא גם בזמן הזה והרן הבין בקושיה – שהרי הגמרא אומרת שזה מדרבנן.

שיעור 8 המשך ספירת העומר  
נשאלנו מה העניין עם עומר התנופה... נראה שזה לא משהו שרירותי אלא זה משהו עקרוני הייחוס של הספירה לעומר. הפירוש של ממחרת השבת זה ממחרת יום טוב. הסיבה שכותבת ממחרת השבת ענינו קצת לפי החינוך -היה צריך להתחיל את הספירה מהיום הראשון של פסח ולא ממחרת אז למה ממחרת – כדי לא לערב שמחה בשמחה ולכן מתחילים לספור ממחרת השבת מאחרי היום הראשון של פסח כי בו הנס הגדול של יציאת מצרים ואחרי זה ההתכוננות לקבלת התורה, כלומר ההדגשה של הפסוק היא כי יש צד כזה שהספירה תהיה ביום הראשון וזה הסיבה שכתוב ממחרת השבת. לפי המהרי כץ (תשובה לשאלה 7) הסיבה שכתוב לספור חמישים יום זה מצדההשתוקקות שמה שקורה יקרה אחרי חמישים יום. דרכה של התורה זה דווקא בלכתוב בצורה של לשון נופל על לשון. דעת המהר"ל בדרוש על התורה: הוא בא לענות על השאלה –מה טעם הספירה, מדוע מתחילה בטז ולא בטו בחגאיך הספירה מבטאת עמל? מאכל בהמה – עומר.מסביר למה הספירה תלויה בעומר...ממשיך את העניין של החינוך שהספירה זה לשבועות. עמל ושביתה זה שני דברים הפוכים. התורה רצתה להדגיש שזה לא רק יום טוב אלא זה יום של שביתה ומדגישה שעכשיו עם ישראל באת נח מהעבודה ושובת. סופריםלעומר כדי להדגיש את העומר שזה מאכל שעורים לבהמות ואנו מקבלים אתעול התורה כמו עול שמקבל הבהמה. אדם צריך להרגיש כמו שור או חמור ביחס לתורה. השור לאט לאט מפורר הכל לפירורים דקים כך המלמד מפרק לתלמיד את הסוגיה לפירורים דקים כדי שיבין בקלות יותר לאט לאט. הקבלה היא קבלה של עול עמל התורה. הכלי יקר-אדם לא סופר כמה חתיכות תבן וקש יש לו, סופרים כל יום כי כל יום הוא דבר חשוב- לאלבזבז את הזמן. ליקוטי הלכות- עיקר הספירה זה כי הימים של האדם הם ספורים. שלא ילד מהם רגע לאיבודחס ושלום, אסור לאדם לדחות את עצמו מיום ליום. העיקר הוא היום, היום הזה ממש. זו ההכנה לקבלת התורה- לדעת לנצל את הזמן לתורה ומצוות וזאת היא ההכנה לתורה. ספר דרוש לציון עונה על למה צריך לספור את הימים וכן למה העומר הוא מאכל בהמה?? עלו מטומאה לקדושה דרגה אחר דרגה, וספירת העומר מסוגלים לעליה בקדושה. העניין במאכל בהמה זה להראות שאפילו שאדם נמצא במדריגה נמוכהשל בהמה יכול לעלות למעלות של קדושה נשגבה.

שיעור 9 חג שבועות

• משפטים (כ"ג)- "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה". התייחסות מהצד החקלאי ואין התייחסות לחג מעצם שמו חג השבועות.
• תשא (ל"ד)-"וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים". נהיה מפורט יותר שעכשיו מפרט שזה קציר חיטים. רש"י אומר שחג השבועות נראה ביכורי קציר חיטים על שם שתי הלחם שזה ה"ביכורים" שמגיעים בתור קורבן ציבור.
• אמר (כ"ג)-התאריך- חמישים יום מהבאת העומר,ממחרת השבת השביעית, שתי הלחם, והקורבנות הנילווים. מסביר כיצד מגיעים הביכורי קציר חיטים ובאיזו צורה.ונוסף לזה יש את הקריאה מקרא קודש, איסור מלאכת עבודה. העומר המשעורים ושתי הלחם זה מחיטים ושניהם קורבנות ציבור. זה בעצם תוספת עניין על מה שהיה בפרשות קודם.
• פינחס (כ"ח-כ"ט)-"וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה ל ה' בשבועותיכם". שתי המשמעויות הכלולות ביום הביכורים: שמהיום מתחילים להביא ביכורים באופן של ביכורי יחיד, וזהו היום היחיד שמביאים את ביכורי הציבור של שתי הלחם.
• ראה (ט"ז)-

ראשי התיבות הן מתאפר, הן הפרשיות של שלושת הרגלים. חג שבועות זה לאחגשל הבאת ביכורים של שבעת המינים כי עדיין לא הבשילו הענבים והזיתים והרבה דברים לא נמצאים חוץ מחיטה ושעורה. לגבי שאר הביכורים זה בכלל בסוכות או סתם במהלך השנה מתי שהם רוצים. בתורה אין דבר כזה חג הביכורים אלא יום הביכורים. אסור להביא ביכורים למקדש לפני שמקריבים את ביכורי שתי הלחם בשבועות. בתורה לאמוזכר בשום מקום שזה חג מתן תורה. התורה אומרת לחוג לה' כאות תודה על הקציר והתבואה כדי להודות לה' ושיכיר האדם מי נתן לו את הכל ויודה לה' ולא לעצמו ולא לעבודה זרה, וכדי לכוין את התודה למקום טוב יותר. חז"ל מגלים לנו שבחג השבועות יש את מתן תורה - למה התורה לא כתבה את זה? כי צריך שהאדם ירגיש כאילו בכל יום ויום זה היום שבו ניתנה התורה ולכן כל יום הוא יום מתן תורה אצל ההוגים בה.(כלי יקר).

עיונים ברשי לתורה.docx