הקדמות לתנ"ך
תוכן:
הקדמת אברבנאל לספר שמות-------------1
הקדמת אברבנאל לספר ויקרא-------------2
הקדמת הכתב והקבלה (מאמר התורה)------6
הקדמת המשך חכמה לויקרא--------------7
הקדמת הרד"ק לתהילים-----------------7
הקדמת אברנאל לספר שמות
הנה ראתה הכחמה האלקית להבדיל ספר בראשית מספר שמות, ולהקדים בראשית לשמות, מ4 סיבות:
מהנ"ל עולה שחלוקת חמישה חומשי תורה וכן חלוקת הפרשות הכל משה רבינו עשה מפי הגבורה, וחלוקות אלו הם מכלל פירוש התורה, כלומר יש לחלוקה משמעות שהיא בעצם פרשנות התורה.
הקדמת אברבנאל לספר ויקרא
קישור ספר ויקרא לספרים הקודמים: לאחר הקמת המשכן והשראת השכינה בו, הוצרכה התורה לבאר את עבודת המקדש והנהגת הכהנים בעבודתם.
בספר ויקרא התבארו גם הנהגת הכהנים באופו כללי, גם מחוץ למקדש (כגון איסור טומאת מת שאסור לכהנים בכל מקום וזמן), ואת מערכת יחסיהם של הכהנים עם שאר העם (למשל 'וקדשתו').
לכן נקרא הספר תורת כהנים.
לספר ויקרא שני חלקים, כל חלק חמש וחצי פרשות: מהתחלה עד 'כמעשה ארץ מצרים'(בפרשת אחרי מות), וזה בקדושת הכהנים ועבודתם. והחלק שני עד סוף הספר עוסק בקדושת העם ובמה שיעשו ובמה שיזהרו שלא לעשות. אף שבחלק השני יש גם אזהרות לכהנים (פרשת אמור) זה מפני שיש יחס בין קדושת הכהנים והעם, קדושת הכהנים משפיעה על קדושת העם ולהיפך.
כאן מתחיל אברבנאל את עיקר ההקדמה ודן בענין הקרבנות. דבריו עשויים כעין אילן, מתחיל מהשורשים ומתענף לענפים, ואשתדל לעמוד בצורת הסדר של רבינו האברבנאל4ר4ר; ננ .
בענין הקרבנות הוא עוסק בשני פנים: מתחיל בסידור כל סוגיהם ופרטי כל אחד, ואח"כ עובר לדיון על טעם מצוות הקרבנות ועל משמעותם.
סידור סוגי הקרבנות: מתחיל בסיבה שראה לעשות סדר זה: מפני שענייניהם פזורים ברחבי התורה, ועוד- שלאחר החורבן אין עניינם מצוי בינינו ולכן יש תועלת גדולה בלסדר ענייניהם.
ארבעה פרקים בהקדמה זו: א. בחומר ממנו באים הקרבנות. ב. 'צורות' הקרבנות, דהיינו סוגיהם השונים. ג. מי הוא החייב בקרבן. ד. תכלית הקרבנות, (באופן כללי בכל הקרבנות, ולא בקרבן מסוים).
פרק ראשון: בחומר הקרבנות:
'זבח' נאמר על שחיטת הבעל חי, ולכן כל זבח הוא קרבן, אבל לא כל קרבן הוא זבח, כיון שיש קרבנות שאינם בעלי חיים- מנחות.
מבעלי החיים ציותה תורה להביא: או מהמבויתים בקר כבשים עיזים, או מהעוף בני וינה ותורים, או מהצומח לחם, שמן יין. וגם לבונה.
אין ספק ששלושת מיני הבהמות הם המעולים ביותר, והראיה שאין בקרבן ציבור אלא מהם.
הטעם שאלו המעולים: לדעת המורה נבוכים: 2 סיבות: א. מצד מזגם מהותם והזנתם שלושת מינים אלו מעולים מכל בעלי החיים. ב. כי קל יותר להשיגם. ולכן אין קרבן ממיני החיות כגון צבי.
2 טעמים נוספים לדעת אברבנאל: א. שלושת מינים אלו רומזים לאבות הקדושים. אברהם גדול שבאבות כעין שור גדול שבבהמות. וכן נאמר ואל הבקר רץ אברהם. יצחק ככבש שהוא שני לבקר. וכן מפני האיל שהעלה אברהם תחתיו בעקידה. והעיזים נגד יעקב, שהם למטה מהכבשים. ומצינו ביעקב שנאמר לו לך נא אל הצאן קח לי משם שני גדיי עיזים. ולכן בברית בין הבתרים אמר לאברהם קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש, כנגד שלושת האבות. ותור וגוזל שנאמר שם הם כנגד משה ואהרן.
סיבה שניה- מינים אלו רומזים לאומה הישראלית. ומביא ראיות מן הפסוקים שעמ"י נקרא בשלושת שמות אלו פר כבש עז.
סך הכל 4 סיבות: אובייקיבית מינים איכותיים. קלים להשגה. כנגד האבות. רומזים לעמ"י.
טעמים לבחירת תורים ובני יונה: א. כנ"ל שבפסוקים רואים שעמ"י נמשל ליונה ולתור. ב. רמב"ן כתב לפי שהתורים ובני היונה לא יזדווגו אלא לבנות זוגם, וכן ישראל עם ה'. ג. מביא מספר ראשית חכמה (לא המפורסם של הרב די וידאש תלמיד הרמ"ק, אלא ראשית חכמה של האבן עזרא שער רביעי) שמחלק של כוכב צדק הוא בתי התפילות ומקום עבודת ה', ומהעופות חלקו הוא היונים, וכוכב נוגה- חלקו אהבת הצדק ובתי עבודת ה', ומן העופות- התורים. ולכן כיון שהעופות הללו הפ מחלק הכוכבים שמחלקם גם בתי עבודת ה' לכן נבחרו עופות אלו להיות לקרבן.
סך הכל 4 סיבות- רומזים למשה ואהרון. עמ"י נמשל לעופות אלו. נאמנות לבן הזוג. קשורים לבתי עבודת ה'.
טעם לבחירת סולת שמן יין לבונה: לפי שהיתה בדרך מנחה ששולח אדם לאדוניו לעלות על שולחן המלך לכן צריך שיהיה מהדברים היותר מצרכים ומובחרים שיהיו על השולחן, והם: יין ישמח לבב אנוש, להצהיל פנים משמן, ולחם לבב אנוש יסעד. והלבונה- כדי שיהיה ריח טוב כביכול בשעת הסעודה.
הפרק השני: בצורת הקרבנות, כלומר סוגיהם: (הרבה מהפרק הוא ציטוט מפיהמ"ש לרמב"ם פתיחה לזבחים)
עולה, חטאת, אשם, שלמים. וכל הקרבנות בין היחיד ובין הציבור כולם מאחד מאלו.
עולה- נשרפת כולה, ורק העור לכהן. אם מבהמה- רק זכר. אם מהעוף- גם נקבה. כולם שיהיו תמימים בלא מום. גילאים שונים בבהמות: פר=בשנתו השלישית. עגל= בשנתו הראשונה. איל\שעיר עיזים= בשנתו השניה. כבש\שה\גדי=בשנתו הראשונה. תורים- הכוונה כשהם גדולים. בני יונה- הכוונה שהם קטנים. הכוונה בכל זה שבגילאים אלו בעלי חיים אלו נמצאים במצבי שלימותם. ובחריגה מזמנים אלו נחשב כאילו הם בעלי מום.
חטאת: מקריבים רק האימורים (בניגוד לעולה), והשאר נאכל לכהנים בתוך העזרה. אך יש גם חטאת שנשרפת כולה- בהמשך.
אשם- מביאים כאשר אדם מסופק אם עבר עבירה שזדונה כרת ושגגתה חטאת. ואם יוודע לו לאחר זמם שאכן עבר- יביא חטאת. האימורים עולים למזבח והשאר נאכל לכהנים.
שלמים- האימורים למזבח, חזה ושוק נאכל לכהנים, והשאר לבעלים.
מנחות: יש שני סוגים- נמחה שבאה עם הקרבן ונקראת מנחת נסכים, ומנחה הבאה בפני עצמה. כל קרבן שיכול לבוא בנדר ונדבה חייב במנחת נסכים, (ולכן לא חייבים בזה: חטאת, אשם, בכור, מעשר בהמה, פסח).
מנחת נסכים= סולת בלולה בשמן, ויין. השיעור: כבש-עישרון סולת ורבע הין יין. איל- שני עשרונים סולת ושלישית ההין יין. פר- שלושה עשרונים סולת וחצי ההין יין.
מנחות שאינן תלויות בקרבן: יש של יחיד ויש של ציבור.
של ציבור: 1. עומר. 2. שתי הלחם. 3. לחם הפניםץ
של יחיד: 1. מנחת חוטא (קרבן עולה ויורד. מי שאין ידו משגת מביא מנחה. מביאים על העובר על השבועה או מי ששגג בטומאת מקדש וקדשיו.) לא נותנים עליה שמן ולבונה.
2. מנחת סוטה- באה מן השעורים. ובלי שמן ולבונה.
3. לחמי תודה ולחמי נזיר- לחמים שמחויבים להביא עם קרבן תודה, וכן נזיר כאשר משלים ימי נזירותו, ובאמת אינם מנחות, והראיה- שכהן שמביא תודה או שהשלים נזירותו אוכל לחמים אלו, ולא כדין מנחת כהן שעולה כליל למזבח. אלא שחז"ל קראו ללחמים אלו מנחה.
4. מנחת כהן- כהן גדול חייב בכל יום במנחת חביתין עשירית האיפה, מחציתה עם תמיד של שחר ומחיצית עם תמיד של בין הערביים. כהן הדיוט חייב במנחה זו פעם אחת בחייו- ביום הראשון לעבודתו בבית המקדש.
5. מנחה שבאה בנדר ובנדבה. והיא באה באחת מארבע אפשרויות: סולת בלולה בשמן, מחבת, מרחשת, מאפה תנור. ארבעת סוגים אלו כנגד ארבע הלחויות שיש באדם: דם, אדומה שחורה ולבנה.
כי השינוי איזון באחת מהן יחלה האדם, וכאשר ה' ירפאהו יודה לו לפי מה שהבריא. סולת כנגד דם. מאפה תנור כנגד האדומה שהיא חמה ויבשה כטבע האש. מחבת כנגד השחורה שהיא יבשה. מרחשת כנגד הלבנה דהיינו הרבה נוזלים.
פרק שלישי- ב'פועל' (=מי שמביא את הקרבן)
יש 4 סוגים: קרבן ציבור, קרבן יחיד , קרבן ציבור דומה לשל יחיד, של יחיד דומה לשל ציבור.
קרבנות ציבור (11): 1. תמידים. 2. מוסף שבת. 3. מוסף ר"ח. 4. מוסף חג המצות. 5. קרבן עם הנפת העומר (כבש אחד לעולה). 6. מוסף חג השבועות. 7. קרבן עם שתי הלחם (גם בשבועות). 8. מוסף ראש השנה. 9. קרבן יום הכיפורים- פר ואיל ושבעה כבשים. 10. מוספי חג הסוכות. 11. מוסף שמיני עצרת.
אלו קרבנות ציבור המוחלטים, שדוחים את השבת, ואין בהם אשם ושלמים, מלבד קרבן שתי הלחם שהוא שלמים. וכל חטאות הציבור נאכלות לכהנים מלמד שעיר יוה"כ שנשרף כולו.
קרבן היחיד- חמישה סוגים: משהו שעשה או אמר, משהו שבגופו, משהו שבנכסיו, זמן שהגיע, נדר/נדבה.
קרבן ציבור שדומה לקרבן יחיד: קרבן על שגגת סנהדרין גדולה, שטעו בהוראת דין שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וחטאת זו נשרפת כולה. אך לא החשיבו כקרבן ציבור כיון שאינו דוחה שבת.
קרבן יחיד דומה לשל ציבור- קרבן פסח, שדוחה את השבת ואת הטומאה.
כל קרבנות הציבור באים רק מבהמות זכרים ולא מנקבות, וכל חטאת יחיד היא נקבה, מלבד חטאת מלך, חטאת כהן גדול שעבר עבירה, וחטאת כהן גדול שהיא חלק מסדר עבודת יוה"כ.
בכל הקרבנות- מקריבים רק תמימים ולא בעלי מום, ורק ע"י כהן שאינו בעל מום. ומקריבים רק ביום. ורק במקדש.
הפרק הרביעי- בתכלית הקרבנות (נראה לי שעל פרק זה יבחנו במיוחד)
דעת הרמב"ם: הקרבנות היו אופן הפולחן המצוי, וקשה לבטל הרגל, ולכן רצה ה' שאם קשה לבטל זאת מהאנשים לפחות שיקריבו לה'. ולא לע"ז.
רמב"ן- משיג שלא ייתכן שהקרבנות אינם לכתחילה אלא רק להציל ולהרחיק מלעבוד ע"ז, והראיה- שעוד קודם שהיה ע"ז- בימי אדם הראשון והבל- כבר הקריבו, ונח הקריב כשיצא מן התיבה אף שלא היו בעולם עוד אנשים.
הנרבוני מתרץ את הרמב"ם- הרמב"ם לא אמר שציווי הקרבנות מיועד להציל מע"ז, אלא שקרבנות היה הפולחן הרגיל, וכדי לא להקשות בעזיבת ההרגל לכן ציוה ה' על הקרבנות. אברבנאל לא מקבל תירוץ זה.
תירוץ אברבנאל לרמב"ם: המצוות הקיימות בכל זמן ומקום הן עיקר כוונת ה' במצוות, כגון תפילה ותורה וציצית ותפילין, וגם האמונות האמיתיות, לעומת קרבנות שאינם בכל זמן ומקום. וגם לא בכל אדם אלא רק בכהנים. מביא ראיות רבות מהפסוקים ומדברי חז"ל (ואף מאלו שהביא הרמב"ן) כדי לסייע לרמב"ם.
מוסיף אברבנאל- יש בקרבנות שתי כוונות- אחת היא מה שהרמב"ם גילה והיא כדי לא להכביד בשינוי מן ההרגל שהיה פעם. השניה שאליה רומז הרמב"ם: כדי שיתקרב האדם לאלקיו וייכנע לפניו. (וזו הכוונה לפי הרמב"ן). וא"כ האברבנאל בעצם אומר שצריך לאחד את הרמב"ם והרמב"ן ושניהם נכונים.
דעת 'אחד מהאחרונים' (בעל העקידה): כל הקרבנות מטרתם לקרב האדם אל האלקים. עולה- כקירוב המלאכים. חטאת ואשם- כקירוב השמים לה'. שלמים- כקירוב השכל האנושי כאשר הוא כולל כל השלימויות.
דעת אברבנאל- לא שייך שיהיה תכלית אחד זהה בכל הקרבנות, שכן ברור שההבדלים ביניהם מורים על הבדלים בתכליתם. ולכן מסביר שיש 3 מינים: עולה, חטאת ואשם, שלמים:
תכלית העולה: לדבק הנשמה השכלית עם בוראה ולהסיר ממנה את כל ההרהורים הרעים.
תכלית מנחת נסכים שבאה עם העולה: לרמוז על דבקות הנפש העליונה מכמה צדדים: מצד היותו אדם ולא בהמה (ולכן סולת חיטים), מצד שלמותו בשכל ובמידות (שמן), מצד שלימות תורנית (יין).
כיון שהעולה ומנחתה מורים על השארות הנפש ודבוקתה, לכן הוקרבו ממנה התמידין והמוספין, להורות על קביעות הענין והתמדתו.
תכלית החטאת והאשם: בחטאת יש שוני באופני הקרבן עפ"י סוג הבעלים המקריב (ואין כך בעולה שלמים ומנחה). ראוי לבקש סיבה לשינויים אלו, ואברבנאל מונה 10 שאלות. אנו נסכם את התשובות בלבד.
הטעם לקרבנות החוטא- להרתיע את האדם ולזרזו מלעבור עבירה באמצעות עונש ממוני.
ולכן ברור מדוע ככל שהחוטא חשוב יותר (נשיא, כהן גדול, סנהדרין) והשפעתו רבה יותר על העם לכן הוא צריך להביא חטאת יקרה יותר.
ולכן מובן מדוע אע"פ שיש חטאות שנשרפות לחלוטין, אינן נשרפות על המזבח כמו עולה, אלא מחוץ למקדש, משום ששריפת החטאת איננה משום מעלתה, אלא כדי לגרום הפסד. ולכן מובן מדוע יש חטאות שמזים מדמן בקודש פנימה, שאפילו בחטאת אין עושין כן, משום שצריך יותר בקשת כפרה לפי חומרת החטא וחומרת החוטא.
-המילה 'חטאת' שמשמעותה שוגג היא מצד האדם ששגג, אך מצד הקב"ה מדובר ב'אשם' דהיינו מזיד.
-אברבנאל מחדש שבכל החטאות יש דין של 'עולה ויורד' דהיינו שאם החוטא עני הוא מביא קרבו פחות יקר, ויש 3 מדרגות: כשבה/שעירה, בני יונה/תורים, מנחה. (וצ"ע שלכאורה זה נגד הגמרא שבועות ז. ורמב"ם פ"י משגגות שם נאמר שיש רק 6 מקרים שנביאים עולה ויורד).
-כאשר מביאים ציפורים לחטאת תמיד מביאים שתיים, אחת לעולה ואחת לחטאת. מדוע? כיון שבחטאת בהמה האימורים קריבים על המזבח, משא"כ בחטאת העוף שכולה לכהנים, ולכן מביאים גם עולה, ועושים קודם את החטאת, ואז את העולה שלאחר כפרת חטאתו דבקה נפשו באלקים.
- מדוע החמירה תורה באשם הבא על הספק להביא איל תמים ששוה שני סלעים לפחות, אך בחטאת שבאה על הודאי אין חומרות אלו? כיון שאדם אשם בכך שאיך אינו יודע אם עבר או לא?!
תכלית זבח השלמים (שלמי תודה, ושלמי נדר ונדבה):
תודה= הודאה על העבר, נדר/נדבה=תפילה על העתיד.
סיכום: התבארו בתועלת הקרבנות: מידת הנדיבות בנדרי האלקים בלי קמצנות.
שלמות האמונות: בעולה- השארות הנפש ודיבוקה באלקים. בחטאת אשם ושלמים- ההשגחה האלקית, והשכר והעונש. ומלבד זה שידע החוטא שנתכפרו עוונותיו, כי אם יחשוב שה' לא סולח לו יוסיף על חטאותיו פשע.
הקדמת ה'כתב והקבלה'- מאמר התורה:
סיכמתי רק את המאמר עצמו ולא את ההערות.
פותח בשאלה: מדוע א נכתבה התורה שבכתב באופן מפורש כל צרכו כך שלא יהיה צורך בתורה שבעל פה ע"מ לפרשה?
ד. החכמה העליונה כיסתה את חכמת התורה הנעלמת בכדי שלא יוכל כל אחד להתבונן בעומקה מבלי הכנה ראויה, אך היא מתגלית למתקרבים לה בנפש חפיצה, המתאוים למצוא דרך מבוא פתח חכמת התורה, וככל שיוסיפו שקידה כך תוסיף להם התורה להתגלות ולחדש ממעיינה דברי מדע ותבונה.
זרעו לפי מידות אלו שהתורה נחקרת בהן, אך לא מספיק רק 'לזרוע' אלא צריך גם 'לחרוש' דהיינו להעמיק ולגלות את מקור שורשי הלימודים שלומדים בתורה, ואם לא חורשים אלא זורעים על האדמה מלמעלה הצמח יצמח בלי שורשים וייעקר בקלות.
צריך כל יום לחרוש ולזרוע מעט מעט וכך להתקדם ולהתרומם ולהוציא לאור תעלומות חכמת התורה.
החורשים וזורעים כך, כלומר מעיינים לראות איך בתוך הכתוב נעלמים הרבה דקדוקים ועומקים עפ"י המידות שהתורה נדרשת ונחקרת בהם- אנשים כאלו לא יזדעזעו מפני אלו שמנתקים את הפשט והדרש זה מזה ויוצרים כאילו שתי תורות הם, אלא יבינו שתורה אחת היא תתלכדנה זו עם זו ותתאחדנה, כי מרועה אחד נתנו.
הקדמת המשך חכמה לספר ויקרא
בטעם הקרבנות: דעת הרמב"ם כדי להרחיק מע"ז, ודעת הרמב"ן שיש בקרדבנות סגולה עצמית, והכהן המקריב פועל בעולמות עליונים בכוחות רוחניים.
מציע המשך חכמה להיות מכריע, כלומר ששניהם אמת באופנים שונים: קרבנות בבמה הם באמת כדי להרחיק מע,ז וכרמב"ם, וקרבנות בביהמ"ק הם לשם ריח ניחוח לה' לשם פעולתתם העצמית לברכה, וכרמב"ן.
לפי זה מחדש שאף למי שסובר שקדושת ירושלים בטלה בחורבן- למרות זאת אסור להקריב בבמות כיון שכבר יצר הרע של ע"ז לכן אין היתר יותר לבמות כלל. ומסביר דעת תוס' כך.
במנחות קי. בן עזאי אומר בקרבנות נאמר רק לה' בשם המיוחד, ולא נאמר אלקים וכדו', ומסביר המשך חכמה: כי הקרבנות היו מנהג אצל הגויים להקריב לכוחות רוחניים שונים, ולא כן חלק ה' עמו להקריב רק לשמו בלבד עילת כל העילות.
הקדמת רד"ק לתהילים
ספר תהילים נכתב ע"י דוד המלך ועוד עשרה זקנים.
כמו משה שחילק התורה לחמישה ספרים כך דוד חילק התהילים לחמישה ספרים.
יש בספר עשר לשונות של שבח.
תהילים נאמר ברוח הקודש ולא בנבואה, לכן הוא בכתובים ולא בנביאים. ההבדל בין נבואה ללרוח הקודש:
נבואה באה לאדם חכם שלם במידותיו בחלום. וכאשר תבוא בהקיץ תגרום לביטול כל כוחותיו ההרגשיים ויהיה מסולק מכל דרכי העוה"ז ויראה במחזה כאילו איש מדבר עימו ואומר לו כך וכך. או יראה דמיונות במראה, או לא יארה כלום אלא ישמע קול מדבר אליו.
רוח הקודש הוא שיהיה האדם השלם מתעסק בדברי האלקים, וישארו הרגשותיו שלימות ולא תתבטל אחת מהן, ומדבר כדרך בני אדם, אלא שמעוררת אותו רוח עליונית ותופיע הדברים על לשונו דברי שבח והודאה לאלקיו, או דברי שכל ומוסר, ולעיתים ידבר על העתידות.
ספר תהילים נאמר ברוח הקודש, ולמשרות שמחבריו היו נביאים, נבואתם היתה בדרך זו שפירשנו (נראה לי שהכוונה לרוח הקודש) כי הנבואות במדרגות זו למעלה מזו.
דוד גם נתן למשוררים לשיר ממזמוריו. מפורש בכתובים בדברי הימים..
יש מזמורים על אירועים שקרו לו או לכל ישראל, ויש מזמורים שהם תפילה בלבד ולא על אירוע.
דוד חיבר את המזמורים ששמו מופיע בראשם, וכן את אלו שלא כתוב מי מחברם.
יש בתהילים גם עתידות על גלות בבל, והרבה על הנחמה ושיבת מלכות דוד למקומה.
לא נודע לנו היום ההבדל שבין כלי השיר שמוזכרים בספר.
חז"ל: נצוח וניגון לעתיד לבא. משכיל- ע"י תורגמן, לדוד מזמור=ששרתה עליו רוח הקודש ואח"כ אמר שירה, מזמור לדוד=שאמר שירה ואח"כ שרתה עליו רוח הקודש
