מבחן בסמכות חכמים עם תשובות

חלק א: תוקף התלמוד: ר' אלחנן וסרמן, החזון איש, הראי"ה קוק

על פי ר' אלחנן וסרמן (דברי סופרים סימן ב) 

• מהו יסוד התוקף המחייב של המשנה והתלמוד?

ת. חתימת המשנה והגמרא היה בקיבוץ חכמי ישראל או רובן בכל מקום שהם והם בי"ד של כל ישראל מאליהן ומעמדן כבי"ד הגדול.

2. כיצד מוסברת לדעת רא"ו אפשרות חידוש הסמיכה על פי הרמב"ם?

ת. כיון שאמרה תורה ובאת אל השופט אין לך אלא שופט שבימיך ואין לנו שופט אחר זולת הסכמת כל חכמי ישראל שבאותו הדור הראויין להוראה, עליהם צוותה התורה לשמוע להם. ועל כן כל דבר שייקבע בקיבוץ חכמי ישראל יש לו תוקף של בי"ד הגדול ויכולים לסמוך.

על פי החזון איש (בספר 'קובץ עניינים', אות ב) 

3. ציין שתי קושיות של החזון איש על ר' אלחנן וסרמן ?

1. וכי אם בימינו יתקבצו כל חכמי ישראל יוכלו לחלוק על הגמרא ? אלו דברים שאסור לשומען

תשובת ר' אלחנן: בכדי לחלוק צריך להיות בר הכי והאמוראים לא הגיעו לגודל מדרגת התנאים. והטעם של קיבוץ חכמי ישראל בא רק לבאר למה היוצאים מן הכלל [כדוגמת רב האי גאון] לא יכולים בשום אופן לחלקו על הגמ' אף שמבחינת גדלותם יתכן שהם ברי הכי.

2. איך יש כח לאמורא לפסוק כיחיד שבמשנה, הרי אם נפסק דעת הרוב במשנה כשיטה מסוימת הוכחה היא שהסכימו לכך קיבוץ כל חכמי ישראל שלא ניתן לחלוק על זה.

תשובת ר' אלחנן: הכרעה בין שיטות היא שונה ממחלוקת ובמשנה בריש עדיות מבואר שאף שאמורא לא יכול לחלוק על תנא יכול להכריע בין השיטות.

3. למה אמורא לא יכול לחלוק על תנא שבברייתא.

4. הרבה פעמים הגמ' אומרת מתני' יחידאה הוא, וזה מוכיח שרבי שנה גם הרבה דברים שלא נמנו עליהם, אם כן על כל הלכה אפשר לחלוק כיון שלא ידוע החלטת ב"ד הגדול.

5. איך יש מושג של רב תנא ופליג הרי כבר הסכימו על זה קיבוץ חכמי ישראל.

6. אם בזמן הגמ' בחתימתם גם היה קיבוץ חכמי ישראל, יכלו לחלוק גם על תנאים, ולמה בזמן חתימת חתימת התלמוד, רבינא ורב אשי, ביטלו דברי אמורא משום תנא, הרי יכלו לחלוק על התנא בכח קיבוץ חכמי ישראל.

7. דיוק מדברי הרמב"ם שכל ב"ד יכול לחלוק על ב"ד הגדול.

תשובת ר' אלחנן: דיוק ממקום אחר שכשהרמב"ם כותב ב"ד בענין זה כוונתו לב"ד הגדול.

8. דין זקן ממרא הוא רק כשחולק על ב"ד סמוכין ומנויין ולא כשחולק על קיבוץ חכמי ישראל.

4. תאר את שיטת החזון איש עצמו (שני היבטים)

ת. 1. ירידת הדורות – אחר שראו את מיעוט הלבבות נגד הדורות הראשונים ידעו לבטח שהאמת עם הראשונים ולא היו רשאים לחלוק.

2. ע"פ הגמ' בע"ז שששת אלפים שנה הוא העולם. ב' אלפים תוהו, ב' אלפים תורה ב' אלפים ימות המשיח. והב' אלפים תורה הוא שנים לא רבות אחר חתימת המשנה, אז היות והתגלה הכל מה שראוי להתגלות ואין יותר דברים מחודשים רק מה שלפחות נרמז באחד מדברי התנאים.

משא ומתן בדברי החזון איש ור' אלחנן וסרמן 

5. כיצד משיב ר' אלחנן על קושיות החזון איש שהבאת לעיל ?

עיין לעיל

6. על שיטת ר' אלחנן וסרמן ישנה שאלה היסטורית. מהי? נסה לתרצה. (תוכל להעזר בדבריו של הרב שלמה פישר בספרו 'בית ישי' סימן ט"ו).

ת. הקושיא ההיסטורית: לא מצאנו בשום מקום שהיה אירוע כזה של קיבוץ חכמי ישראל שעמדו למנים לקבוע את ההלכות במשנה ובגמרא.

התשובה: יתכן שבאמת הקבלה לא היתה באירוע אחד וביום אחד, אלא במרוצת הימים נתגבשה קבלה זו. קבלה זו היא קיימת ואין אדם יכול להכחישה.

 7. כתוב שתי קושיות על שיטת החזון איש (תוכל להעזר בדברי הגר"ש פישר שם)

 1. רש"י סנהדרין צז ושאר הראשונים פירשו דב' אלפים תורה לאו דווקא.

2. מש"כ החזו"א שראו שנתמעטו הלבבות איך זה קרה פתאום בדור אחד. הרי אמורא יכול לחלוק על אמורא שקדם לו אפילו בכמה דורות. וכן תנא יכול לחלוק על תנא שקדם לו אפילו בכמה דורות ואילו אמורא לא יכול לחלוק על תנא מדור שלפניו.

3. מוצאים שאמוראים חולקים על גדולי התנאים בדרשות, טעמי הלכה ודברי אגדה.

בירור שיטת החזון איש ב'ב' אלפים תורה' 

8. מהו הדין באחת מן הטריפות שמנו חכמים, שאנו רואים שחיתה י"ב חודש ? (שיטת הרשב"א לעומת שיטת הרמב"ם על פי הסבר החזון איש).

ת. הרשב"א נוקט שאדם שרואה דבר כזה דבריו בטלים ואין לנו במציאות אלא דברי חז"ל וכנראה הוא לא ראה טוב וכדו'. אולם הרמב"ם כותב בנוסח שרשימת הטרפות שמנו חז"ל אין להוסיף עליה ואין לגרוע ממנה ומשמע שיתכן שהמציאות תשתנה ואעפ"כ לא ישתנה הדין.

ומבאר החזו"א: כאשר מדובר על התייחסות דינית למצב רפואי אין להוסיף ואין לגרוע על הטריפות שמנו בגמרא. היות וזה נקבע בגמרא כך אות הוא כי סיבבה ההשגחה העליונה שבזמן חתימת התלמוד יהיו ידיעותיהם הרפואיות והמדעיות כפי שהן וכך ייקבע לדורות.

משא"כ כשמדובר על היתר עגונה הנידון הוא מציאותי אם הבעל חי או או מת, ובכגון דא אם תתכן מציאות מחמת התחדשות הרפואות או השתנות הטבעים שתימצא רפואה, כיון שבמציאות הוא חי אי אפשר להתיר את אשתו.

9. פעמים רבות נשאלת השאלה כיצד יש לנהוג בהלכות המבוססות על תפיסה מדעית שאינה מקובלת כיום, למשל, היתר הריגת כינה בשבת מתבסס בפשטות על ההנחה שכינה איננה פרה ורבה (שבת קז ע"ב) מה לדעתך תהיה תשובתו של החזון איש על שאלה זו?

ת. התפיסה המדעית לא משתנית – כשמדובר בשינוי תפיסה שתשנה הלכה. וההלכה נקבעה כהלכה ולא כתפיסה מדעית ולפיכך לעולם ההלכה נשארת כפי שסיבב הבורא שנקבעה בזמן חתימת התלמוד. אולם יתכנו חששות שונות שהם מחוץ לקביעה על פי התפיסה המדעית. כגון שיתכנו שהכינים של זמן הגמ' אינם הכינים של ימינו.

על פי הרב שלמה פישר, 'דרשות בית ישי' סימן ט"ו 

10. לעיתים אנו מוצאים בגמרא, שאמורא שמקשים עליו מן המשנה מתרץ דבריו באוקימתא דחוקה, כיצד מתרץ זאת הגר"ש פישר?

ת. היות ואין כלל שבעצם אור לחלוק על חכמים קודמים אלא זוהי קבלה שקבלו עליהם ישראל שלא לחלוק על חתימת המשנה כדי למנוע ממתפרצים לפרוץ ולהחריב תורתנו הקדושה, אזי במקום שידעו שהאמת עמהם ורק האיסור לחלוק הוא העומד בפניהם דחקו לשון התנאים להתאים דבריהם עם האמת.

11. כאשר המסורה לתנ"ך חולקת על התלמוד, נהגו סופרי סת"ם מימים ימימה לכתוב כשיטת המסורה, נגד התלמוד, כיצד אפשר להסביר זאת?

ת. כי כל המושג שאין חולקים על התלמוד הוא קבלה שקבלו ישראל שלא לחלוק על התלמוד. וקבלה זו היא בהתאם לכללים שקבלוה. וכאשר יש מסורה, מעיקרא קבלו עליהם שלא לשנות מן המסורה גם במקום שהתלמוד חולק.

מקורם ומשמעותם של כללי הפסיקה 

12. מהי דעת המהרי"ק בנוגע לאופן שבו נתהוו כללי הפסיקה?

ת. בעלי התלמוד לא ירדו לסוף כל מחלוקת ומחלוקת, כי לא יכלו להכניס ראשיהם בין סלעי מחלוקות התנאים בכל מקום ולדעת עם מי הדיו בפרטות. ורק הלכו אחרי הרוב כגון שראו שתנא אחד חריף יותר מחבירו או מקובל מרבותיו יותר והלכו כמוהו.

ולכן מסייג המהרי"ק שבדברים שלא עסקו בהן חכמי הגמרא לדורות כי לא היו נוהגים מאז לא קבעו בהם הלכה כפלוני.

 13. מהי קושייתו של בעל 'אגדות אזוב' על המהרי"ק?

ת. אדרבה ההיפך הוא הנכון, אם ההלכה היתה נקבעת על פי עיון בכל סוגיא וסוגיא בפני עצמה, ניתן לומר שבקדשים וטהרות שלא עסקו בהם אין הכרעה. אבל עכשיו שההכרעה היא כללית, צריך היה להיות שהיא תהיה קיימת גם בקדשים וטהרות. דמאי שנא ?

 14. כיצד מתרץ אותה הראי"ה קוק?

ת. שמש"כ המהרי"ק שקבעו את ההלכות לפי מה שראו מי שיותר חריף או מקובל מרבותיו זה לא הכרח גמור שבגלל זה דעתו היא היותר נוטה לאמת שהרי אדרבה לפעמים הקטן מכוון אל האמת יותר, ועוד שהרי כולם היו קרובים זה לזה במעלתם. אלא שעיקר הטעם הוא מפני שרבו המחלוקות בישראל וחששו למחלוקת ושח"ו תיעשה התורה כשתי תורות קבעו כללי הלכות בהסכם כל חכמי ישראל או רובן. וכיון דסוף סוף הדגבר צריך הכרע קבעו הדבר ע"פ מה שמצאו יתרון בהאיש.

שיטת הראי"ה קוק 

15. מהו יסוד תוקף התלמוד על פי הראי"ה קוק?

כל מה שנקבע העם ישראל כללים מעין אלו הוא מכח קבלת האומה

16. בזמנו של הראי"ה ניסו הרפורמים לרתום לשירותם את מחקר התלמוד וההלכה, שהתפתח באותו זמן ('חכמת ישראל'), ובאמצעותו להקליש את כוחה המחייב של ההלכה. טענתם היתה שמחקר התלמוד מלמד על איחורם של הלכות שנחשבו קדומות, או על איחורם של ספרים שנחשבו קדומים. טענה נוספת שבאמצעותה ניסו סופרים שונים להלחם בסמכות ההלכה היתה הצבעה על סיפורים שונים בתלמוד המתארים חולשות וכשלונות של חכמי ישראל.  

כיצד השיב הראי"ה קוק על הטענות הללו? (אדר היקר עמ' לט, אגרתו של הראי"ה לר' יצחק אייזיק  הלוי, בעל 'דורות הראשונים')

היות והכל הוא ענין של קבלת האומה אין כאן מדד רק של מה שמקובל מחכמי ישראל, אלא האומה בכללותה קבלה את דברי חכמי ישראל מתוך חיבת קדושה אלוקית עליונה.

ואף התיארוך ההיסטורי אינו משפיע על קדושת וסמכות המקורות כי מקור הסמכות הוא קבלת האומה.

"והיכן ציוונו?" - הרמב"ם והכוזרי 

17. "ברוך אתה ה' א-הינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה", כיצד מתפרשת הברכה על פי הרמב"ם ועל פי הכוזרי ?

לדעת הרמב"ם: אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמוע מאלו שציוונו להדליק נר של חנוכה.

לדעת הכוזרי: אשר קדשנו במצוותיו וציוונו ברוח הקודש ובנבואת החכמים להדליק נר של חנוכה.

חלק ב: הרמב"ם והרמב"ן על יסודות תורה שבעל פה 

18. תאר את מבנה תורה שבעל פה במשנתם של הרמב"ם והרמב"ן התייחס לקטגוריות הבאות: של מדרשי ההלכה, מצוות נביאים, הלכה למשה מסיני, היקפו של 'לא תסור'.

ת. לדעת הרמב"ם רק עיקר הכתוב הוא הדאורייתא. ובכלל עיקר הכתוב הוא הפירוש המקובל מסיני ומדרשי הלכה המקיימים. אבל כל דבר שבא בקבלה, גם הללמ"ס ודברי נביאים אינו נחשב דאורייתא אלא נחשב דרבנן שאסור לעבור עליו מצד לא תסור.

לדעת הרמב"ן גם דברים שבאים בקבלה כמו הללמ"ס ודברי נביאים זה דאורייתא. ורק גזרות דרבנן, מצוות דרבנן וסייגים הם דרבנן.

19. כיצד מבין כל אחד מהם (הרמב"ם והרמב"ן) את משמעותו של המונח 'דאורייתא'?

ת. לרמב"ם: דבר שהוא מפורש בתורה שבכתב כמו שעטנז כלאים ושבת או פירוש התורה בע"פ המסור מסיני - דבר שחכמים אמרו עליו שהוא מהתורה.

לרמב"ן: כל דבר שנאמר מפי ה' הוא דאורייתא; הן שנדרש במידות שהתורה נדרשת בהם הוא דאורייתא וכן הלכה למשה מסיני הוא דאורייתא וכן דברי נביאים שנאמרו בדרך ציווי. כי הרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעצמו ובהכרח שגם זה מקורו מהתורה. רק גזירות תקנות וסייגים וכן מצוות שתיקנו חכמים הם דרבנן.

20. כיצד נובע הדבר האם זקן ממרא נוהג גם בדין דרבנן? התייחס לדעותיהם של הרמב"ם והרמב"ן משיטותיהם השונות ב'לא תסור'?

ת. לדעת הרמב"ם יש זקן ממרא גם באיסור דרבנן. כי לדעתו כל תקנות החכמים גם נכללות בלא תסור.

לדעת הרמב"ן אין זקן ממרא באיסור דרבנן. כי אין לא תסור על גזירות דרבנן שעשו לתקנה.

שיטת הרמב"ם ב'לא תסור' 

21. מדינא דגמרא (בכורות לז ע"א), במקרה שאדם מכר לחברו איסור, כגון נבלות וטרפות, המקח בטל: הקונה מחזיר את האיסור שנותר, והמוכר מחזיר את כל הדמים שקיבל, ואיננו מקבל דבר עבור חלק האיסור שנאכל.

הרמב"ם פוסק שדין זה אמור רק במוכר איסור תורה, אולם במוכר איסור דרבנן, המקח חוזר (הלכות מכירה, טז, יד) הסבר את ההבדל בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן על פי הבנת  ה'משך חכמה' בשיטת הרמב"ם בדין 'לא תסור'.

ת. המשך חכמה מבאר שיש 2 ענינים, א. עצם הציווי לשמוע. ב. לקיים את מה שנצטוינו.

עיקר הענין בדאורייתא הוא דברים הנצחיים והקיימים לעד, אנחנו גם מצווים לשמוע וגם מה שנצטוינו יש בו משהו בעצמותו. ולכן נבלות וטרפות, יש בהם גורם לחולי בעצמותן ולכן זה מקח טעות וחוזר המקח.

לא כן בדרבנן עיקר הענין הוא שרצה ה' שיהיה עם אחד שישמע לחכמים ולא ייעשו אגודות אגודות ויתפרד הקשר הכללי, וא"כ המצוה היא לשמוע מה שאמרו ולאו דווקא הענין בעצמו שחידשו. וא"כ באיסור דרבנן האכילה עצמה לא מזיקה לו רק המרד שעובר על דברי חכמים הוא המזיק. וכאשר מכרו לו שלא מידיעתו אין כאן מרד ואין כאן שום דבר שמזיק לו לפיכך המקח לא חוזר.

22. אחד מן הדינים היסודיים בהלכות שבועות הוא ש"אין שבועה חלה על שבועה", ולפיכך, כאשר  אדם נשבע שבועה המתייחסת למצווה או לאיסור מן התורה, אין השבועה חלה, שכן על איסור תורה הוא כבר מושבע ועומד מהר סיני מה יהיה הדין כאשר שבועתו מתייחסת לאיסור דרבנן? באגרת ששלח ר' אפרים, הדיין מצור, אל הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם, כרך א, סימן קכ), הוא מציע את עמדתו, ועל פיה, אף מצוות ואיסורים מדרבנן בכלל "מושבע ועומד מהר סיני" הם, שהרי הם בכלל לאו דאורייתא של "לא תסור" ועל כן, הנשבע על איסור מדרבנן אין שבועתו חלה שכן הלאו "לא תסור" הופך כל מצווה מדבריהם לדאורייתא לדוגמה, הנזיר רשאי לקדש ולהבדיל על היין, ואף על פי שהבדלה על היין היא מצווה מדברי סופרים שכן אף על מצווה זו, הוא מושבע ועומד מהר סיני, ואין השבועה, כלומר, קבלת נזירותו, חלה לבטל את המצווה  הרמב"ם, בתשובתו חולק על ר' אפרים, ובאיסור מדרבנן לא שייך "מושבע " ולדעתו "אינו מושבע מהר סיני אלא על איסורי תורה בלבד ועומד מהר סיני" על כן שבועה חלה על איסור או מצווה דרבנן, ולפיכך אין נזיר רשאי לשתות יין קידוש והבדלה שהוא מדרבנן, וכן פסק בהלכות נזירות ז, יא :"ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קדוש והבדלה שאינו אלא מדברי סופרים" והדברים צריכים עיון: הלא שיטת הרמב"ם היא שקיים עשה ('על פי התורה אשר יורוך'), ולא תעשה ('לא תסור'), על דברי חכמים, מצוותיהם וגזירותיהם, ואם כן, מדוע אינו נחשב 'מושבע ועומד מהר סיני' על דברי סופרים?

ת. כנראה שהציווי בסיני הוא גיבוי לסמכותם הכללית של חכמים ואינו הופך כל פרט מדבריהם למצוה מן התורה.

23. לשיטת הרמב"ן ב'לא תסור', מהו המקור המחייב לקיים גזרות תקנות ומנהגות של חז"ל? על פי ר' אלחנן וסרמן, ר' שמעון שקאפ, הראי"ה קוק.

ת. ר' אלחנן וסרמן: היות וכך ציוו חכמים – אנו יודעים שזהו רצון ה'.

ר' שמעון שקאפ: סברא – כל מה שתיקנו חכמים – בודאי היה להם טעם מספיק על זה.

הרב קוק: קבלת האומה

24. דעותיהם של הרמב"ם והרמב"ן בנוגע למדרשי הלכה

במשנה סנהדרין ג, ד, נמנתה רשימת קרובים הפסולים לעדות, הן מצד האם והן מצד האם הגמרא שם (סנהדרין כז ע"ב) מבררת את המקור לכך וזה לשונה: "מנהני מילי? - דתנו רבנן: (דברים כ"ד) לא יומתו אבות על בנים, מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא ימותו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות - הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא, לא יומתו אבות על בנים - בעדות בנים, ובנים לא יומתו על אבות אשכחן קרובי האב, קרובי האם מנלן? אמר קרא: אבות אבות תרי זימני, אם אבות אינו ענין לקרובי האב - תניהו ענין לקרובי האם.

הרמב"ם (הלכות עדות יג ,א) מחלק בין קרובי האב לקרובי האם, ופוסק: "הקרובים פסולים לעדות מן התורה שנאמר לא יומתו אבות על בנים, מפי השמועה למדו שבכלל לאו זה שלא יומתו אבות על פי בנים ולא בנים על פי אבות, והוא הדין לשאר קרובים, אין פסולין מדין תורה אלא קרובים ממשפחת (להבחנה זו יש " אבל שאר הקרובים מן האם או מדרך האישות כולן פסולין מדבריהם אב בלבד נפקא מינה גדולה, לדעת רבים, המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקדושיו, מה שאין כן בפסולי דאורייתא)

הרשב"א בתשובותיו (חלק ב סימן רל) חולק על דעת הרמב"ם באריכות וכתב שפסקו של הרמב"ם כאן מבוסס על שיטתו בשורש השני של ספר המצוות, אבל: "יש עליו קושיות גדולות, חבילות חבילות, שהקשו עליו גדולי ישראל, ואחד מרבותי, רב גדול ומובהק (הרמב"ן), חבר ספר המצות, והביא עליו  "תלי תלים מראיות, ודברים מבטלים וסותרים העיקר ההיא כיצד ביאר הרמב"ם את הגמרא הנ"ל, ומדוע חלק עליו הרשב"א?

 ת. הרמב"ם לומד ש"אם אינו ענין הוא" דרבנן כי הוא מדרש הלכה היוצר ולא רק המקיים ולכן חוששין לקידושין.

הרשב"א ככל הנראה סובר כדעת הרמב"ן שזה דאורייתא ולכן אין חוששין.

25. כיצד, לדעת הרמב"ן, היו חז"ל יכולים לדרוש 'לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים' (סנהדרין כז ע"ב), והלא בתנ"ך עצמו נתפרש פסוק זה במשמעות של 'עוון בנים'! (מלכים ב ,יד ,ו' :ְו ֶאת ְב ֵני ַה ַמ ִּכים לֹא ֵה ִּמית ַכ ָּכתוּב ְב ֵס ֶפר תּ ֹוַרת ֹמ ֶשה ֲא ֶשר ִּצָּוּה ה' ֵלא ֹמר לֹא יוּ ְמתוּ אָב ֹות ַעל ָּב ִּנים וּ ָּב ִּנים לֹא  )'יוּ ְמתוּ ַעל אָב ֹות ִּכי ִּאם ִּאיש ְב ֶח ְטא ֹו ימות יוּ ָּמת

ת. יש כמה פנים של אמת לתורה

26. הלכה למשה מסיני בשיטת הרמב"ם

קידושין לח ע"ב: "תנן התם: החדש - אסור מן התורה בכל מקום, ערלה - הלכה, והכלאים - מדברי תנן: ספק ערלה בארץ - אסור, עולא אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני סופרים מאי הלכה? בסוריא - מותר, בחוצה לארץ - יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט" הראשונים התקשו, כיצד אפשר להקל כל כך בספק ערלה בחו"ל, ולאכול פירות שיודע שהן ממטע של ערלה, אם לא ראה את הגוי יורד ולוקט, והלא מדובר בהלכה למשה מסיני! כמה מן הראשונים תרצו (עי' ר"ן בקידושין שם, ובבית  יוסף יו"ד סי' רצד) שכך נאמרה ההלכה, שכל שלא יראנו לוקט מותר הצע הסבר אחר על פי שיטת הרמב"ם בגדרי הלכה למשה מסיני.

ת. לדעת הרמב"ם שהללמ"ס נחשב רק דרבנן שייך בהחלט לומר שספק דרבנן לקולא.