הטיפול מטרתו מציאת הכוחות של המטופל ולהעצים אותם.
מטרות החינוך: מוטיבציה ללמידה, דימוי עצמי חיובי, למידה
המוטיבציה חשובה יותר מלמידה (הספק והישגים), כיון שהיא מעודדת את התלמיד לחקור עוד, להמשיך וללמוד בלי גורם חיצוני שדורש זאת, ולא לפחד מכשלון. הגברת מוטיבציה נעשית ע"י גרימת מערכת של הצלחות, בעיקר במאמצים והן בהספק והשגים. תלמיד המכיר בהצלחותיו מוכן יותר להמשיך ולהתנסות ואף ליטול סיכונים כדי לבדוק את כישוריו.
חשוב להכין את התלמיד לכשלונות. רצף של הצלחות גורמות לכוח פנימי שנותן את הכח להתמודד גם במצב של כשלון.
דימוי עצמי חיובי.
2 מרכיבים: 1. מה שהילד יודע על עצמו [תלוי במידת ההתמצאות שלו באותו נושא]. 2. המשוב מהסביבה [תלוי בגיל הילד, בגיל קטן יותר – ההורה, בגיל גדול יותר – המורה/החברים].
משוב מהסביבה: 1) ציון. [כאשר רמת הילד נמוכה משאר הכתה, הציון יכול להוות מכשול, כי כאשר יקבל שוב ושוב ציון נמוך יאמר לעצמו, כדי לקבל ציון נמוך אני יכול גם לא להשקיע. וזה יוצר אצלו דימוי עצמי נמוך]. 2) תרבות תחרותית. כגון, ציון הכי גבוה. [גם כאן כאשר רמת הילד נמוכה זה פגע בו]. כאן גם כאשר הילד מקום ראשון יש חשש שהילד יאמר אני כבר שבע רצון ולכן אין צורך להתקדם עוד.
צריך לחנך לתרבות תחרותית עצמית [להיות יותר טוב מאתמול].
כאשר הילד עובר למקום שרמתו גבוהה יותר, יש סתירה בין הדימוי העצמי שיודע על עצמו לבין הסביבה. ולכן הוא לא מופיע למבחן [חולה וכו']. צריך ללמד אותו להתמודד. ולפעמים דווקא ע"י כשלון, כי אם לא יעבור כשלון הוא נהיה פרפקציוניסט, ותמיד יתלה כשלון באחרים.
במקום פרפקציוניזם – שאיפה לשלימות.
ערעור הנחות יסוד היא השכנוע הכי טוב. שכנוע בלי זה, גורם להתחפר בעמדה.
חשוב ליידע את הילד על קשיי החברה ולא לומר לו 'יהיה בסדר', כי האמת היא שיש קשיים, ואם נאמר שלא, זה פוגע באמון של הילד בנו.
ילד שלא מתנהג כראוי נגרום לו לשתף פעולה ע"י האמון שניתן בו, בהשקעה בו וחיפוש דרכים ואינפורמציה לעזור לו [ולא ליהנות מכך שגם אחרים לא הצליחו עמו].
עד ההצלחה עם הילד הספציפי יש לטפל בכיתה, למנוע מהם התייחסות להפרעותיו.
קיצוניות בדימוי העצמי: ילד שנשען על הסביבה יתר על המידה מוותר על השיפוט העצמי. וילד שמצפצף על החברה תדיר אינו נמצא בתוך החברה. הילד הראשון צריך להתייעץ עמו כדי לפתח אצלו שיפוט עצמי. והילד השני צריך לתת לו חוויות חיוביות בחברה.
עיתוי, מיקום וסגנון מרמזים על מה מעיק לילד. לא מסקנה אלא רמז.
סמכות אינה תחליף לסמכות העצמית של הילד, ולכן סמכות יתר אינה טובה כי גורמת לילד תלות.
2 סיבות מדוע ילד לא מתנהג כראוי.
[סיכום: העלאת דימוי עצמי גורם לכך 1) שהחניך יהיה פתוח לביקורת (יש לו מספיק 'אסימונים', הוא יכול להרשות לעצמו לבזבז קצת ולשמוע ביקורת). 2) נאמנות לזה שהעלה לו אותה (בא לידי ביטוי במשמעת – ילד שהמורה העלה לו את הדימוי העצמי כבר לא יהיה 'בעיית המשמעת' בכיתה). 3) הזדהות ערכית - יזדהה עם הערכים שאנו מלמדים אותו. אם נוריד לו את הדימוי העצמי יבעט בערכים שהנחלנו לו, ולהיפך אם נעלה לו אותו.
דימוי עצמי חיובי:
2 מרכיבים: 1. מה שהילד יודע על עצמו [תלוי במידת ההתמצאות שלו באותו נושא]. 2. המשוב מהסביבה [תלוי בגיל הילד, בגיל קטן יותר – ההורה, בגיל גדול יותר – המורה החברים].
משוב מהסביבה: 1) ציון. [כאשר רמת הילד נמוכה משאר הכתה הציון יכול להוות מכשול, כי כאשר יקבל שוב ושוב ציון נמוך יאמר לעצמו, כדי לקבל ציון נמוך אני יכול גם לא להשקיע. וזה יוצר אצלו דימוי עצמי נמוך].
2) תרבות תחרותית. כגון, ציון הכי גבוה. [גם כאן כאשר רמת הילד נמוכה זה פוגע בו].
קיצוניות בדימוי העצמי: ילד שנשען על הסביבה יתר על המידה מוותר על השיפוט העצמי. וילד שמצפצף על החברה תדיר אינו נמצא בתוך החברה. הילד הראשון צריך להתייעץ עמו כדי לפתח אצלו שיפוט עצמי [כמובן שאין צורך להסכים]. והילד השני צריך לתת לו חוויות חיוביות בחברה.
עיתוי, מיקום וסגנון מרמזים על מה מעיק לילד. לא מסקנה אלא רמז.
עד כאן סיכום.
השקעה בדימוי העצמי של החניך:
3 דברים שמחמתם כדאי להעלות דימוי עצמי:
1) כדי שיהיה פתוח למרות וביקורת. 2) נאמנות לגורם שהעלה את הדימוי העצמי – חוסך בעיות משמעת. 3) הזדהות ערכית – שיזדהה עם הערכים שאנו מלמדים אותו. אם נוריד לו את הדימוי העצמי יבעט בערכים שהנחלנו לו, ולהיפך אם נעלה לו אותו.
3 דרכים להעלות דימוי עצמי. 1) הצלחות [גם נסיונות הם הצלחות]. 2) למידה. כל נושא נלמד עושה לו טוב ומעלה את הדימוי העצמי. 3) קשר אישי.
קשר אישי: 1) הקשבה.
א) מילים ב) מעשים.
מילים: הקשבה פעילה עם הערות שמשקפות את הבנת הנאמר – בונה יחסים הדדיים מלאי כבוד.
מעשים שליליים:
העברת מסר של הילד ע"י מעשים שליליים בשני דרכים:
מסר 1) בקשת עזרה. יש לו סתירה בין ערכים, מצד אחד פטפוט בכתה יש לה ערך של קשר עם החבר, מצד שני ערך של הקשר עם המורה. צריך לגלות מהם הרווחים שלו, כגון, לתת לו את הערך של הקשר עם החבר באופן אחר כמו חברותא וכו', ואחר כך ניתן לטפל בבעיה, כי אם לא כן אתה נהיה אויב מספר 1 שלו. ם ההתנהגות השלילית חוזרת, ניתן 'להעלות את המחיר' ולהעניש, הילד 'יודה' על העונש, כיון שכעת יש לו תירוץ כלפי החבר מדוע אינו מפטפט עמו באמצע השיעור.
בקשת עזרה היא סוג של מחמאה למורה – התלמיד בחר בו לפתור את בעיתו.
מסר 2) איתות מצוקה. רצונו שאדע שיש לו מצוקה, הוא יכול להרוויח מזה, כגון הנחות שינתנו לו. לא יעזור לנו לעזור לו, כי גם אם נאמר לו מה לעשות הוא לא יעשה. 1) ניתן לתת לו הנחה בדברים ואחר כך לעזור לו. 2) להציע לו לוותר על ההנחה. כדי לתת לו את ההרגשה של הצלחה ועשיית טוב.
איך ניתן לזהות? הנחת היסוד היא בקשת עזרה, אם לא הולך יזוהה כמצוקה.
מצוקות: 1) לימודי. 2) חברתי 3) משפחתי 4) רפואי 5) רגשי.
(פתיחת שיחה עם ילד שפטפט: הכל בסדר? אם הכל בסדר אני שמח לשמוע. ניתן לוותר על העונש בפעם הראשונה. בפעם השניה ענישה, על פי בחירתו. ואחר כך בהדרגה לטול את האחריות ממנו.
ילד שבקשנו ממנו לצאת ולא יצא, נאמר לו שאנו סומכים עליו שימצא את הכח לצאת. לא יצא, יזומן אחר השיעור בפתיחת שיחה כנ"ל. כלפי הכיתה כדאי לומר 'נצטרך לדבר לאחר השיעור' כדי ליצור הרתעה לאחרים.
לכן אם ילד מפריע והערנו פעם אחת צריך לשאול אם יש לו הצלחות ולמידה).
לא לפתור את הבעיה לילד. אלא התחברות, הבנה, הזדהות, אמפתיה. לא לומר לו זה קל, אלא, זה קשה ויש לך יכולת להתמודד. ואם זה באמת קל לומר לו אני רואה שאצלך זה קשה.
סיכום ביניים:
למה להעלות דימוי עצמי?
1) פתיחות למרות וביקורת.
2) נאמנות.
3) הזדהות ערכית.
איך מעלים דימוי עצמי?
1) הצלחה.
2) למידה.
3) יצירת קשר.
יצירת קשר
1) הקשבה = א) מילים ב) מעשים (שליליים).
מסרים של מעשים שליליים א) בקשת עזרה. ב) איתות מצוקה - ראה לעיל 5 דברים שמאותתים.
2) התחברות, הבנה, הזדהות, אמפתיה.
עד כאן סיכום.
הדבר השלישי בתוך יצירת קשר:
3) התייעצות.
להתייעץ עם הילד ושהוא יציע את ההצעה איך להתמודד. אם לא נעזר, לדבר עמו שוב ואם לא הולך, לתת שתי אפשריות, ואם גם זה לא עוזר, כלומר הוא לא רוצה לבחור, לפתור לו את הבעיה ולהחליט בשבילו. אך לתת לו להבין שזה לא היה רצוי [השתמשנו בסמכות אך ליסוג ממנה קצת]. התהליך גורם לילד להרגיש שוה - התעניינו בו - ולכן גם חשוב שלא להביע את האכזבה בהדגשה. וכן אפשר גם להשאיר פתוח, ואין המטפל צריך לקבל את עצת המטופל, כי הנושא הוא עצם ההתייעצות.
4) דרישה.
דרישה זו מחמאה. יש בה מסר סמוי: אני סומך עליך שתעמוד בדרישה.
כל תהליך יצירת הקשר היא מחמאה סמויה לילד – ההקשבה, ההתחברות, ההתייעצות.
5) משוב.
1) משוב חיובי [טפיחה על השכם וכדומה].
2) העברת ביקורת יש בה מסר לילד – אתה יכול לקבל את הביקורת ולהכיל אותה.
שני דברים בביקורת: 1) תוכן 2) טון.
לפעמים מקבל הביקורת עסוק כל כך בתגובה לטון הביקורת, עד שאינו שם לב לתוכן החינוכי של הביקורת.
הביקורת הטובה ביותר היא כאשר המבוקר יבקר את עצמו [לשאול אותו מה הוא חושב על מה שעשה. אם לא מגיע בעצמו לביקורת, לומר לו, אני חושב שכך וכך לא היה בסדר במה שעשית, או שנינו יודעים שזה וזה לא היה בסדר].
הבעיה עם המחמאה מהסוג הזה היא תרבות ההתגוננות מביקורת שנפוצה מאוד, לכן לפני הגשת הביקורת כמחמאה וככלי להעלאת דימוי עצמי, צריך הכנה ובשלות [חשובה לזה מאוד דימוי עצמי חיובי].
6) התעניינות [מעקב].
פגישה במסדרון: מה שלומך? וכדומה. חשוב שההתעניינות תהיה מעבר לטיפול בבעיה, כך המטופל מרגיש שמתעניינים בו ולא רק בבעיה שלו [על אף שזו הנטייה הטבעית של מטפל].
[הצקה לילד בכיתה: לקרוא לילדים שמציקים ולנסות לגייס אותם לעזרה. אם שואלים למה בחרנו דווקא בהם, לשבחם שהם מספיק רגישים ולכן דווקא הם מגוייסים].
ענישה
צדדים שליליים של עונש:
1) עונש יכול להוות רשיון להתנהג לא בסדר, אם הילד מוכן לשלם את התשלום.
2) מעודד רמאות, כי ינסה להחביא את מעשיו.
3) אין הפנמה לשיפור. כי לא גורם להזדהות והבנה של השלילי שבמעשה. מבחינתו זו מחיקה של המעשה כדי להמשיך הלאה [אין חינוך אלא אילוף].
4) גורם למרמור. כעס על קבלת העונש. וגורם להרס ביצירת הקשר.
חיוביים:
1) גורם לעצירת התנהגות שלילית לזמן מועט.
2) הרתעה לאחרים.
3) כפרה. מחיקת המעשה השלילי. יכול להוות עבורו פתיח להתחלה חדשה.
4) (שחרור מתח של המעניש [תוצאה]).
הזמן לענישה:
כאשר ילד מבקש. כלומר, לאחר שדובר עמו פעם אחת שיתנהג כראוי וזה לא הצליח. שאז הוא משדר שנצרך עונש. וגם אז נצרכת הסתייגות: אני חושב שהיית מסתדר גם בלי עונש.
'עונש' הגדרה מחדש:
פעולת תיקון. כלומר תשובת משקל [אם הפריע לילד מסוים שיתחיל לעזור לו].
סבל אינו חלק הכרחי בעונש.
ילד שלכלך את הכתה. אם ניתן לו לנקות ויפסיד את ההפסקה כולה וגם יושפל – יש כאן אי מדתיות. הוא לכלך - דבר אחד, והוא מפסיד שלושה דברים. לכן כדאי להציע לו עזרה בניקוי ולומר לו שזה כדי שיספיק את ההפסקה.
העברת מקום – רעיון רע. יש בזה אישור שאינו יכול לשבת ליד הילד השני ולא לדבר. ניתן להעביר, אך לומר לו כשתרגיש שאתה יכול לחזור, תחזור [כמו בהוצאת ילד מהכתה]. אם חזר מיד ואכן היה שקט מה טוב, אך אם המשיכו לדבר נגביל אנחנו את ההעברה בזמן.
[הדרך היחידה לצאת ממאבק כח – כניעה. לכן לאחר הכניעה יש לתלמיד יותר כח לבצע את שביקשנו, כיון שכבר אין מאבק כח].
אלימות:
1) אלימות פיזית 2) מילולית 3) רגשית [מידור חברתי].
רק אלימות פיזית היא עילה לסילוק מבית הספר.
7 מניעים לאלימות [אלימות היא תוקפנות שיוצאת מגדר הרגיל – לא סתם הרבצה]:
1) הישג - רוצה להשיג משהו ע"י האלימות.
2) מסר מרכזי: מצוקה.
3) אין לו אימון במערכת.
4) אין לו דרך אחרת.
5) חוויית יציאה מהגבולות.
6) הצדקה פנימית [פעם ראשונה - הצדקה פנימית. מכאן ואילך – רווח והפסד].
7) הגנה עצמית [אלימות רעיונית]. גם כאשר תקף את החלש בכתה יש לו 'רעיון' באלימות, כגון 'הרבצתי לו כי הוא הסתכל עלי', התרגום של זה הוא, 'הוא העליב אותי, ולכן תקפתי אותו'.
[אלים בן אלים – הוא חש חולשה בבית ולכן מחפש להיות חזק על חלש אחר.
הוא מבין את האלימות כהצבת גבולת ואכפתיות של ההורה, וא"כ יש לו אישור לפעול כך].
צורת טיפול בילד סוג 7: צמצום עוצמת האיום והעצמת המאויים.
" " " " 1: לבטל את ההישג. למנוע את מה שרצה להשיג.
3: לגרום לאמון במערכת. ואם המערכת לא שיתפה פעולה, לגרום לו להרגיש טוב גם עם אכזבה, ללמדו דחיית סיפוק.
5: להראות שיש גוונים, לא הכל שחור לבן.
4: להראות לו שיש דרך אחרת.
6: להראות לו שהוא יכול.
2: שינוי תפיסתי. ללמד אותו איך להשיג דברים בדרך אחרת או לוותר ולהרגיש טוב עם הויתור.
4 שלבים לשיחה טיפולית. 1) היכרות [הארת פנים התעניינות בו]. 2) בניית אימון. 3) א. להכיר לילד את כוחות של עצמו [מודעות]. ב. עידוד להוציא את הכוחות מהכח אל הפועל. 4) פרידה [עוף גוזל... המטפל צריך להוביל לסיום הטיפול להתמודדות עצמית ולא לתלותיות].
התמודדות עם פחדים:
1) צמצום עוצמת האיום והעצמת המאויים.
2) חשיפה לפחד מסוכנת [טראומה]. לכן צריך חשיפה הדרגתית [כמו בפחד ממים, הכנסת רגל ואח"כ עוד אחד].
3) תפקיד. לך דבר עם אחיך הקטן כיון שהוא מפחד. באוטומט יצמצם את הפחד אצלו.
4) סיפור. כגון ילד מפחד לעלות במעלית. לספר לו על ילד שעמד ליד המעלית ובא חבר שלו ואמר לו משהו. מה הוא אמר לו? או לספר סיפור הפוך: יש ילד שצריך להפסיק את העליה שלו במעליות - עולה ויורד כל הזמן, מה אתה חושב שצריך לעשות. הילד המפחד הוא מומחה לענין. וזה מביא את הבעיה לפרספקטיבה אחרת.
5) להיות יחד עמו בפחד. [כגון אריה מתחת למיטה. אתה יודע שאריה לא אוהב סדינים ירוקים. אולי נחליף את הסדינים]. הסכנה בזה בלבול בין דמיון למציאות, לכן לאזן אח"כ.
6) פיתוח יצירתיות [התיעצות עמו בכל ענין, לאו דווקא בענין הפחד]. אם ימצא פתרונות בדברים אחרים יכול למצוא פתרונות גם עבור פחדיו.
ילד שמאחר לתפילה. לא לומר לו 'איחרת לתפילה', אלא 'איחרת', 'כאן מגיעים ב....'. לא לקשור את האיחור עם הדבר הרוחני [כמו"כ לשיעור]. כי הרצון הוא שיזדהה עם הערך ואם יקבל ענישה בגלל 'איחור לתפילה' יקבל רתיעה מהתפילה. אם אכן נראה שיש רתיעה מהדבר הרוחני יש לטפל בזה בהסברה וכדומה אבל לא בענישה בקשר לאותו ענין.
הקניית ערכים:
להלביש את הערך על משהו אחר. ע"י סיפור כי הסיפור לא מאיים.
1) כשאני מקנה ערך ויש התנגדות, אני ראשית מזמין את הבעת ההסתייגות מהתלמידים, מקשיב לכל טיעון שלהם.
2) שאלת 'מה עוד?!' יש לזה 3 מטרות: 1) ערעור על הנחת היסוד [בלי ויכוח, כי הנה אני רוצה לשמוע מה הצד שלך. בויכוח הצד השני מתבצר בעמדה שלו]. 2) משדר שאני לא מפחד ומאוים מהשאלות. 3) אני רוצה שישימו את הכל על השלחן, כדי שלא יקרה שאפטור את הבעיה ותצוץ הערה נוספת.
3) החלפת נעליים: מה אתם חושבים עומד מאחורי העמדה של ההנהלה [אם המענה שלהם: אין סיבה. לומר להם: האם אינכם חושבים שזו וזו הסיבה. אם יאמרו לא, זהו סיום מוצלח להקניית ערכים. כי גרמנו להם להקשיב לאמת שלנו, וגרמנו לזה לחלחל לאט לאט].
כאן הסוף לפעולת הקניית ערכים: לתת כבוד לעמדה הנגדית ולגרום להם להקשיב את הצד השני [פעמים נשמע אח"כ את הילד משכנע ילד קטן ממנו את הצד השני שהוא קודם התנגד לו].
4) הפרד ומשול: פנייה למנהיגי הקבוצה [אחר תיאום עם ההנהלה שיתנו להם משהו שיוכלו לצאת עם איזשהו רווח] לפנות להנהלה להביע את דעתם. [אם צץ מתנגד מתוכם, לעבוד עמו ב'אחד על אחד': אני רואה שלא הצלחתי לשכנע אותך, בוא נחשוב איך אפשר להקל עליך. כשעשינו את זה הוא בודד מול כולם].
שתיקה:
ישנם ילדים עם אילמות סלקטבית: אם אלו הוא מדבר ועם אלו לא.
הנושא: ילד שהובא לזימון לבירור מעשה שעשה. והוא שותק. המטרה: לעזור לו לצאת מהמבוכה [לא לגרום לו לדבר].
ראשית כדאי לנסות לתת לו דחייה של כמה דקות.
1) לתרגם את השתיקה: אני רואה שלא נוח לך לדבר/אני רואה שאתה לא מבין למה עשינו בלאגן כזה ממה שעשית/אני מבין בשתיקתך בקשת סליחה. לכן נצטרך לדבר על זה גם בהפסקה הבאה [בזה יש גם תשלום מחיר]. [זה מוציא אותנו מהרגשת האי נוחות].
2) לדבר בלי לדבר [אם הייתי מדבר אתך על זה הייתי אומר לך שכך וכך זהו מעשה לא ראוי/הייתי רוצה לדבר איתך על מה שעשית אך אני רואה שלא נוח לך אז לא נדבר על זה עכשיו]. המטרה: הכותרת של השיחה - אנחנו לא מדברים על הנושא המעצבן.
3) לומר לו לא לדבר. עד עכשיו הוא לא דיבר מהתנגדות, מעכשיו הוא לא מדבר כי הוא מציית לי. וזה מביך אותו.
4) לשתוק יחד עמו. אחרי כמה דקות: זו היתה הזדמנות עבורי לחשוב על מה שעשת ומה ההנהלה רוצה וכו'.
חוצפה:
העלינו את הדימוי העצמי והילד עדיין מתחצף. מדוע?
צריך לבדוק את הרווח שיוצא לו כתוצאה מהחוצפה. כגון, אם זומן לשיחה עם המורה ולמחרת התחצף שוב, מבחינת המורה הוא מזמין שיחה נוספת [אם חוזר כמה פעמים – לקרוא לו לשיחה כשהוא מתנהג טוב ולא לקרוא לו כשמתנהג לא טוב]. העונש יבוא רק לאחר חזרה שוב ושוב, במקרה זה יש כאן 'בקשת עונש' מצד הילד [עם הסתייגות: לא רציתי שנגיע לזה].
חשוב להדגיש לילד שילמד מהכשלון ויבנה עליו. [ניתן לעשות פעילות כיתתית: אבקש מכל אחד לספר לנו על הצלחה מול כשלון (אם אין לך על עצמך תספר על משהו אחר או תמציא)]. המטרה: אין להתבייש מכשלון, ניתן אפילו לספר עליו ולהתגאות בו.
אם ממשיך – או שאין לו כוח לשלוט על עצמו או שיש מצוקה.
בקבוצה – לטפל באחד עד שנים מהם [אם מתמרמר, לומר לו: כולם יקבלו טיפול תשמח שאתה מסיים עם זה עכשיו].
את הנמשכים – ללמדם שקבלה לחברה היא על ידי עמידה על שלך, וזו הרי המטרה שלו.
התיזה: הילד רוצה מרחק מהמורה כיון שיש לו נאמנות אל המורה שהעלה לו את הדימוי העצמי.
ניתן גם לומר שמחפש קירבה.
אם מחפש מרחק לא אנזוף בו כדי שלא יקבל את המרחק המבוקש. צריך לתת לו תגובה בפיצול. לא הנהגת טוב וכו' אך להצמיד לזה: אני אוהב אותך וכו' – קירבה [כמו בביקורת למתבגר].
אם מחפש קירבה - התגובה המיידית: נצטרך לדבר לאחר השיעור. לאחמ"כ צריך לחכות להזדמנות לתפוס אותו בהתנהגות טובה, ואז לתת לו את הקירבה.
איך נדע אם זו בקשת מרחק או קירבה? איך שנראה באותו רגע. אם המשיכה החוצפה, צריך לשנות את התיזה. אם שניהם התבררו כלא נכונים – מצוקה.
3 שלבים: חיפוש מרחק, חיפוש קירבה, איתות מצוקה.
בעיות קשב: [קשב הוא המיקוד, יכולת הקשבה. ריכוז הוא העיבוד, עיבוד נתונים – עשיית חשבון].
4 סוגי בעיות קשב:
1) קשב מתמשך. קשה לו להתרכז לאורך זמן. 2) קשב סלקטיבי. קשה לו לשמור על קשב כשיש הסחות [רעש, דיבורים מהצד וכדומה]. 3) פיצול קשב. כגון בהעתקה מהלוח - קשה לו גם להסתכל על הלוח וגם להעתיק למחברת [זה יכול לגרום לבעיות קריאה]. 4) בקרת קשב. קשה לו להתמודד עם הרבה גירויים בבת אחת [דף עם הרבה שאלות וכדומה].
הנוירולוג בודק רק את שנים. השנים הראשונים. מדוע?
התערבותו היא ריטלין וזה עוזר רק לשנים הראשונים: קשב מתמשך וקשב סלקטיבי. לגבי השנים האחרים אין מענה רפואי.
לשנים האחרים: פיצול קשב, כגון בבעיית קריאה – סרגל. בקרת קשב – לעזור לו לסדר את ריבוי הפרטים.
בדיקת הנוירולוג מסתיימת לאחר נתינת הריטלין. אז חוזרים לאבחון – הורדת מינון – אם ממשיך להתנהג כראוי, סימן שאין זו בעיה נוירולוגית. ואם חוזר לשלילי זו בעיה נוירולוגית.
[נתינת תווית של 'לקוי למידה' מורידה את הלחץ מהילד כלפי הלמידה וכן נתינת הקלות בנושא זה. לאחמ"כ צריך לנסות לאתגר אותו במשהו ולפעמים יתגלה שהוא מצליח בזה ויכול להצליח גם במקומות אחרים].
תסמונת פעלתנות יתר:
גם אם נעשה דברים רבים כדי שיירגע – נתינת תפקידים, אתגרים וכו' בשלב מסוים ייגמרו הרעיונות.
מה עושים הלאה? מלמדים את הכיתה להתעלם מהפרעותיו. לומר לכתה: יש ילד שקשה לו להתרכז וכו' אני מבקש מכם לא להתייחס לפעלתנותו. אם בכל אופן היתה התייחסות של ילדים למשהו מצחיק שעשה, לקרוא להם ולומר להם שמגיע להם עונש אך הפעם נסתדר בלי עונש. אם לא צחקו להציע להם לבחור להם פרס – כגון שחרור מוקדם.
אבחון – כשאין הסבר להתנהגות מוזרה וקיצונית.
אבחון דידקטי – בודק הישגים. כדי לדעת מהיכן להתחיל איתו. מתחיל מהיכן שהוא חזק שיהיה לו רצף של הצלחות ואח"כ לקשה יותר.
אבחון פסיכולוגי 1) פסיכו חינוכי – יכולות ומסוגלות, בודק אם הוא מסוגל ללמוד את הנושא שיש לו בעיה/האם יש מחסום בענין זה. 2) פסיכו דידקטי – שילוב של פסיכו חינוכי ופסיכו דידקטי.
הקלות ליקוי למידה: רק אם יש כישורים ממוצעים ומעלה [בכתה רגילה]. אם יש מהממוצע ומטה יש לשלב בכתה מקדמת.
לוועדת השמה – רק פסיכו חינוכי.
אבחון פסיכו-השלכתי. ע"י שיצייר ציור או להראות תמונות ושיספר סיפור על התמונה. השערות לא מסקנות.
נוירולוג – מבצע אבחון רק בתאונת דרכים – ctראש.
אבחון קשב – נוירולוג. איך הוא מגיב לגירוי ובאיזה קצב. מהירות מול דיוק – האם יותר מדייק או יותר מהיר.
התאבדות:
איך נדע אם הוא רציני?
כיון שאין אפשרות לדעת האם הוא רציני, לכן כל חשש נלקח ברצינות [פחות לסמוך על אינטואיציה].
6 דברים שצריך לעשות:
1) עירוב גורם יותר מוסמך [מורה מערב מנהל/יועץ וכדומה]
2) הצמדת אדם לילד [עד הגעתו הביתה].
3) ליידע את ההורים. [אם הרצון להתאבדות הוא בגלל ההורים, לדווח לרווחה].
4) אבחון פסיכיאטרי + אישור החזרה לבית הספר מהפסיכיאטר.
5) טיפול פסיכולוגי [כדי לאזן אותו].
6) קביעת פגישה עם הילד לשבוע הבא.
ילד שמשקר:
הוא משקר כי זה משתלם לו.
טיפול:
לומר לו, אם תאמר את האמת אני לא אעניש אותך [הקרבת ערך העונש כדי לטפח את ערך האמת כדי להכניסו להרגל לומר את האמת].
ילד שגונב:
כדי להשלים חסך – חסרה לו אהבה [אם גונב אוכל – כהשערה ראשונה, חסרה לו אהבת אם].
(כשחסרה אהבת אב – בגידה בערכים).
זה בגניבה ראשונה. אם נעשה מומחה בגניבה – לכוון אותו למומחיות אחרת.
סיכום שיעור אחרון:
גישה תקשורתית, התנהגות, קוגנטיבית, הומנית.
דימוי עצמי
2 מרכיבים
סתירה
קיצוניות – תלות בחברה/עצמאיות
תלות בחברה – התייעצות
עצמאיות – חוויה בתוך החברה.
3 סיבות להעלות דימוי עצמי
1) פתיחות למרות וביקורת
2) נאמנות
3) הזדהות ערכית.
3 דברים להעלות דימוי עצמי
1) הצלחות
2) למידה
3) יצירת קשר
יצירת קשר
1) הקשבה ל- מילים או למעשים.
מעשים שליליים - בקשת עזרה / מצוקה.
בקשת עזרה – מתכון:
שינוי התנהגות.
מעניק רווח בהזדמנות חיובית.
מעלה מחיר התנהגות שלילית.
מצוקה -
ענישה - לא עינוי
יתרונות: טווח קצר מידי.
הרתעת אחרים.
שחרור מתח של המעניש.
חסרונות:
רשיון
מעודד רמאות
אין הפנמה
מרמור
מענישים כאשר ילד מבקש
איזה עונש? שהילד בוחר.
אלימות:
1) הישג
2) מסר
3)אין אימון במערכת
4) אין לו דרך אחרת
5) חוויה של יציאה מהגבולות
6) הצדקה פנימית
7) הגנה עצמית
פחדים
מתכון
חשיפה הדרגתית
תפקיד
סיפור
יחד איתו
התיעצות.
בעיות קשב
מתמשך
סלקטיבי
פיצול
ריטלין
חוצפה
4 משפטים
1) הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות.
2) הוי דן כל אדם לכף זכות.
3) הוכח תוכיח את עמיתך.
4) ואהבת לרעך כמוך.
