משה רבנו היה מלך. כך נאמר 'ויהי בישורון מלך'. זה מתיישב עם העובדה שהתורה מולכת עלינו כי המלך מולך מכוח שבעים זקנים, שהם כוח התורה, ואת מלכות התורה המלך ממשיך.
משה מבקש מהקב"ה שמי שימלא את מקומו ידע לכלול את כל הרוחות השונות בעם ישראל, ומכוח זה להנהיג אותם. תכונה שנובעת מכוח התורה.
ספר יהושע פותח כך כדי להבהיר שהוא המשך של התורה 'ו' החיבור. ערכה של ארץ ישראל המשך של התורה, וגם כדי לומר שהכול מכוח משה.
'משה עבדי מת'. רש"י: אילו היה קיים בו הייתי חפץ. ועוד פירש"י על ההלכות שנשתכחו, צא וטורדן במלחמה, שהביאור בזה שכדי לעורר כוח התורה, צריך כוח כלל ישראל להתעורר, וזה דרך המלחמה שהציבוריות מופיעה בה. מדבר שור: 'משה עבדי מת' היינו שנסתלקה נשמתו של משה, היינו הסגולה, וכדי להשלים את החיסרון 'קום עבור את הירדן', שתהיה קדושת הארץ כתשלומין.
הקב"ה הסביר ליהושע שעד עכשיו למדו תורה מכוח מעמד הר סיני, המדרגה הנשמתית של כלל נשמות ישראל, ומדרגה זו הסתתרה במות משה, ועתה היא תתגלה דרך הציבוריות בפועל, שתעורר את כנסת ישראל, ומכוחה יתבררו הדברים בעמל בבית המדרש.
ערכו של ספר יהושע הוא כעין המשך של התורה, כי תלמידו של משה כמותו, וערכה של ארץ ישראל הוא, כעין המשך ומימוש של תורת משה.
הקב"ה פותח באמירה ששייכת למלחמת רשות, כיוון שמלחמת הרשות, הנעשית בשביל 'גדולתו ושמעו' של המלך, שזה בעצם גדולת ושמע המלכות האלוקית, נותנת את הגובה גם למלחמת מצווה ומבררת את ערכה.
מלחמת מדיין היא מלחמת רשות שהצטווינו לעשות אותה, ולכן היה בה היתר של אשת יפת תואר, ולא היה בה היתר של 'קתלי דחזירי'.
מעמדו של יהושע הוא מלך. הדין שמוכיח זאת הוא שהוא מוציא למלחמת מצווה, ומלחמת מצווה צריכה להיות במלך. זה גם מוכח מהעובדה שיהושע הוציא מטבע, שזה רק מלך יכול לעשות.
'משפטי המלוכה' אלה המשפטים הנוגעים להנהגת הכלל, שכל מנהיג של ישראל, כגון שופטים, לגביהם, הוא כמו מלך.
בהנהגת המדבר הדברים התנהלו בדרך נס, לעומת הביאה לארץ, שם הדברים מתנהלים בדרך הטבע.
העיקרון האמוני שלמדנו מדברי הרוקח הוא שהקב"ה עושה נס רק כשאי אפשר לפתור את העניין בדרך הטבע, או כדי לפרסם את שמו בעולם. יהושע יישם עיקרון זה בכך שאמר לעם להכין צידה לדרך, כיוון שהדרך לא ארוכה, אין צורך בנס, וכשיגיעו לארץ, כבר ימצאו כל טוב לפניהם. לעומת זאת, את הירדן, שאי אפשר היה לעבור בדרך רגילה, חצו ישראל בדרך של נס, לפי העיקרון הנ"ל.
תוקף דברי שניים וחצי השבטים ליהושע הוא מדין מורד במלכות.
בני ישראל לא היו זקוקים מעשית לשניים וחצי השבטים. החשיבות של המעבר שלהם הוא כדי שהכיבוש יהיה כיבוש של עם, ולא כיבוש שבטי, ולא התנהלות שבטית, כפי שהייתה במדבר.
יחסם של שניים וחצי השבטים ליהושע היה של התבטלות ועמידה לרשותו. זה התבטא בכך שהם ליוו אותו לכל מקום, וגם כשכבר היו צריכים לחזור, ליוו את יהושע עד לביתו ואז חזרו לעבר הירדן.
חז"ל מתחו צד של ביקורת על יהושע שהתעכב בירושת הארץ כדי שחייו יתארכו.
לפי רש"י הצידה הייתה כלי מלחמה. לפי הרד"ק מאכלים. לפי ילק"ש וילקוט מעם לועז זו הייתה צידה רוחנית, לקראת הכניסה לארץ. נראה שיוזמת הציווי הייתה בגלל המלאך שהתגלה ליהושע.
תוך כדי מעבר הירדן רצה יהושע שכל ישראל יתאחדו, כעם, סביב התורה, לשם כך כולם נכנסו בין שני בדי הארון, פעולה שמבטאת אחדות סביב הארון שעניינו התורה.
יהושע מדבר לעם דווקא בתוך הירדן כדי לומר להם שהמעבר לארץ והכניסה אליה תלויים בקבלתם ככלל את התורה, אחרת מי הירדן יבואו וישטפו אתכם.
השינוי שמתהווה בעצם המעבר היא התחדשות הערבות.
לא מלו במדבר משום שלא נשבה רוח צפונית, המרפאת את הנימולים, ולא נשבה רוח צפונית משום שהיו נזופין, או כדי שלא יתפזרו ענני הכבוד. משמעות התיקון בכניסה לארץ היא תיקון החרפה והערלה של הגוף, כדי שהנשמה תוכל להופיע בו באין מפריע, שזה עניינה של הכניסה לארץ והריגת עמי כנען. המילה היא ניתוק מהצד השלילי של הגוף, שזה בעצם ניתוק מעבודה זרה.
הסיבה שיהושע החרים את יריחו היא לברר שעיקר עניינה של המלכות, הכיבוש והישיבה בארץ היא לא מחמת החומר אלא מחמת הרוח. יריחו היא בבחינת 'חלה' של ארץ ישראל.
חז"ל דרשו את המילים 'קום לך' כביקורת אלוקית על יהושע, שבגלל שלא הקימו את האבנים במקום בו הצטוו, נענשו בעי, או בגלל שלא היה ליהושע לאסור את החרם, והמילה 'לך' מדגישה שזה אחריות של יהושע.
ההבדל בין החרמות משה להחרמות יהושע, הוא שבתקופת משה עוד לא הייתה אחריות וערבות זה בזה, ולכן לא היה סיכון לאחרים אם אחד יעבור על החרם, מה שאין כן בזמן יהושע.
משמעות דין הערבות היא שיש אחריות של כל אדם מישראל על יהודים אחרים. דין זה נובע מהעובדה שבאמת התורה לא ניתנה לאדם כיחיד, אלא לכל ישראל, והתורה היא המהות של כנסת ישראל, שהיא נשמת הכלל, ושורש נשמות כל היחידים. דין זה חל מעת שעברו את הירדן. כפי שהסברנו, דין זה נובע מהיות כל ישראל ענפים של נשמה אחת, אלא שמדרגה זו מתגלה דווקא בארץ, ולכן יש לה משמעות בפועל רק כשנכנסו לארץ.
שורשו הנפשי של עכן הוא בזרח, שהוא צאצאו. עניינו של זרח הוא כוח של לקיחה בכוח היד, אולם בניגוד לפרץ, שגם הוא 'פורץ', זרח לא עושה זאת בהיתר, כמו המלך היוצא מפרץ, אלא באיסור, מה שאינו ראוי. ולכן יצא ממנו עכן, שמעל בכמה חרמים.
שיטתו של עכן ושל הנלווים עליו היא הפסוק 'ואכלת את שלל אויביך'. עכן טוען: הכיבוש נועד בשביל ליהנות ממנו ולקחת ממנו, ולא בשביל להחרים אותו. תפיסה זו קשורה להעמדת החומר כדבר עיקרי.
החרם לפי הרמב"ן, היא רשות של המלך, או סנהדרין במעמד רוב ישראל, להחרים את כל מי שיעבור על הציווי שלהם, והיינו שיהיה חייב מיתה. החת"ם סופר מוסיף שמכוח תוקף החרם ניתן היה לדון בימי יהושע את מי שעובר על דבריו כבר מיתה, כיוון שהיה חרם שכל מי שיעבור על דברי יהושע יומת, ומכוח חרם זה הרגו את עכן, שמרד בדברי יהושע.
הנצי"ב סובר שההיתר להרוג את עכן הוא מדין רודף, כיוון שבגלל חטאו נסתלקה השכינה מישראל, הוא מסכן את כלל ישראל בשעת מלחמה, ומטעם זה הותר להרוג אותו, וזה היה תוקפם של דברי שניים וחצי השבטים, שאמרו שכל מי שימרה את פי יהושע יומת, מחמת שמי שממרה את פי מצביא הצבא מסכן את כולם.
לפי המהר"ל, האתגר שהציבו הכנענים בפני ישראל היא תפיסה רוחנית אחרת שעניינה הפיכת החומר לאליל הרוחני. בניגוד למצרים שהם החומר בגסותו, שניתן אחרי זמן להעלות אותו, וכעבור כמה דורות אפשר להתחתן עם גר מצרי, כנען זה סיפור אחר לגמרי. כנען זו תפיסה רוחנית מול התפיסה הרוחנית של ישראל, הפיכת החומר לאלילות וסגידה לה.
החלל שנשאר בפטירת יהושע היא מנהיג שיפעל להופעת נשמת הכלל, והתורה כנשמת הכלל. החיסרון בתגובת העם במותו היא שהספידו את יהושע מבחינת התפקוד המעשי שלו, ולא מהבחינה הרוחנית נשמתית שלו, בתור מי שמופיע את התורה כנשמת הכלל.
תהליך ההתיישבות בארץ מייצר לכאורה כיוון הפוך מכוונת יהושע, משום שכוונת יהושע הייתה שיכבשו ויתנחלו בארץ בתור עם, אבל ההתיישבות בארץ, שהיא התיישבות שבטית, עלולה לגרום לכל שבט ויחיד להתמקד בפרטיות שלו. כמובן זה לא סותר באופן מהותי, אבל יש חשש כזה, שאכן התרחש בתקופת השופטים.
העברת התורה מיהושע נמשכה לזקנים. לגבי העברת הנבואה לכאורה היא דילגה עד לתקופת שמואל.
הברית עם התורה והארץ היא שאם עם ישראל לא יגרש את יושבי הארץ ולא ייתוץ את מזבחותיו, הם יהיו לעם ישראל למוקש. פנחס הוא שמכונה 'מלאך ה'' והוא שעשה את הברית הזו.
מי שמקבל את ההנהגה בהתחלה הוא יהודה. התהליך שיכול היה להתרחש הוא תחילת הקמת מלכות ע"י יהודה, וזה לא קרה, כי יהודה החליט לפעול באופן שבטי ולא ממלכתי.
הריטואל שחוזר בספר שופטים הוא חטא של ישראל, עונש דרך התמודדות עם אויב כלשהו, זעקה אל ה' והקמת שופט שיושיע את ישראל.
המשמעות שמכל שבט נתמנה שופט היא שכל שבט הביא לידי ביטוי דרך השופט את הכוח המיוחד שלו, כי בשביל לבנות את הכלל צריך שכל פרט, שבט, בתוך הכלל, יהיה במלוא כוחו. זה הצד החיובי שיש בשבטיות של ספר שופטים.
השווה בין המלך לשופט: מינוי ע"פ בי"ד ומכוח העם, עושים מלחמות ומשפט, מענישים שלא מן התורה, חיוב מורא וכבוד כלפיהם והמורד חייב מיתה, סמיכה ומינוי אחד אחרי השונה.
השונה: מלך בחירתו ע"י הקב"ה והוא נמשח, המלך דן רק ביחס לתיקון המדיני והשופט גם דיני ממונות של תורה, מצוות המיוחדות למלך נוהגות רק במלך, אין את הציוויים המיוחדים של כבוד לשופט בניגוד למלך, מלך שנמשח המלכות ממשיכה לבניו.
חז"ל אמרו שכיוון שישראל התעצלו בהספדו של יהושע, לכן הייתה הידרדרות בדור השופטים, שכל אחד עסק בענייניו, וגם שהיה מקום לשפוט את השופטים, היינו שהשופטים עצמם לא היו נקיים כדבעי. ההסבר לזה הוא שההתעצלות בהספדו של יהושע היא בעצם חוסר ההבנה של העניין הכללי, הלאומי, התורני נשמתי של נשמת כנסת ישראל, שהוא עניינו של יהושע, והעצלות בהספדו גררה ממילא השתקעות בפרטיות, בין אצל ישראל עצמם.
בשלב הראשון עתניאל בן קנז היה אחראי על הקמת תושבע"פ, תהליך זה לא המשיך באופן מסודר אחריו, כי המדרש אומר שעד לא זרחה שמשו של עתניאל זרחה שמשו של עלי, שהיה מאות שנים אחריו, ונראה שהיה כאן איזה חיסרון במהלך תקופת השופטים.
הסיפור המיוחד על מיכה שהיה מהתינוקות ששמו אותם בבניין במצרים, משה רצה להצילם, והקב"ה אמר לו שאלה קוצים שמתבערים, היינו האם יגדלו יהיו רשעים, ואם תרצה, אמר הקב"ה למשה, תוציא אחד ותבדוק. משה לא מוותר ומוציא אחד, וזה מיכה, שנתמכמך בבניין. יש אומרים שהוא לא היה בפועל מיוצאי מצרים אלא שורשו היה במצרים ובקריעת ים סוף (ענף יוסף) ויש אומרים שאכן חי הרבה שנים. הכשל שהיה לאורך כל הדרך היא עבודה זרה בשותפות, וביתר דיוק זו הייתה דרך אסורה לעבוד את ה'. וכשעשה את הפסל, עוד לא נאסר הדבר.
סיפור מיכה ופילגש בגבעה התרחשו בתחילת תקופת השופטים, בזמן כושן רשעתיים, אלא שלא נכתבו בתחילת הספר משום כבודם של ישראל, שלא יאמרו שמיד עם כניסתם לארץ הם עושים כאלו דברים, ובפרט מיכה, שהיה כבר במצרים.
לפי הרמב"ן יש הבדל גדול בין מעשה פילגש בגבעה לסדום. בסדום מנעו חסד והתנהגו באכזריות, גם כל אנשי סדום היו שותפים לרשע ועשו עוולות גדולות. לעומת זאת, בגבעה, קבוצה מסוימת של בני בליעל רצו לעשות דבר נורא, אבל בסוף לא עשו משכב זכור, אלא מעשה מגונה של שכיבת הפילגש, בלי כוונה להרוג אותה. לכן מהדין לא היו חייבים מיתה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. שבטי ישראל טעו בכך שלא נתנו לשבט בנימין לטפל בענייניו הפנימיים, וגם בכך שלא שאלו את הקב"ה האם בכלל להילחם בבנימין, וגם בכך שבטחו בכוח ידם. בנימין טעה בכך שלא טיפל בפושעים, וגם בכך שהיכו בישראל ולא גירשום בלבד.
למדנו מכך על מצבו הרוחני של עם ישראל, שמיהרו למחות על כבוד בשר ודם ולא מחו על כבודו של הקב"ה בעניין פסל מיכה, ולכן גם שיקול הדעת שלהם לא היה נכון. סדרי העדיפויות המוטעים הללו, נבעו מהמצב הרוחני הירוד, שהתועלת האישית קדמה לכבודו של מקום, כפי שהוסבר לעיל. בגלל זה נוצר גם כשל באחווה.
המדרגה הרוחנית שהייתה צריכה לצמוח בעם ישראל הייתה קרבת אלוקים באופן לאומי, כשכל היחידים הם ענפים של נשמת ישראל, שהיא הקשר לקב"ה. הכשל שמנע את צמיחתה היא שקיעה של אנשים בפרטיות שלהם, מה שגרם גם לעבודת ה' להיות תועלתית.
המיוחד בשיפוט של שופטי ישראל היה שהם שפטו לא רק באופן מעשי, אלא עשו עבודה פנימית של שפיטת ישראל לטוב. כך מצאנו אצל גדעון למשל, שלימד זכות על ישראל, ומכוח הזכות הזו תבע שייעשו להם ניסים כפי שנעשו ניסים לאבותינו במצרים, עליהם שמע גדעון מאביו בליל הסדר.
