דרכי פרשנות האגדה

.צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם'' הכוונה לפי הרמב"ם: וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: "צַדִּיקִים יוֹשְׁבִין" עַל דֶּרֶךְ הַחִידָה כְּלוֹמַר נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים מְצוּיִין שָׁם, בְּלֹא עָמָל וְלֹא יֶגַע. וְכֵן זֶה שֶׁאָמְרוּ "עַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם" כְּלוֹמַר דֵּעָה שֶׁיָּדְעוּ שֶׁבִּגְלָלָהּ זָכוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, מְצוּיָה עִמָּהֶן, וְהִיא הָעֲטָרָה שֶׁלָּהֶן, כְּעִנְיַן שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה "בָּעֲטָרָה, שֶׁעִטְּרָה-לּוֹ אִמּו (שיר השירים ג)  וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם" (ישעיהו לה) וְאֵין הַשִּׂמְחָה גּוּף כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ עַל הָרֹאשׁ; כָּךְ עֲטָרָה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים כָּאן הִיא הַדֵּעָה.  וּמַה הוּא זֶה שֶׁאָמְרוּ: וְנִהְנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה? שֶׁיּוֹדְעִין וּמַשִּׂיגִין מֵאֲמִתַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה שְׁאֵינָן יוֹדְעִין וְהֶן בַּגּוּף הָאָפֵל הַשָּׁפָל.

" .שיתא אלפי שני הווי עלמא וחד חרוב" )ששת אלפים שנים יתקיים העולם ובשביעי יחרב( –כיצד מסביר זאת הרמב"ם )מורה נבוכים ח"ב פרקים כז-כט(

1. היכן היה לו מקום בראשו של טיטוס 2. איך הגיע מתכת לראשו של טיטוס 3. איך טיטוס עדיין יכל לדבר בצורה הגיונית? 4.  מספרי ההיסטוריה לא רואים מקרה שכזה. אלא רואים שטיטוס מת מקדחת

מהו ההבדל בין ביאור לבין פירוש, על פי הראי"ה קוק בהקדמה לעין איה? פירוש הוא מה שהתכוין לו אומר ההגדה וביאור הוא מה שטמון בדבריו על ידי רוח הקודש למרות שלא התכוין לכך האומר בעצמו.

אַָמַר ֵלֵיהּ שְׁמוֵּאֵל לְקַרְָנָא: 

גַּבְָרָא רַָבָה קְאִָתִי מִמַעַרְָבָא וְחֵָיֵישׁ בִמְֵעֵיהּ, וְָקָא ָדָלוּ מַָיָא לְאַקְבוֵּלֵי אֵַפֵיהּ קֵַמֵיהּ .

ִזִיל תְֵהֵי אַקַנְקֵַנֵיהּ.  

השאלות:

פרש את הסיפור על פי רש"י.

רש"י: דהוו דלו - גליהן מגביהן. לאקבולי אפיה - לעשות מחיצה סביביו כשהוא נפנה על דופני הספינה שלא יראה גילויו, ענין אחר: לקנח. ועכירי - ענין צער, משום צערו, שאף הוא עכור, ומפני שלא היה רוח מנשבת וראה המים נעשין גלין הבין שלכבוד אדם גדול הוא, והנהר היה משוך מארץ ישראל לבבל. תהי - הריח בו בקנקנו אם יין הוא או החמיץ, כמו בת תיהא, דאמר גבי יין נסך (עבודה זרה סו, ב) כלומר: בדקהו אם חכם הוא אם לאו.

פרש את הסיפור על פי הגאונים.

ושאלו מלפני רב האיי גאון ז"ל, מהיכא ידע שמואל דגברא רבא אתי ממערבה וחייש במיעיה? והשיב: חזינהו למיא דקא מדלו וקא טאפו ומוספו ומידלו בתקופא דילהון כדכתיב: 'והמים גברו בתקפהון', והוה שמיע לי לשמואל דגוברא רבא קא אתי ממערבא בההוא יומא וכיון דחזינהו למיא דעכירי ידע דההוא גוברא דאתי אי אפשר דלא שאתי מיניהו ומנהג ידוע דמאן דשאתי מהנהו מיא דעכירי חייש במיעיה ומשמועתו אמ' גוברא רבה קאתי ומן עוכרא דמיא אמ' דחייש במיעיה. (על פי הערוך, ערך דל, וראב"ן סי' שנ"ו).

מה היתה, כפי הנראה, גרסת הגאונים לשורה 4 בסיפור זה?

לאקבולי אפיה קמיה לא גרסו כלל

מהו הויכוח בין ר' עזריה מן האדומים והמהר"ל בהבנת דברי רב שרירא גאון: "אין סומכין על דברי אגדה?"

אמנם אשר רצה לתלות (ר' עזריה מן האדומים )באלנא רברבא קדישא שנמצא בשם רב שרירא גאון, הנה לא הבין דברי הגאון, שאם היה כוונת רב שרירא כמו שהבין כי דברי אגדה אינם ברורים רק הם לפי המחשבה, למה היה לו לומר הני מילי דנפקא מגו פסוקא, וכי לא נמצא אגדות רק אותם שיוצאים מן הכתובים, ולמה לא כלל כל אגדה לומר אומדנא הוא ולכך לא הבין את דבריו. כי הגאון ז"ל בא לומר, שאל יאמר כי כאשר דרשו דבר מן המקרא והם באמת רחוקים מן לשון המקרא, ועל זה אמר כי הם אומדנא, ר"ל הסברא מחייב זה רק שסמכו הענין על הכתוב, ואם לא היה הדעת והסברא מחייב אותם לא היו דורשים אותם מן המקרא, וזהו לשון אומדנא נינהו ופשוט הוא. וגם לא מר בריה דרבינא חתם על הא מלתא, שיעשה האיש הזה דבר זה ראש ותכלית לדבריו לתלות באילן גדול בחבלי שוא...

לפי המהר"ל, מדוע אין למדים הלכה מאגדה?

ובשביל כך אמרו גם כן (ירושלמי חגיגה פ"א) אין למדין מתוך האגדה כי לא נתברר על ידי קושיות ותשובות שאז היה ראוי ללמוד הלכה מתוך האגדה, אבל כיון שלא נתברר בבירור אין למדין הלכה מתוך אגדה

על פי הרשב"א, מדוע לא כתב מרדכי גט לאסתר, ואז לא היתה נאסרת עליו ?

חדושי הרשב"א שם: מה שכתוב בהגדה וכאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך. הקשו בתוספות יגרשנה ויחזירנה אחר כך שאינה אסורה לו מחמת זנות, וכדמוכח בפרק שני דסוטה (יח ע"ב) לא היה מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על לאחר שתתגרש, דאינו מתנה אלא מה שאוסרה עליו, והלכה והיתה לאיש אחר כתיב נשאת אסורה לחזור לו זנתה מותרת לחזור לו. ותרצו שהיה ירא לגרשה לפי שכל מעשה הגט בעדים וירא שמא יתפרסם ויודע הדבר למלך. ואינו נכון בעיני, ויכתוב לה בכתב ידו שהוא כשר דאוריתא, וטוב היה לו לעשות כן דהא אסתר היכי עבדה הכי, דהשתא ברצונה נבעלת ותהרג ואל תעבור, ואלו היה מגרשה בכתב ידו לא היתה עוברת על איסור עריות החמור ולא היתה נאסרת למרדכי, אלא שדברי אגדה הן ואין משיבין עליהן.

על פי הרמב"ן, מדוע לא מסרה אסתר את נפשה, והלא על גילוי עריות יהרג ואל יעבור?

אמנם, דעה מיוחדת יש לרמב"ן עצמו (במלחמות שם), שאסתר היה פנויה, ולא אשת איש (ולדעתו הסוגיה בסנהדרין חולקת על האגדה במגילה). ולכן לא היתה צריכה למסור נפשה, כי אשה פנויה אינה חייבת כרת או מיתה בביאת גוי דרך זנות ואפילו דרך חתנות (משא"כ האיש, עיי"ש). גם דעה זו הובאה להלכה ברמ"א יו"ד סי' קנז ס"א. וכתב הט"ז שם (סק"ו): 'וצ"ל לפי זה דאסתר פנוי' היתה ולא ס"ל דרשא דאל תקרי לבת אלא לבית כמ"ש ב"י וכ"כ הר"ן בההיא בפרק בן סורר'.

מהי גישת חכמי ספרד וחכמי אשכנז לאגדה לעניין פסיקת הלכה?

להלן נראה שתי גישות: התוספות, כדרכם, רואים את דברי חז"ל כעובדה שיש לחשב אותה לפרטיה מבחינה הלכתית, לעומת זאת, הרשב"א, שבסוגיה זו אפשר לראותו כמייצג את שיטת הגאונים וחכמי ספרד, עונה בפשטות ש'דברי אגדה הן ואין משיבין עליהן', ולפיכך אין צורך 'לחשבן' את כל השאלות ההלכתיות העולות מכך. לגבי סוגיית קידוש השם שגם היא מתעוררת אצל אסתר, נראה את דעתו הייחודית של הרמב"ן, שגם הוא הולך בדרך דומה. 

במסכת מגילה מתואר סיפור על רבא ששחט את רבי זירא תוך כדי שכרות הסעודה, ואחר כך החייהו. כיצד מפרש זאת רבי אברהם בן הרמב"ם?

ודמיון החלק הזה מה שאמרו בגמרא דמגילה (ז:) רבה ור' זירא עבדי סעודתא בהדי הדדי. קם רבה שחטיה לר' זירא בעי רחמים עליה ואחייה". פירוש, שהכהו ופצע בו חבורה גדולה, שקרוב למיתה, ולגודל המכה הביא "שחטיה", ואולי הייתה המכה ההיא בצוואר. ופירוש "ואחייה" מלשון (ישעיהו לח, ט) "ויחי מחליו", ובלשון חכמים ז"ל (נדה סד:) "עד שתחיה המכה".

עיין בקטע הבא )ממסכת ברכות דף ה( "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר )תהלים ד, ה( 'רגזו ואל תחטאו', ואם נצחו מוטב ,ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר )תהלים ד, ה( 'על משכבכם', ואם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור יום המיתה, שנאמר )תהלים ד, ה( 'ודומו סלה."'  

כיצד מבין רבי אברהם בן הרמב''ם את הביטוי: ירגיז יצר הטוב על יצר הרע ?

הנה כי זה לא נתכוון אלא פשוטו, אך התבוננות הפשט קשה, מפני כי הוראת יצר טוב ויצר הרע נעלמת, והסיבות שזכר קשה להבין [האמצעים שהזכיר לסילוק היצר קשים להבנה]. ואני אעירך להבינו, כדי שתחשוב כל כיוצא בו על זה ואומר: 

כי לשון "ירגיז" רוצה לומר, להמשיל ולהשליט. "יצר טוב" הוא הדעת, ו"יצר הרע" הוא תאוות הגוף וכיוצא בה. וכוונת העניין, שיש לו לאדם להמשיל ולהשליט, דעתו על הנאת גופו, ויעלה זה במחשבתו תמיד, ואם די לו בזה להכנעת תאוותיו מוטב, ואם לאו, יוסיף על המחשבה ויהגה בחִכּו ויוציא בשפתיו פסוקים ומלות שיכניעוהו ויזכירוהו הכנעת התאווה וימנע מחשבתו לצאת ולהרהר בדבר אחר, ויקרא קריאת שמע ויתבונן ענינו וישיבנו אל לבו. 

וְיִחֵד קריאת שמע לשתי סבות: האחת, היא הרפה והחלשה, מפני שאמר הכתוב "על משכבכם" ובקריאת שמע נאמר "ובשכבך", והוא גזירה שוה במלות על דרך סברות [על פי סברת הדרשן, ואינה מקובלת מסיני]. והשניה, היא החזקה, מפני שבקריאת שמע זכרון גדול: תכלית יצר טוב, והייחוד, והאהבה, והעבודה, ונקם ושלם, והכנעת יצר הרע באמרו (במדבר טו, לט) "ולא תתורו", וחיזוק יצר טוב באמרו (במדבר טו, מ) "והייתם קדושים לאלהיכם". 

ואחר כך אמרו "אם נצחו מוטב" וכו', כלומר אם הרע יעלה גאונו וגאותו, ולא יכָּנע לבבו הערל במבטא שפתים באותם הפסוקים הנזכרים בקריאת שמע, אז יכניעהו בזכרון יום המיתה וסוף כל האדם, ודי בזה שברון יצר הרע והכנעת גאונו. כעניין מה שאמר עקביא בן מהללאל (אבות ג, א)"הסתכל בשלשה דברים 

לדעת הרמב"ם עולם הבא הוא:

א הַטּוֹבָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים הִיא חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֶם הַחַיִּים שְׁאֵין עִמָּהֶן מָוֶת, וְהַטּוֹבָה שְׁאֵין עִמָּהּ רָעָה. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" לָעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" לָעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוּךְ; וְזֶה הוּא הָעוֹלָם הַבָּא. שְׂכַר הַצַּדִּיקִים הוּא שֶׁיִּזְכּוּ לְנֹעַם זֶה וְיִהְיוּ בְּטוֹבָה זוֹ; וּפִרְעוֹן הָרְשָׁעִים הוּא שֶׁלֹּא יִזְכּוּ לְחַיִּים אֵלּוּ אֵלָא יִכָּרְתוּ וְיָמוּתוּ. וְכָל מִי שְׁאֵינוּ זוֹכֶה לְחַיִּים אֵלּוּ הוּא הַמֵּת שְׁאֵינוּ חוֹיֶה לְעוֹלָם אֵלָא נִכְרָת בְּרִשְׁעוֹ וְאוֹבֵד כַּבְּהֵמָה. וְזֶה הוּא הַכָּרֵת הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמָר: "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא" (במדבר טו). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ: "הִכָּרֵת" בָּעוֹלָם הַזֶּה, "תִּכָּרֵת" לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כְּלוֹמַר שֶׁאוֹתָהּ הַנֶּפֶשׁ שֶׁפָּרְשָׁה מִן הַגּוּף בָּעוֹלָם הַזֶּה אֵינָהּ זוֹכָה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, אֵלָא גַּם מִן הָעוֹלָם הַבָּא נִכְרְתָה

''צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם'' הכוונה לפי הרמב"ם:

עַל דֶּרֶךְ הַחִידָה כְּלוֹמַר נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים מְצוּיִין שָׁם, בְּלֹא עָמָל וְלֹא יֶגַע

העניין אשר אנו סובבים סביבו כבר התברר, והוא שכליון העולם הזה או השתנותו ממה שהוא, או השתנות דבר מטבעו ושיתמיד בשינוי זה - הוא דבר שלא באו אלינו על אודותיו דברים מפורשים מפי נביא ואף לא דברי חכמים, מפני שדברם "שתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב" אינו הֶעְדֵּר כולל של המציאות, שהרי אומרו וחד חרוב מלמד שהזמן נשאר, מה עוד שאלה דבריו של יחיד ובצורה מסוימת. לעומת זאת אתה מוצא תמיד בפי כל החכמים - והוא עיקרון שמביא אותו כראיה כל אחד מחכמי משנה וחכמי תלמוד - מה שנאמר אין כל חדש תחת השמש (קהלת א', 9) ושאין התחדשות בשום פנים ואופן... מה שאני אמרתי, שדבר לא ישתנה מטבעו ולא יתמיד בהשתנות זאת, זה כדי להישמר מפני נסים שהרי אף שהמטה נהפך לנחש והמים הפכו לדם והיד הטהורה הנכבדה (הפכה) לבנה בלי סיבה טבעית המחייבת זאת, הנה הדברים האלה והדומים להם לא התמידו ולא הפכו לטבע אחר, אלא כמו שאמרו ז"ל: עולם כמנהגו הולך. זאת היא דעתי והיא מה שראוי להאמין בו.

מהי ביקורתו של רבי עזריה מן האדומים על אגדת יתושו של טיטוס? 

והנה לבד ממה שההפרש הרב הנזכר יעיר אזן המשכיל על היות דברים בגו, שאם היה מעשה אמיתי היו המגידים הנזכרים נוטים בו יותר אל ההסכמה, הלא כל איש תבונה ישיב ממנו אל לבו כמה דברים. ראשונה, כי הנה מלא נמנעות אצל הטבע אשר עם היותן ודאי אפשריות בחוק האלוה, צרופם באמת יפליא עד מאוד מאשר היו בלתי הפרי והפרסום אשר יאות כפול ומכופל כמוהו... הלא נתפלא איך ידומה תמצא בין המוח לגולגולת כל כך רקות שיכיל גוזל כמוהו ושלא יכבד על המוח ויפחיתהו.... ומאין נדון פיו של נחושת וצפרניו של ברזל אשר המתכות כולן לדעת חכמי המחקר יתילדו בבטן הארץ... ואיך בחלי כזה אשר כההיא דפרק אלו טרפות (חולין מה ב') נתמסמס ונתמזמז מוחיה דדין נשארה דעתו בלתי מטורפת נגד המסודר ומחוייב בחליי המוח שהוא טיטוס דבר הדברים השכליים אשר ספרו.

עוד מצד הזמן יקשה מאד שהרי זיל קרי בכל ספרי העתים לקיסרים ובפרט ספר הקבלה להר"אבד ז"ל כי תמצא שחרבן הבית היה בשנת השנית לאספסיינוס ושהוא מלך כעשר שנים וטיטוס בנו אחריו פחות משלש שנים, באופן כי לסוף שבע השנים אשר הם ז"ל אמרו שעלה בתהו וימות עלה לגדולה. גם בקצת מעתות הפנאי עברתי בכל הספרים המפורסמים לכותבי הזכרונות האמורים כי על כאלה קורא אני דברי ירמיהו (יח , ג) כה אמר ה' שאלו נא בגויים, למעת דעת מה שכתבו על מיתתו שלטיטוס ואיכות החלי ומצאתי... מסכימים ואומרים כי חליו אשר מת בו היה קדחת...

מהו ההבדל בין ביאור לבין פירוש, על פי הראי"ה קוק בהקדמה לעין איה ?

על כן יש בטבע הענינים הנאמרים מאז והרעיונות שכבר נאמרו שני ענינים:

1. האחד, להבין אל נכון יסוד אותו המאמר מצד עצמו, את המונח בו בכללו ובפרטיותו - זאת היא תכונת הפרוש, מפורש מלשון פרש "יפרש השחה לשחות". הרחבה של עצם הדברים שכבר ישנם בתוכנו של המאמר אלא שהם בו מקופלים, על כן עלינו להרחיב הקמטים כדי לעמוד על כל הרחבתו של המאמר.

2. אמנם יש עוד יחש ידוע, כמה יש בכח כל אותן הרעיונות הכלולים במאמר לפעול על רעיונות שיש להם יחש עמהם עפ"י חוקי הקשור ההגיוני וכל המובן שיש בכל מאמר זה וכל הפרטים שבהרחבתו להפעיל על טבע השכל לחולל ולהוליד דברים חדשים, גם זה הוא מכלל המאמר, לא מצד עצם תכונת המאמר הפרטי, כ"א מצד הגבורה האלהית שהכינה את העולם השכלי ערוך בכל צרכיו ומוכן להרחבה אין קץ. מזה הצד יוקחו הדברים באופן רחב מאד, ע"ז נאמר (אבות ו, א) "נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". זהו הצד העליון שבדרכי הדרישה. וביאור, הוא השם הנאה לו מלשון באר, באר מים חיים

חלק ב: שאלות פתוחות, עליהן יש לענות בהרחבה) 20 נקודות לכל שאלה( תשובה צפויה – כחצי עמוד עד עמוד 

1. חטא מיעוט הלבנה 

חולין ס ע"ב: 

רַבִּּי  שִּמְעוֹן בֶּּן פָּּזִּי רָּמִּי. כְּתִּיב )בראשית א(: "וַיַּעַשׂ אֱלהִֹּים אֶּת  שְנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִּים". וּכְתִּיב: "אֶּ ת הַמָּּאוֹר הַגָּּדֹל וְאֶּת הַמָּּאוֹר הַקָּּטֹן"!? 

אָּמְָּרָּה ָּיָּ רֵחַ לִּפְנֵי הַקָּּדוֹ ש בָּּרוּךְ הוּא:  רִּבּוֹנוֹ  שֶּל עוֹלָּם, אֶּפְ שָּר לִּ שְנֵי מְלָּכִּים  שֶּיִּּ שְתַּמְּ שוּ בְּכֶּתֶּר אֶּחָּד?

אָּמַר לָּהּ: לְכִּי וּמַעֲטִּי עַצְמֵךְ. 

אָּמְרָּה לְפָּנָּיו: רִּבּוֹנוֹ  שֶּל עוֹלָּם, הוֹאִּיל וְאָּמַרְתִּּי לְפָּנֶּיךָּ דָּּבָּר הָּגוּן אֲמַ ֵעֵט ֶּאֶּת עַצְִּמִּי ?

אָּמַר לָּהּ: לְכִּי וּמְ שלֹ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָּה. 

אָּמְרָּה לֵיהּ: מַאי רְבוּתֵיה? דִּּ שְרַגָּּא בְטִּיהֲרָּא מַאי אַהֲנִּי? 

אָּמַר לָּהּ: זִּיל לִּימְנוּ בָּּךְ יִּשְׂרָּאֵל יָּמִּים וְ שָּנִּים. 

אָּמְרָּה לֵיהּ: יוֹמָּא נַמִּי, אִּי אֶּפְ שָּר דְּלָּא מָּנוּ בֵּיהּ תְּקוּפוֹתָּא, דִּּכְתִּיב, )שם( "וְהָּיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִּים וּלְיָּמִּים וְ שָּנִּים". 

זִּיל לִּיקְרוּ צַדִּּיקֵי בִּּ שְמֵיךְ: )עמוס ז( "יַעֲקֹב הַקָּּטָּן", " שְמוּאֵל הַקָּּטָּן", )ש"א יז( "דָּּוִּד הַקָּּטָּן". 

חַזְיֵיהּ דְּלָּא קָּא מְיָּתְבָּא דַּעְתָּּהּ, אָּמַר הַקָּּדוֹ ש בָּּרוּךְ הוּא: הָּבִּיאוּ כַּפָּּרָּה עָּלַי  שֶּמִּּעַטְתִּּי אֶּת הַיָּּרֵחַ .

וְהַיְינוּ דְּאָּמַר רַבִּּי  שִּמְעוֹן בֶּּן לָּקִּי ש: "מַה נִּּ שְתַּנָּה שָּׂעִּיר  שֶּל רֹא ש חֹדֶּ ש,  שֶּנֶּּאֱמַר בּוֹ) במדבר כח(

"לַה'"? אָּמַר הַקָּּדוֹ ש בָּּרוּ ךְ הוּא: שָּׂעִּיר זֶּה יְהֵא כַּפָּּרָּה עַל  שֶּמִּּעַטְתִּּי אֶּת הַיָּּרֵח.

רש"י: כתיב הגדולים - דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן: לך ומשול ביום ובלילה - נחמה היא: שרגא בטיהרא - נר בצהרים אינו מאיר: יומא - חמה: תקופות - נמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה בסנהדרין )דף יא(: יעקב הקטן - מי יקום יעקב כי קטן הוא )עמוס ז(: דוד הקטן - מקרא הוא בשמואל

)א יז(: בכולהו רגלים - כתיב )במדבר כח( ושעיר חטאת אחד ולא כתיב בהו לה:'

כיצד פירש הרי"ף את האגדה? מה נשאר קשה על פי פירושו) ?2 קשיים(

'אמר לו הקב"ה הנני עושה לך כבוד שמישב דעתך תחת שמעטיך, ומאי ניהו שיהו ישראל בכל ראש חדש מקריבין קרבן לפני לכפר עונותיהן, לפיכך אמר הקב"ה הביאו כפרה לפני בראש חדש לכפר עליכם כדי שתשלימו עלי קרבן כפרה זה הוא הכבוד שאמרתי לעשות לירח בשביל שמעטתיו וזה הוא פירוש הביאו כפרה עלי שמעטתי וכו'.

'הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח': כיצד מתפרש חטאו של הקב"ה המהר"ל? מהי משמעות הכפרה והקרבן ?

המהר"ל מציג שני הסברים לאגדה פלאית זו. הגישה הראשונה סבורה שמוקד החטא הוא המרי, העבירה על הצו האלקי, והכפרה היא ריצוי, התנצלות ופיוס על חוסר הציות. הגישה השניה סבורה שהחטא הוא הפגם, החסרון והקלקול שנגרמו בעטיה של העבירה, והכפרה היא תיקון הפגם ומילוי החסרון

כיצד אפשר להביע את גישתו של המהר"ל באופן פסיכולוגי?

2. ביאורו של ר' צדוק הכהן מלובלין למחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש.  

על פי רבי צדוק הכהן מלובלין, יש לפרש את סיפור המחלוקת האחרונה של רבי יוחנן וריש לקיש ,על פי העיקרון החסידי של 'הנפשות כמראות'. תאר שלוש 'מראות' בסיפור זה .