סוגיות בהקמת מלכות ישראל בנביאים ראשונים
עניין הקמת מלכות אינה עניין פשוט. זה לא רק לכבוש את ארץ ישראל ולהקים ממסד מדיני. הכנענים שנמצאים ברץ ישראל זה לא רק עם שנלחמים איתו פיזית אלא הם מביאים איתם אלטרנטיבה רוחנית. זו השקפה עם אורח חיים שמתאגרת את עם ישראל ומביאה בחובה עבודת אלילים מלאה אקסטזה.
דברים לג' ה': "ויהי בישורון מלך". מיהו המלך? מסבירים שזהו משה. חזל במדרש רבה מתייחסים למשה כמלך. השבח שח בצלאל משום שהוא משבט יהודה. מאיפה זכה בצלאל לכל החכמה הזאת? ממרים, שיוכבד נטלה כהונה מלכות וחכמה, המלכות זה משה ומרים זה החכמה. אהרן כהונה. בזכות זה שלא נשתעבדו זה מביא לכל הנ"ל ובסופו של דבר מביא ליציאת המלכות בישראל בסופו של דבר מדוד.
אור החיים: מלכות עניינה הקיבוץ של כולם ביחד. לכן הפס' אומר "בהתאסף ראשי עם". מלך זה פונקציה טכנית של מישהו שמנהל את העסק, אלא צריך שיהיה כאן מישהו שמבטא ציבור. לכן צריך בית דין של שבעים ואחד. זה "בהתאסף ראשי עם". וצריך שיהיה מקובל על הציבור. וזה מבוטא ב"יחד שבטי ישראל". שיהיה מקובל על הציבור.
זה מתחיל להסביר מדוע תהליך המלכות לוקח כל כך הרבה זמן. 400 שנה.
ממשיך אור החיים שהמלך הוא ביטוי לתורה בתור המלוכה. המלוכה האמיתית היא מלוכה מכח התורה. גם המלך חייב לבוא מכח הבי"ד ואז יהיה כל מלבד התורה. אך הוא שואב את סמכותו מתוך התורה ועל פיה.
מטרת המלך היא להביא את העם לעבודת ד'. והבעיה בבקשת המלכות בתקופת שמואל הייתה שזה לא היה בשביל עבודת ד'.
ועוד זה מרמז שהצלחת המלכות היא באחדות וכאשר ישנו פירוד זה גם הסיבה לחורבן, שורש החורבן הוא בפירוד. ולהיפך האחדות בישראל היא מהווה את קיום המלוכה והצלחתה.
במדבר כז', טו-יח: רש"י שם: אין עדיין העברת מלכות באופן ישיר לבני המלך, המלכות עוברת ליהושע כי הןא לא מש מן האהל. התורה היא נקודת המוצא למלכות זהלא סתם שיהושע ממשיך את משה. כי מי שספג את התורה ממשה את התורה, ושימש אותו כל הזמן, הוא זה שיוכל להכיל את אותה התורה ולתרגם אותה להנהגה.
המשך רש"י "אלהי הרוחות" היכולת לתת לכל אחד מקום זה רק אם מבינים את התמונה הכללית של התורה. זה רק אם אדם מבין שההרכב של עם ישראל לכל חלקיו הוא מהותי, על ליחיד. אז אפשר להביא הנהגה נכונה לכל אחד ואחד. אם אתה מבין שהפסיפס שמרכיב גם את השבטים וגם את היחיד שאם ישנו חיסרון באחד מאלה אז הכל חסר, ושהמלכו צומחת רק בהתאסף ראשי עם, שכולם יחד, אז אתה מבין שזה מהותי לגליוי המלכות. זה לא פונקציה מעשית. מבחינה רוחנית, במבט התתורני, רק ההשלמה של כולם ושל כל הדעות ביחד היא תצמיח מלכות קיימת. זה שיש מחלוקות וזה שיש בירור של דברים זה לא דבר שלילי. אלא שבשביל שהמגוון העצום של התורה יתברר צריך שיהיו גוונים שונים שיביאו לקבלת תמונה למה של כל התורה. כל דעה תחדד את הדעה של השני ותגרום לכך שכל דעה לא תפלוש למקום של הדעה השניה וכל כח יתפוס את מקומו הנכון.
"איש אשר רוח בו" ליהושע יש את היכולת לעשות זאת. למה להעמיד אותו לפני אלעזר הכהן? (פס' יט') העם צריך לראות שמשה מעניק ליהושע משהו. הולכת להיות הנהגה שונה משל משה. משה לא שואל באורים ותומים. הוא פונה לקב"ה ישירות. יהושע לא פיתח את התחום של האורים והתומים. למרות שד' אומר למשה שיהושע צריך לעמוד מול אלעזר הכהן ולשאול באורים ותומים. בפועל יהושע לא שאל באורים ותומים. מדוע?
משה סומך את ידיו על יהושע. משה שם את שתי הידיים למרות שד' אמר לו לשון יחיד – "ידך". לראות שסמך אתו בעין יפה.
דברים לד': משה הולך למות. משה עולה מערבות מואב אל הר נבו. משה רואה את כל הארץ. זה לא רק ראיה טכנית. כמשה רואה הוא מכין תשתית רוחנית לעם ישראל באותו המקום כשיגיע אליו. זה לא ראיה סתמית.
משה היה במלא כוחו זה לא שהוא נחלש, אלא שהוא לא יכול להיכנס לארץ לכן זה עובר אל יהושע.
"ויבכו בני ישראל את משה..." שלושים יום בכי על משה. ואז מתואר יהושע הוא מלא רוח חכמה. התורה מתארת שעם ישראל מקשיב לציווי ד' בכך שיקשיבו ליהושע.
בתחילת ספר יהושע מתואר הקישור של סוף ספר דברים. אתה הומלכת בכדי להכניס את עם ישראל לארץ ישראל כי משה לא יכול.
מדוע הקב"ה מודיע ליהושע שמשה מת? וכי הוא לא יודע זאת? אומר רש"י: "אילו היה קיים בו הייתי חפץ". זו נבואה קשה. יוצא לכאורה שיהושע הוא בדיעבד, וזו התחלה מאוד קשה לנבואה. אבל מה הכוונה של ה' בנבואה הזאת? מה מטרתה?
אולי הכוונה זה לא רק שאתה דרג ב', אלא הכוונה שמשה לא יכול לעבור את הארץ לא מבחינה פיזית, אלא שעם ישראל צריכים משהו אחר עכשיו, עם ישראל הולכים לקראת משהו אחר במציאות, ולכן צריך סוג הנהגה אחר. הסדר היה צריך להיות שמידד אחרי שירת הים הולכים להר סיני מקבלים תורה ומיד נכנסים לארץ. ומכיון שמשה רבינו מכניס לארץ מיד היו מכוננים מקדש על ידי ד'. ואז עם ישראל מיד היו בעולם מתוקן. אלא שעם ישראל חטאו בעגל. זה לא רק עניין טכני חטא העגל. זה שהם רצו דמות תחליפית לקשר של רבש"ע זה לא סתם. זה משנה את ההיס'. הזוהר בפרשת פנחס אומר שמבחינת בתי המקדש, הנבואה של "מקדש ד' כוננו ידיך" יתקיים במקדש השלישי. יהושע יודע שהאידיאל היה שמשה יכניס את ישראל לארץ ישראל ויבנה המקדש. שתהליך תיקון העולם לא ידחה. זה ברור שזו הייתה הכוונה הראשונית. שעם ישראל יהיה במדרגה שהוא ראוי להנהגה של משה רבינו. כלומר משה עבדי מת הכוונה שאין כאן הנהגה כמו של משה רבינו. עכשיו צריך לרומם את העם אל המדרגה שהן יהיו ראויים למשה רבינו, וזו משימה קשה מאוד, מה שהיה הולך בקלות לפני חטא העגל. זו אמירה שמכוונת את יהושע מה תפקידו. האידיאל שהל הגובה של הלוחות הראשונות זה הולך לפני עם ישראל י זה הגובה אליהם הוא אמור לשאוף. אך בצלאל מקים ארון עם לחות שניות שזה לגובה של המציאות הנוכחית. מה אומרים ב"עלינו לשבח"? "לתקן עולם במלכות שדי". מה שמוביל את יהושע זה התיקון של המציאות, להכין את העם למדרגה של הנהגה כזאת שתתקן את המציאות.
האמירה של "משה עבדי מת" באה להגדיר לו את המטרה. עכשיו זה אתה במדרגה של הירח שמקבל את האור מהשמש.
חז"ל דרשו זאת על שלשת אלפים הלכות שנשתכחו, שהמדרגה ששואלים הלכת את ד' ישירות זה רק במדרגת משה, עכשיו שאתם במדרגה אחרת, כבר אי אפשר ללכת במדרגה הזאת. רש"י אומר שד' אומר לו "צא וטורדן במלחמה". מדוע?
מלחמה היחיד לא עושה. פה מדובר על עם ישראל שהולך לכבוש. מלחמה לא נעשית בשליחת סיירת לאיזה שהוא מקום אלא אם זה נעשה מכח כל הציבור. מה שד' אומר ליהושע זה חידוש עצום. כשעם ישראל היו במדבר אי אפשר היה להבחין בכח המציאות של עם ישראל ככח שלם. ההבנה הייתה במעמד התורה שכולם צריכים להיות שם נוכחים. עד כדי כך שדרשו שבמעמד הר סיני היו גם הנשמות של לעתיד לבוא. כלומר התורה היא לא רק לאנשים בדור ההוא. יש רובד עמוק יותר של עם ישראל. ברגע שאומרים שבשביל נתינת התורה צריך גם את כל הנשמות העתידיות צריך פורום אחר של עם ישראל בשביל לקבל את התורה, של כל הנשמות. אחד הדברים שהולכים להתחדש בעם ישראל זה שיש פפה רובד חיים חדש שעם ישראל לא הכיר. לך וטורדן במלחמה זה המלחמה המעשית שהולכת להיות עכשיו. התורה היא תוכן החיים של עם ישראל. וכל מלחמה שאתה תעשה אתה צריך שכל עם ישראל צריכים לצאת למלחמה, וכשהכח הציבורי של עם ישראל יופיע אז התורה תוכל להופיע גם כן במדרגה גבוהה יותר. תהיה לזה השפעה גם בבירורה של תורה.
יש לך חסר בהופעה של חיי עם ישראל לכן ההלכות נשתכחו. התורה נמצאת בתוך הנשמה שלנו. אם תגביר את כח הנשמה של עם ישראל אז ההארות הללו יחזרו. יהיה ליושבים הלומדים את האפשרות לחזור ולחדש את ההלכות. המלחמה היא הופעה של חיים ציבורים ולכן זה ישפיע גם על בירור התורה. המלחמה חושפת באדם את הקישור שלו אל האומה. לכן חיילים פתאום לפני הלחימה רוצים ציציות ושרים שירי קודש על אף שבחייהם הפרטיים הם חיים במקום אחר לגמרי. אנחנו חיים כעם על ידי התורה.
מדבר שור: מספידים כדי לדעת מה איבדנו. המספיד צריך להקפיד שהוא צריך להתחיל מהדברים הפרטיים עד שהוא מגיע לגדולים יותר שבמארים את כל הפרטים שסופרו אחר כך. כל הפרטים נבעו מהאישיות שעשתה. לכן צריך קודם להסביר את הפרטים ואחר כך את הסגולה כדי שתחבר את הכל למסכת אחת של חייםץ אבל ברור שהעיקר היא הסגולה שממנה נבעו כל הפרטים. אבל כאשר אומרים קודם את הסגולה ואחר כל את הפרטין משמע שהפרטים הם העיקר. וזה לא נכון. כשד' אומר ליהושע "משה עבדי מת" הוא מסביר לו את הסגולה של משה, רובד עמוק יותר על משה רבינו שמחבר את הפרטים שיהושע ראה בחייו. כלומר ד' חשף לו את הסגולה שנאבדה במיתת משה, שהשכינה לא יכולה לשרות כמו ששרתה כאשר משה היה בחייו. וקדושת הארץ היא גם כן מקום להשראת השכינה. ולכן על ידי ארץ ישראל שתהיו בה תוכלו להחזיר תשלומין במקצת ממה שהיה כמשה היה חי. וזה מסביר את רש"י לך וטורדן במלחמה להחזיר את השכינה, היא חיי האומה, נשמת ישראל, ועל ידי כך יחזרו ההלכות.
דברים לא' פס' א-ז', כב'-ל': הציווי של הכניסה לארץ וכיבושה זו המשימה שמשה מעביר ליהושע. משה אומר בפס' כט' "כי ידעתי כי השחת תשחתון...". רש"י שם מעיר: והרי כל ימי יהושע לא השחיתו? אלא שתלמידו של אדם כמותו, ולכן כל עוד יהושע חי הוא רואה כאילו הוא חי. יהושע הוא מבחינה מסויימת כמו שאני חי. משום שמשה בעצם מדבר איתו על מה שהוא היה רוצה בעצמו לעשות, לכן הוא אומר לו כל הזמן "חזק ואמץ". הציווי חזק ואמץ בתחילת יהושע חוזר הרבה פעמים בתחילת יהושע. מדוע?
"כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם" – הלכתית מדובר פה על מלחמת רשות. מלחמת מצוה זה כתוב כבר וזה מה שצריך לעשות. הקב"ה פותח את הציווי על כיבוש הארץ לכאו' במשהו של אשייך, במלחמת הרשות. והרמב"ם אומר שצריך להתחיל קודם במלחמת המצוה. ורק אחר כך במלחמת הרשות. ד' מציב ליהוע את הגובה העצום עם ישראל הולך לגלות במציאות. זה "גדולתו ושמעו" של ד'. המלחמה שאתה הולך להלחם בבעת עממין מקבל תאת משמעותה באמת מ"גדולתו ושמעו" של ד'. אתם הולכים לבטא את מה שהתורה באה להביא למציאות. וזה עניינה של המלכות. גדולתו ושמעו זה לא של המלך מצד עצמו, אלא של מלכות ישראל שזה עניינה, להראות שהיא מלכות של חסד, מלכות שמבטאת את התורה. מלכות שבאה לבטא את התורה, את הטוב לעולם. זה הגובה הרוחני של מה המלחמה עושה. המלחמהמול בעה עממים אתה בא להביא את התרבות של התורה אל מול התרבות האלילית שלקחה את המלכות אל הצד הטכני הרשעותי. וזה עניינה של מלכות ישראל.
שיעור 2
מלחמת שבעת עממין היא חלק מהגובה של מלחמת הרשות. כלומר עניינה של מלחמת הרשות היא להרבות גדולתו ושמעו זה לא עניין של פרסום של המלך. אלא זה עניין של גדולת עניינה של מלכות ישראל, שהיא תיקון העולם, וגם מלחמת שבעת עמי כנען אינה עניין פרטי אלא עניין כללי לתיקון העולם.
במדבר לא': עם ישראל מביא תכשיטים של נשות מואב לכפר על עוונותיהם. התכשיטים הללו הם בדמות איברי האישה. מה העניין בזה?
שבת סד: משה שאל את ישראל שמא חזרתם לאותו החטא בכך שאץם מביאים את אותם תכשיטים? אמרו לו "לא נפקד ממנו איש". כלומר אף אחד לא חטא בזה. אז מדוע הם צריכים כפרה? "מידי הרהור לא יצאנו". כלומר לכפר על ההרהור. תוס' במקום שואל שהרי הותרה להם אשת יפת תואר! אז כל שכן הרהרור! מתרצים התוס' שמותר אחת אבל הם הרהרו בכמה כשרצו לבחור אחת.
הפני יהושע: משאלת התוס' אתה מבין שחשבו שמלחמת מדין הייתה מלחמת רשות, שהרי אשת יפת תואר זה רק ברשות. למרות שד' ציוה. מלחמת מצוה זה רק בשבעה עממין. כלומר יש מלחמה במדרגת אמצע. מלחמה שמצווים עליה אבל היא במדרגה של מלחמת רשות.
ומדוע צוו על הגעלת כלים? הרי מותר להם אפי' כתלי דחזירי במלחמת מצוה! אלא שמלחמת מדין היא רשות לכן היו צריכים להגעיל כלים. למדנו מהפני יהושע שמלחמת מדין היא במדרגה של רשות.
ומה שמשה לא ציוה על הגעלת כלים במדין זה משום שהוא חשב שזו מלחמת מצוה לכן הותר אפי' כתלי דחזירי, כל שכן שלא צריך הגעלת כלים.
למה משה נקבר מול בית פעור? משה רבינו זה ניגוד לפעור בכך שהוא נקבר ממול. ודברי שני שאנחנו לא יודעים את מקום קבורתו. מדוע אנחנו לא יודעים את מקום קבורתו? פעור זה ע"ז הכי שפלה שיש. כמו שיש אנשים שנותנים חשיבות לעפר שעל הרגלים, העובדי ע"ז שפגש אברהם. אבל מה אפשר לומר על עובדי ע"ז שעובדים את הצרכים שלהם. זה הע"ז הכי שפלה שיש. מה הם מנסים להשיג בע"ז הזאת? זה לא בשביל תבואה וכדו' כמו ע"ז אחרות. מה ניסו להשיג? אתה נותן פתח לחלוק על העבודה האמיתית אם אתה נותן לכך מקום. האמירה שכל אנפין שווין זה ממוטט את הכל. עובדי הע"ז עושים זאת ביחס לאמונה. לשים את משה רבינו מול הפעור צריך לומר שיש כאן ניגודיות הפכית. חייבים לומר שיש כאן ניגודיות. הם ההפך ממשה. קבורת משה שהיא במקום שאיננו יודעים זו התנגדות מהותית שתמשיך בעתיד כנגד הע"ז. כל העניין של מלחמת מדין זה לא עניין טכני של נקמה, אלא עניין מהותי להלחם מול הע"ז, להלחם ברוע שיש בע"ז. להלחם בפעור. האלילים הכנעניים שהיו, עניינם היו אברי ההולדה. אנחנו מקימים עולם שהוא מנותק מרבש"ע. עניין מלכות ישראל זה לגדל את משמעותה של מלכות ישראל, שעניינה מלכות ד' על העולם. זה עניין מלחמת הרשות שהיא לא מלחמות על עניינים גשמיים אלא רוחניים. מלחמה כנגד הרשעות שנמצאת באותה אומה. יהושע מתקן את עלינו לשבח לפני יריחו, תבינו מה אנחנו עושים פה "לתקן עולם במלכות שדי". זה עניין המלחמה שלנו. אנחנו לא עוסקים רק בקיום אלא בעבודה רוחנית. מלחמת הרשות היא נותנת את הגובה למשמעות של המלחמות. אי אפשר להביא את מה שמשה הביא לעולם ישר, אתה צריך לעבוד הרבה כדי לבטא את העניין הרוחני שמשה הציב כנגד הע"ז. זה לא דבר שנגמר, צריך לעמול רבות בשביל לבסס את הרעיון הרוחני כנגד הע"ז. לכן מקום קבורתו של משה לא נודע.
עירובין סג.: עונה על השאלה מדוע יהושע לא שאל באורים ותומים. התשובה היא משום שזה עונש לאלעזר.
רמב"ם הלכות גזילה ואבידה: הנפקת מטבע זה ביטוי למלכות. ואם הוא יוצא בעולם
בראשית רבה, לט, טז: המסר של ברהם במטבע שלו הוא להפיץ את שם ד' בעולם לכולם.
גם יהושע יצא מטבע שלו בעולם. אצל רחב היא אמרה שיצאה שמעם של ישראל בכל הארץ. המרגלים חוזרים ומספרים ליהושע שנתן ד' לנו בכל הארץ ונמוגו כולם. זה לא מידע מודיעיני כיצד להיכנס, אלא זה היה הדבר החשוב בעיניהם לספר בתור המרגלים, שכולם מפחדים מאיתנו. רחב אומרת "ונשמע וימס לבבנו...כי ד' אל' הוא אל' בשמים..." היא מבינה את הנושא של המלחמה של ישראל שהיא ששם ד' יופיע בארץ. מה המטבע של יהושע? שור מצד אחד וראם מצד שני. למה? אפרים זה שור, שזה הצד המעשי. ראם זה יהודה. למה שור? הרוחניות אצל ישראל היא כל כך גבוהה שהיא צריכה להתבטא בגשמיות. זה לא שהרוחניות היא מעין מס הכנסה לקב"ה שאדם מפריש קצת לאל'. אלא בישראל כל החיים, הגשמיים והרוחניים צריכים לבטא את שם ד'. שור זה הגשמיות, שגם היא צריכה להופיע את שם ד' בעולם. זו המשימה של יהושע לכבוש את הארץ ולהעביר את עם ישראל למצב שבו צריכה להיות אמונה בד' בתוך המציאות הארצית. מה שצריך לעשות זה להיכנס לארץ ובתוך החיים הארציים שהתורה תתקיים. לא שנכנס לארץ וכולם יתכנסו רק בבית המדרש.
משפט כהן:
פרק א' פס' י'-יא': "ויצו יהושע" – אין פה שום נבואה שיהושע קיבל. זאת יוזמה של יהושע. למה לצוות את השוטרים לפרסם "בעוד שלשת ימים..." בתוך העם? ומתי זה היה?
הגר"א עושה חשבון שיהושע שולח את המרגלים בתוך שלשים ימי אבל משה. מדוע לעשות זאת אז?
כל עוד שמשה היה קיים היה מן מים ועננים. אבל כשמשה מת אין יותר. אז צריך לאכול מהתבואה של הארץ. אבל זה אפשר רק לאחר שמקריבים את העומר. אז היה גם נס שהשעורה צמחה מהר שיוכלו להקריב את קרבן העומר. כי רק שעורה לאחר שהתחייבו אפשר להקריב ממנה את העומר. לכן היה צריך שהשעורה תצמח מהר מאוד.
בעל הרוקח: למה צריך לפרט כיצד יכינו את עצמם? וגם מדוע צריך לאמר? אלא שיהושע חשש שעם ישראל יחשוה שהוא צריך להיכנס עכשיו להנהגה הטבעית ולא יהיה לו כח. לכן הוא ציוה את השוטרים הגדולים שיצוו להם על הכנת הצידה באמירה רכה שלא יבהלו מהצורך להתעסק על פי הנהגת הטבע. זה לאמר שזו אמירה רכה.
יש כאן חכמת הנהגה של יהושע. אבל בנוסף אומר הרוקח שהנס בא על גבי מה שהאדם העושה, לא סומכים על הנס במקום שאפר להשתמש בטבע.
למה לאמר ולמה לכם? גם פה הוא חשש מכך שהעם צריך להתנהג בהנהגה טבעית, ויסמכו על כך שיהיה נס כמו שהיה במצרים. ועל זה אומר להם יהושע שהקב"ה לא יעשה נס כשאפשר לעשות בדרך טבעית או כשזה נצרך לגדולתו ורוממתו.
אביי אומר שלא תמיד נס זה טוב. במקום שאפשר שיהיה בטבע ולא הצליח והיה צריך שיעה לו נס זו גריעותא. ואין פה שבח לגדולת ד' ורוממתו כי זה איש פרטי וזה לא מתפרסם לשאר האומות. לעומת זאת את הירדן אי אפשר לעבור בדרך הטבע במהירות לכן היה צריך להיעשות נס בירדן. זה בעצם אמריה של יהושע שמגדירה את הגבולות בין המקום שבו אנו צריכים להשתדל למקום שבו זה דבר חיובי – עשיית נס. אבל עשיית צידה לג' ימים זה דבר שאפשר לעשות בטבע לכן חשוב שיעשו זאת.
שיעור 4
למה משה מתנה את עזרתם של שניים וחצי השבטים בכיבוש הארץ? זה לא נראה שהיה כאן צורך צבאי. או שהכיוון הוא שותפות. או שנאמר שהעניין הוא הכיבוש של העם. אנחנו נמצאים בארץ ישראל כעם. במדבר יש פורמט של עם שהם חיים ביחד אבל מצד שני השבטים קידשו את חייהם כשבט בתוך המדבר והם הבינו שאם הם בצד מסויים של הענן אז הם צריכים להיות דווקא שם. אבל הכניסה לארץ היא לכאורה משהו הפוך. מצד אחד יש כל שבט במקומו מצד שני המטרה היא שצריך להיות מלכות. מלך זה שלטון של עם. כשאתה מדגיש שאתה חלק מהשבט אתה מבטא את העניין שאתה חלק מהעם או שאתה שבט מצד עצמך? במשכן אתה רואה שבפעור רק שמעון חטאו זה לא זלג לשבט אחר בכלל!
בני גד ובני ראובן בא להקנות את הנקודה שכל העם הם לא כל שבט לעצמו. כל התהליך של הכיבוש צריך להיות כחלק מעם. זה לא שבטיות שמוקמת אלא זה כל עם ישראל יחד.
יהושע א' יח': "ככל אשר שמענו אל משה...כל איש אשר ימרה את פיך...יומת". כיצד הם אומרים שהם יגזרו מוות על מישהו? מניין להם שאפשר להרוג את מי שימרה את פיו של יהושע? בתורה אין ציווי כזה שמי שימרה את פי המלך חייב מיתה?!
יהושע כב' א'-ט': הכיבוש כבר בוצע וגם החלוקה: "אז יקרא יהושע..."
בראשית רבה לה' ד': בגמרא מובא שתלמידיו של רשב"י בא לבקש רשות ממנו ללכת, ואז התעכבו יום אחד ואמרו שצריך ליטול שוב רשות. הביאו ראיה מיהושע שבני ראובן גד וחצי המנשה נטלו רשות לחזור לאהליהם, אבל הם התעכבו עוד כמה ימים לכן חזרו ונטלו רשות שוב, לכו כתוב עוד הפעם שיהושע שילח אותם. א"ר יודן שהם היו הפמליא של יהושע. אז הוא ליוה אותם עד הירדן, כשבאו לחזור לבתים שלהם, ראו שליהושע נתמעטה הפמליא כי הם הולכים אז הם חזרו וליו אותו חזרה למקומו אז לכן הוא בירך אותם שוב כשהגיעו חזרה להר אפרים בתמנת סרח שם נחלתו של יהושע.
כלומר אותם שבטים שאמרו ליהושע שאם מישהו ימרה את פיו דינו למיתה הם השבטים שהיו בקשר כל כך קרוב ליהושע עד שליוו אותו חזרה לביתו.
מדרש תנחומא: מטות ד': יש כן ביקורת של חז"ל על יהושע שהוא התעכב בהורשת הארץ. משום שחשש שהוא ימות ברגע שימלא את משימתו. בסוף ד' קיצר מחייו עשר שנים בעקבות עיכוב זה.
ילקוט שמואל – ילקוט מפרשים: הצדה שיהושע אומר להם לעשות זה צדה רוחנית ולא פיזית שהרי עדיין היה להם מן. תעשו תשובה כדי שתוכלו לאכול מתבואת הארץ. והמלאך אומר שהם צריכים ללמוד תורה ולא לבטל אותה. וכפי שמשלים המדר במקום אחר שהיו צריכים ללמוד בלילה כשלא נלחמים. זו בעצם התשובה שהם צריכים לעשות לפני הכניסה לארץ.
"הכינו לכם צידה" – רש"י מפרש צידה למלחמה. הרד"ק מפרש צידה הכוונה אוכל. שהרי במות מה פסק המן, אז הם בארץ ישראל בטז' בניסן הם ימטרכו להתחיל לאכול מעבור הארץ
ילקוט מעם לועז: מביא את הפירוש שעניין הצידה זה תשובה רוחנית. עכשיו אתה הולכים להיכנס למקום שבו השכינה שורה. אתם הולכים לקבל מבחינה מסויימת תורה אחרת. בארץ ישראל התורה מתגלה במדרגה גבוהה יותר, אז אתם צריכים לעשות תשובה ולהכין את עצמכם כמו לפני מתן תורה. הכניסה לארץ עלולה להוליד ביטול תורה עקב העיסוק באומנות לכן המלאך בא להזהיר אותם הם צריכים להקפיד על לימוד התורה להכין את עצמם למדרגה של הכניסה לארץ.
רחב עוקבת מגיל 10 עד גיל 50 אחרי עם ישראל. והיא מגיעה לתובנה אחרת מאשר העם שמסביבה. רחב הייתה אישיות גדולה ומיוחדת שהצליחה להגיע למסקנה שעם ישראל הוא משהו אחר. לכן כמו דברים גדולים הם הרבה פעמים מכוסים בהרבה קליפות.
יהושע פרק ג': "וישכם יהושע" – לפי רש"י השלושה ימי הכנה נעשו לפני שהגיעו לאיזור יריחו. הפס' חוזר אחורה ומספר מה היה בסוף שלשת הימים. עכשיו נותנים הנחיות למעבר. "כראותכם את ארון ברית ד'" – הארון שהיה בתוך עם ישראל זה היה הארון שעשה בצלאל, בתוך מחנה ישראל. והארון שהולך קדימה זה הארון של משה. הארון שהיה תמיד בתוך המחנה 40 שנה הוא עכשיו עובר להיות מוביל. זה מה שיהושע רוצה לומר לעם. ההנהגה של השברי לוחות זה שייך למדרגה העליונה, הלוחות הראשונים. אבל עכשיו אתם נכנסים לארץ ישראל אתם נכנסים אם הנהגה שמותאמת לטבע שלכם. עם ישראל צריך לטפס למדרגה של הלוחות הראשונים, אבל זה מתוך ההנהגה של הלוחות השניים.
פס' ה': "ויאמר יהושע אל העם התקדשו כי מחר..." זה נבואה? לא כתוב שהוא קיבל. עם ישראל משנה מבנה. הכהנים שהיו עם הארון המרכז ארץ ישראל עוברים להיות מקדימה.
יהושע אומר שיהיה לכם נפלאות והמטרה היא רוחנית. לרכך להם את המעבר.
ד' אומר לו מיד אחר כך – ישראל יראו שאתה כמנהיג ממשיך חוץ מהעניין שד' משגיח עליהם, על ידי עצירת הירדן.
בארץ ישראל חוקי הטבע כפופים לחוקי התורה. הם לא עצמאיים. בארץ ישראל יש חוקי מוסר, שהוא פנימי לחוקי הטבע. יש קשר בין הרמה הרוחנית של עם ישראל לבין יכולת הביטוי של חוקי הטבע. בארץ ישראל רואים ד' וא אדון כל הארץ, רואים שהוא שולט גם על הטבע. ברגע שהכהנים עומדים עם רגליהם בירדן, המלא על גדותיו, הכל נעצר ברגע. יש עוד נס שלכאורה הוא מיותר. הכהנים עומדים במקום של שפת הירדן, שהירדן שוצף וקוצף, כל המקום הזה מתייבש ועוברים פה כל עם ישראל. הם עוברים ביבשה, זה לא היה רטוב. וכאשר כל עם ישראל עברו והכהנים עדיין שם. והקב"ה מצוה על 12 אבנים שיוציאו מתוך הירדן זכר לנס. הם וכל עוד יהושע מדבר אל העם הנס עדיין ממשיך. יהושע אומר להם שהן עוברים כדי לרשת את הארץ (מה המקור לכך?)
אחרי שמשה מסיים את דבריו הוא אומר לכל הכהנים לעלות מן הירדן. אז הם חוזרים למזרח. ואיפה הארון? הארון העביר אותם את הים, הוא הטיס אותם מעל הירדן. מדוע זה היה צריך להיות כך? מדוע משה לא אמר להן פשוט לעבור את הירדן צד השני?
רש"י על פרק ג' פס' ט-י: גשו הנה – צמצם את כולם בין שני בדי הארון. והי התכונה של המקדש. משתחווים רווחים. השכינה בעם ישראל שייכת לכל העם, לכן כולם צריכים להצטופף ביחד סביב המשכן, כי לכולם יש חלק בשכינה, אתם הולכים להיות עם שבו תשרה השכינה כעם. תפנימו את השייכות של השכינה אליכם. א-ל חי בקרבכם. זה לא רק מצד השכינה במובן של המכן אלא גם על כל התורה שתתגלה על ידי הכניסה לארץ. לכן זה דווקא סביב הארון. אתם הולכים להיכנס לארץ ישראל, אתם תפגשו את אדון כל הארץ, אתם הולכים להיכנס למצב אחר של הנהגה, אתם צריכים להיכנס למציאות של אחדות, שכך ד' מתגלה אליכם, ושוכן בכם, כעם.
הברית שקיימת ביננו לבין הקב:ה זו התוקה הנשמתית שיש בנו לקשר עם בורא עולם. זה לא רק מתייחס לכך שלכל יהודי יש נשמה טהורה וכו'. זה מתייחס גם ביחס לבחירה החופשית של האדם. לפעמים מבינים שבחירה החופשית היא לא חלק מהנשמה אלא היא הדרך להגיע אל הנשמה. בסיני ניטלה מאיתנו הבחירה. יוצא שאמירת נעשה ונשמע, הצד החיצוני שלנו, אפי' הנקודה הבחירית שלך יש קשר עם הקב"ה. המשעמות של הכפיה שהברית היא לא רק מהצד הנשמתי, אלא גם על החלק הבחירי הסגולה הנשמתית השתלטה עליה. יש סגולה ובחירה, לפעמים הסגולה דוחפת אותנו וחפעמים הבחירה. בהר סיני גם על הצ החופשי שלנו הבחירה השתלטה. כשאדם מתנגד לתורה הוא מתנגד לא רק לנקודה הפנימית לו אלא גם לטבע הבחירי שלו. צריכה להיות לך נטיה נפשית לתורה, זה לא בחירה ניטטרלית, אלא בתוך הבחירה יש לך נטיה לתורה.
שיעור 4
כל המשימה של עם ישראל בעולם היא בשביל להביא את העולם לאמונה באחדות הבורא, וזה לעומת הפעור מולו נקב משה, שהעצם האמונה בפעור שהיא השפלות בע"ז שבעצם נותנת הצדקה לכך שכל אחד יאמין במה שהוא רוצה, ואין אחדות אל' באמת.
מדוע ד' עושה שכאשר הכהנים יצאו מן הירדן אז הירדן ממשיך לזרום? לעומת ים סטף שבקיעת ים סוף אינה תלויה ביציאת ישראל מהים. זה לא ברגע שהם יצאו. אך פה ניתוק רגלי הכהנים אז הירדן ממשיך.
רש"י בסוטה לד. אומר שהכהנים היו בתוך הירדן עד שיהושע סיים לדבר את דבריו בפרק ד'. מדוע? וכן רש"י על פרק ד' פס' י'. "למה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את כל יושבי הארץ". יוצא מהנס הזה שישראל שולטים על הטבע. לכן הכהנים חיכו עד שיהושע יסיים לדבר עם עם ישראל על ירושת הארץ ורק לאחר מכן הכהנים מנתקים את רגליהם ואז הירדן שב לאיתנו. לומר שעם ישראל שולט על הטבע.
יש את הקב"ה. הקב"ה ברא את כנסת ישראל. זה ישראל שקדמו לעולם. הסיבה שהולך להברא עולם, שבעולם הזה צריך להתגלות כוחותיו של הקב"ה. השכל לא יכול לקלוט את מהותו של ד' שהרי הוא מעבר להשגה שלנוץ לכן אין תארים חיוביים על הקב"ה. לכן אתה יכול להגיד מה הוא לא. א-ל חי זה לא שהוא חי, זה שהוא לא מת. אצל הקב"ה אין חלוקה בכלל. כל דבר שתגיד עליו זה מתקיים אצלו באחדות, לנו אין יכולת לתפוס אחדות כזאת. אחד זה לא אחד ואין שניים, אלא אחד ואין בלתו כלל. איך הריבוי יכול לבוא מהאחד? זו קושיה שגרמה ליוונים לצאת לאליליות. אם יש אל אחד אז איך יצא ממנו ריבוי, הרי הסיבה תוציא דבר הדומה לה. איך יש שניות? אלא שהקב"ה ברא את כנסת ישראל, שהיא מציאות אחת, שהיא מתפרטת, מדרגה אחר מדרגה, וכל מדרגה היא הסתרה על גבי הקודמת. הרוחניות הולכת ומקבלת לבוש גשמי עד שהיא עוצרת ומתגשמת. היום אנחנו מבינים שגם בתוך הדומם יש חיים, פרוטונים וכו'.
הקב"ה מחזיר את העולם אליו בשני כיוונים. במהות של הכל יש שאיפה לשוב אל המקור, יש שאיפה באנושות לרוחניות. מצד שני – אי אפשר לסמוך על זה. היה מבול. זה התפקיד של עם ישראל. בעם ישראל יש ירידה ישירה מכנסת ישראל אל עם ישראל ובצורה ישירה, ללא הדרגה. באדם מישראל יש נשמה רוח ונפש. וכל זה מופיע באדם מישראל. וזה הנק' הפנימית שלנו, הנשמה, היא צריכה להתבטא ברוח ובנפש. הנפש זה כל עולם המידות וכו'. הרוח זה עולם השאיפות של האדם. יצרנו אדם יהודי שהנשמה שלו מלמעלה. והחיים של האדם, חיי עולם שבתוכנו, זה הנשמה. כל התושבע"פ זה בעצם נסיון לתרגם את מה שיש בתוכנו, אץ הנשמה שלנו. המטרה של עם ישראל זה לא להסתובב בעולם ולשכנע את אוה"ע איך לחיות. אלא הדרך שלנו היא ליות. כשעם ישראל יחיה על פי טבעו כל העולם יעלה איתנו. פתאום כשעם ישראל חי לפי טבעו בתקופת שלמה הם באים לשמוע. ונהרו אליו כל הגויים זה תוצא הממשימת החיים שלנו לא שאנחנו עושים הפצות.
איפה נכנס יהושע? בעולם יש בכח ובפועל. הבפועל יופיע על פי הבכח, אם היצור יממש את הבכח שלו. בישראל יש מדרגה של בכח שהוא לא בכח. המדרגה של הבכח של ישראל היא הנשמה, והיא תצא לפועל על ידי הרוח והנפש. אבל הבכח הוא לא רק פוטנציאל הוא משהו ממשי קיים. בהתנהגות שלי הוא לא מתבטא, אבל זה חיים קיימים. זה לעומת פוטנציאל רגיל שהוא לא קיים אלא הוא יכול לגלות אותו. לדוג' אדם עם כשרון של נגינה שלא הוציא לפועל לא היה פה כלום. הייתה אפשרות ולא הייתה. אבל הנשמה של ישראל היא קיימת עכשיו והיא פועלת, גם אם לא תוציא אותה לפועל. אתה יכול להחליט לגלות אותה, לחשוף אותה. זו מציאות קיימת שיש להשפעה. עצם ההופעה של הנשמה בגוף שלא אדם יש לה ערך. השראת שכינה פירושו שכנסת ישראל מופיעה בתוך עם ישראל.
כנסת ישראל יכולה להתפרש בג' אופנים:
אדם לא משנה את הנםש שלו, אלא הוא לא מגלה את הנשמה. לכן העבודה עם המידות זה הנפש הטובה, שמגלה בצורה ישרה את הנשמה. אם אדם לא מאזן את מידותי הנשמה לא מתגלה ומה שקיים באדם זה הנפש הרעה.
כך גם בציבור אתה יכול לדבר על האדם הפרטי. יש רובד של גבורה מצד שהוא חלק מאומה, כך יכול להיות חייל חילוני מלא גבורה בצוק איתן.
כך זה ביהושע, עכשיו כשנכנסים לארץ מופיעה נשמה של עם. זה מה שמחדש את הערבות ההדדית. החיבור של ישראל וארץ ישראל יוצר את האפשרות של הופעת הנשמה. לכן פה הוא נקרא אדון כל הארץ. כי פה הוא מתגלה בצורה מיוחדת. גם הלימוד תורה יהיה משהו אחר, כי הם חלק מהעם, שהתורה שבו תתגלה דרכו.
יציאת מצרים זה הפעם הראשונה שמופיע בעולם את נשמת העם. לכן אנו אומרים זכר ליציאת מצרים ולא לניסי מצרים.
דברים כט, ט': "אתם נצבים היום כלכם" – מי שמקבלת את התורה זו נשמת האומה. כל הדורות כולם קבלו את התורה. לא רק הדור הזה פיזית. לכן "ולא אתכם לבדכם...ואת אשר איננו פה עמנו היום".
"הנסתרות לה'..." – רש"י שם: מהשניה הזאת בכניסה לארץ אנחנו נהפכים להיות דבר אחד. משימת חיינו לבער את הע"ז להשכין שכינה לתקן עולם וכו'. אתם נכנסים עכשיו לפלטרין של מלך ופה אתם יכולים לקיים את תפקידכם, כאומה אחת. לכן עם ישראל נענשים על עכן, כי פה הם כבר מציאות אחת.
מדוע שמואל לא מרוצה מזה שעם ישראל רוצה מלך? אלא שמלכות זה מי שמבטא את נשמת האומה. דוד נמשל ללבנה, ועם ישראל נמשל ללבנה. לעם ישראל אין אופי משל עצמו, כל האופי שלה הוא ביטוי של המציאות האל' העליונה. המלך צריך להפוך את המלכות של ישראל לנאמנה בצורה מולטת לאופי של כנסת ישראל שהיא רק ביטוי של הקב"ה. המלכות של ישראל לית ליה מגרמיה כלום, היא משקפת ומבטאת את הקב"ה בתוך המציאות. וזה המלך שצריך לבנות מלכות כזאת. עם ישראל לא ביקשו מלך שיבטא את אותה נשמת העם וזו הייתה הבעיה. אם כל המלכות בנויה על הרשעות והכלכלה מוחצת את האנשים הקטנים, זה אומר שהלאומיות לא יכולה לבטא את רצון ד'. המשימה שלנו היא להראות שגם המציאות הלאומית יכולה לבטא את הקב"ה. זו המלכות של ישראל. דוד המלך רצה לחבר את כל המציאות של מלכות אל החסד האל', אל הקודש. דוד רק טיהר את העם ואסף את הכסף, אך הוא עדיין לא חיבר את כל המלכות אל החסד האל', וזה מה ששלמה רוצה לעשות, להמשיך את מה שדוד רצה לעשות. המהות של הקב"ה זה שהוא רוצה להטיב לעולם, חסד, וזה מה מאפיין את כנסת ישראל, לעשות טוב לעולם בלי גבול, ולכן המלכות של ישראל צריכה להיות מלכות שתבטא את החסד האל', של עשיית חסד לכל המציאות ובכך לתקן אותה. זו מטרת המלכות בישראל.
למה צריך שהכהנים ישארו בצד מזרח ולא יעברו את הירדן וכל עם ישראל במערב והירדן עובר ביניהם. ארון ברית ד'מצד הזה עם נושאיו ועם ישראל מצד שני, עם ישראל אתם שקולים לארון, בתוך ארץ ישראל. כמו שבארון מופיעה נשמת האומה בפועל, כך גם בתוך עם ישראל מופיעה נשמת האומה. ברור שהם לא בדיוק אותו הדבר, כי בארון זה מופיע ממש בפועל, ובישראל הם צריכים להוציא את זה בנגלה, אבל אצל שניהם זה קיים בתוכם.
פרק ה': עוד תועלת של הנס זה הפחד של האומות מסביבם.
פס' ב': יהושע מל גם ביצ"מ וגם פה. זה "שוב מל".
טרונסרופוס ורבי עקיבא. הסרת הערלה של ישראל באה לבטא שישראל לא שייכים לעולם הטבע. מבחינתם העולם זה החיסרון. לכן ברית המילה היא שקולה לכל התורה. המילה זה בעצם האטימה, ההסתר, שאומר שרנחנו עם הטבע. אבל אננחו לא כך. מי עומד כנגד זה? יהושע. חתך את ערלתיהם של עמלק. לכן גם כאן יהושע מל אותם. למה כתוב דווקא שיהושע מל? רק מי שמהול יכול להעביר את העניין של הברית. אך היה שם עוד אנשים מהולים? אלא שכפי שביארנו שזה עניין מיוחד של יהושע, שהוא מזרעו של יוסף. יש שאומרים שפריעה זה רק מתקופת יהושע, רק מיהושע שהואמזרעו של יוסף שיש לו את הטהרה הגמורה, הוא יכול לעשות את הברית. לכן כשאץה רוצה להופיע את הקדושה העליונה שצריכה להופיע בארץ, צריך למול אותם. בגלל הנס שהיה אפשר לעשות את הברית כי האומות פחדו כתוצאה מהנס. יהושע מכשיר את עם ישראל לניתוק מעולם הגוף, שזה בעצם גם ניתוק מהע"ז. זה נקרא חרפת מצרים. חרפה כל פעם חוזרת בנק' הזאת של הברית. זה ההבדל ביננו לבין מצרים. ומקריבים קרבן פסח זהו קרבן שהוא בין קרבן ציבור ליחיד, הלכותיו מתאימות חלקם ליחיד וגם לציבור. זה קרבן פסח שאומר שכשמצרפים את כולם יחד זה ביטוי של נשמת ישראל. אתם אוכלים את זה יחד חבורה של יחידים, לומר שהיחיד הוא חלק מציבור ואת כל כוחותיו הוא שואב מהכלל. כשאנו עוברים את הירדן ומופיעים כציבור, אנו חייבים להסיר את הערלה ולהקריב פסח. הפריעה זה הסרה של כל הרע שיכול להסתתר בתוך האנושיות. לפעמים הרע יכול להעמיד פנים של קודש ובאמת הוא רע, זה הפריעה.
שיעור 5
במדבר רבה: החרמת יריחו זה כמו הפרשת חלה לקב"ה מארץ ישראל. אתה אמור להינות מזה שאתה נלחם וכובש. אבל אצל יהושע זה חשוב לומר עלעם ישראל שאנו קודם כל במלחמה רוחנית ובמקום השני זה השלל. המשימה היא קודם כל רוחנית. אנחנו צריכים להבין שכל מה שאנחנו עןשים פה במציאות הגשמית זה בשביל הופעת הקודש.
המלחמה של יהושע ביריחו הייתה בשבת. מדוע? בגלל שד' אמר לו.
מלחמת העי – לא מביאים את כל עם ישראל אלא רק מעט, 2000 או 3000. לא צריך לייגע את כל הים. בורחים מפני העי. מכים כ36 איש. זה יאיר בן מנה לפי חז"ל ששקול כנגדם וכו'.
יהושע מטיח דברים כלפי מעלה. למה העברת אותנו את הירדן. יושבי הארץ והכנעני ישמעו ויכריתו את שמנו מן הארץ – "ומה תעשה לשמך הגדול". מה הבעיה של יהושע?
הבעיה בכליונם של ישראל, שלא יהיה מי שיקרא בשמו של הקב"ה. ושמנו קראת בשמך. אין לנו יכולת להשיג את הבורא. אבל הקב"ה מתגלה דרך ישראל. ואם אנו נכלה איך אתה תתגלה בעולם. זה לא רק בעיה רוחנית נקודתית. כל מטרת העולם הולכת לטמיון. אין שום הצדקה לקיום העולם.
יהושע אומר אולי הדור לא מוכן נשב בעבר הירדן ונגיע עם דור אחר. שלא יתחלל שמך. מה זה "קום לך וכו'"? אז חטא ישראל, צריך תיקון. לא. זה מסיר את הנוכחות של ד'. מי שפוגע את החרם זה יפגע באופן מהותי. זה לא סתם עוון.
סנהדרין מד: "שלך קשה משלהם". זה "קום לך". ר' שילא אמר שעם ישראל הלך אחרי הירדן 60 מיל להקים את המצבה, בשכם. לפי ר' שילא התורה אמרה שתעשה את הברית מיד אחרי המעבר לא ללכת עד שכם. לקחת שתי גבעות ישר בכניסה לארץ. אבל זה לא נצרך לעשות את המסע של 60 מיל ישר ביום הראשון.
רב חלק עליו ואמר הרי מפורש "וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה". אלא קום לך – שאתה גרמת לכך, משום שאתה אסרת עליהם את ביזת יריחו, ולא היה לך לאסור זאת. זה גרם לישראל לחטוא. וזה שאמר הקב"ה למשה תעשה לעי כמו שעשית ליריחו רק את השלל תן לעם.
מהרש"א שם: בעל יפה מראה הקשה על רש"י שיהושע לא חידש את עניין החרם שהרי משה החרים ג' פעמים. ומרש"י משמע שזה דבר שיהושע חידש, והרי זה יפה עשה משה מה שהוא ראה ממשה.
אבל המהרש"א דוחה את קושייתו – משום שבא"י נענשים גם על הנסתרות ובתקופת משה עוד לא נענשו על הנסתרות וצריך להסתכל על המדרגה של הדור לאור המדרגה של ישראל. אתה עשית זאת על דעת עצמך, ואני מקבל את החרם שעשית אבל אתה צריך להתמודד לאור מה שקיבלת על עם ישראל כמנהיג.
החרם נתפס כמי שעבר על ברית ד', לכן צריך לשרוף אותו באש. זה דבר מהותי מאוד החרם.
יהושע שולח מלאכים שירוצו לאהל של עכן – המצודות אומר כדי שבני שבטו לא יעלימו את מה שלקח מהחרם.
סנהדרין מג:: הגמ' אומרת שעכן לא רצה להודות ואמר שזה גורל ואי אפשר לסמוך עליו, יהושע שכנע אותו שלא יוציא לעז על גורלות משום שא"י עתידה להתחלק בגורלות. אז הוא הודה.
מדרש תנחומא, פרשת נצבים: "ראשיכם שבטיכם" – "...כלכם ערבים זה בזה. אפי' צדיק אחד ביניכם כלכם עומדים בזכותו..." וכן להיפך כמו עם עכן.
המהר"ל בתפארת ישראל פרק לז אומר שעניינם של ישראל להיות אומה קדושה.
מהר"ל נתיבות עולם, נתיב הצדקה פרק ו': מה עניין של ריבית לכניסה לארץ. כשעם ישראל נכנס לארץ ישראל – הם היו אחד. מצד האומה. אנו מדברים על מציאות החיים לא ההרגשה. עם ישראל יש לו את היכולת לגלות את האחדות המוחלטה במציאות. ישראל ערבים זה בזה – זאת מציאות. הם אחד. מחוברים זה עם זה. לפי המהר"ל הכלי מאפשר לחשוף מהות אחדותית שקיימת. ישראל בגלות זו מחלה נוראית, שכל היכולת שד' יכול להתגלות לא קיימת. לכן רק בארץ ישראל הם יכולים להיות עם אחד. עכשיו אתם הפכתם להיות מהות אחת אתה פוגע בעצמך?! זו הבעיה בריבית אתה בעצם אוכל את עצמך.
מהר"ל גור אריה: אין כאן משהו טכני, מה שנכתב בתורה על זרח ופרץ זה מגלה על המהות. פרץ ממנו המלכות. וזרח הוא כנגד החמה ופרץ כנגד הלבנה. פרץ לא מנצל את העוצמה שלו להשתלט. לכן הוא נמשל ללבנה. אבל זרח הוא כנגד החמה. פריצת היד שלו מבטאת שהוא רוצה לקחת מה שאינו ראוי לו. לכן יצא ממנו זרח. שנשל לשמש שגם היא מלך. והבעיה שהוא בא לקחת את מה שלא שלו. יצא ממנו עכן – שגם הוא בא לקחת מה שלא שלו.
לעכן יש מח' על יהושע, לעכן יש תומכים בשבט יהודה. הייתה מצוה שמשה אמר "ואכלת שלל אויבך". איך אתה מחרים? עוג עניינו המשך מדור המבול, שהחומר הוא העיקר. זה המלחמה נגד עוג. וזה עמי כנען שהם שאבו מהרעיון הזה שהיה במלכותו של עוג שהחומר הוא העיקר. ועכן בא לקחת מכח זה שמלכות זה לשלוט. ולכן אם אני מנצח אני צריך לקחת. ובתוך יהודה יש לכך תמיכה. אבל יהושע רוצה להקים מלכות שלא רק שהרוח עיקר ולא החומר אלא שזו מלכות אחרת לגמרי שכל עניינה לגלות את ד' בתוך מציאות החומר. ולכן היה חשוב ליהושע לעשות זאת ביריחו, להבין שאני משהו אחר. למה החומר כל כך מוצא חן בעיניו? זה הגיע מהמקום הזה.
מאיפה התוקף ההלכתי להרוג את עכן?
ויקרא כז, כח': רמב"ן: הכתוב אומר ש"כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת. הרמב"ן אומר שזה הסמכות של המלך להחרים דברים ואם מישהו יעבור על החרם – חייב מיתה. כך היה גם עם אנשי יבש גלעד, וכן עם יהונתן.
רמב"ן משפט החרם: אותו עניין
תשובת חת"ס, או"ח, סימן רח': מכך שיהושע כתב בספרו "כל איש אשר ימרה את פיך יומת" – סימן שזה דין אמת. אבל אין נביא רשאי לחדש דבר!
אלא שכל נשיא בישראל ומכל שכן כל ישראל שמסכימים להחרים דבר עובר חרמם חייב מיתה. המקור לכך בתורה הוא בחוקתי (שהבאנו לעיל על פי הרמב"ן) וזה עומק כוונת הרמב"ן.
ולמה התחייב בסקילה במורד במלכות הרי חייב בסיף? כי עבר בתרתי, עבר על ציווי המלכות, ועל החרם שעשה יהושע. וזה ביאור כוונת הרמב"ם שעכן נהרג מדין המלכות.
והטעם לכך שהמורדים במלכות בימי משה לא התחייבו מיתה משום שעדיין לא קיבלו עליהם ישראל בחרם להמית המורד במלכות. כי באמת מהות עניינו של המלך היא בהסכמתם של ישראל. לכן על אף שבמשה נאמר "ויהי בישורון מלך" לעניין להמית את מי שעובר על דברו צריך את קבלת העם.
שיעור 6
העמק שאלה: כיוון אחר מהרמב"ן. הנצי"ב טוען שיש קשר ישיר בין החרם לבין ההצלחה של ישראל במלחמה. לכן התגובה היא במקום. לכן גם אצל שאול ברור לו שיש כאן בעיה רוחנית שהפלישתים נלחמים ולא עלתה על דעתו עבירה אחרת חוץ מזוץ החרם זה משהו שמנתק את הקשר בים עם ישראל לקב"ה מיידית. זה גורם ישירות לסילוק השכינה. כל הדיון פה זה מדין רודף. כמו שמי שבורח במלחמה מותר היה לקפח את שוקיו אפי' שזה בשוגג. מי שפוגע ביכולת של ישראל לעמוד בקרב יש לו דין רודף. אתה כתוצאה מהטעות שלך יגרום לכך שישראל. כל הנוגע לסדרי מלחמה זה עניין של רודף, כי מי יודע מה יולד יום. וזה הסיבה שאמרו אנשי גלעד שמי שלא יקשיב ליהושע ימות. כי זה שייך לדבר המלחמה. ומנהיג מלחמה בשעתו דומה למלך תמיד. ולכן מורד במלך חייב מיתה. כל מצביא מלחמה יש לו דין מלך. אם אתה מחליש את המצביא היום זה דבר נורא ואיום. הם ימיתו את מי שמפר את מנהיגותו של יהושע כדי לא להחליש את רוחו של המנהיג של כל כלל ישראל.
קרב העי זה חניכת יהושע בתור מנהיג. יהושע יודע להנהיג מלחמה. יש פה טקטיקה צבאית. הכידון הזה שיהושע עומד במקום בולט והאורב רואה שהוא מחזיק את הכידון למעלה זה מראה שיש פה חיבור בין ד' לישראל. הכידון נשאר למעלה כמו אצל משה ועמלק.
הגבעונים: יש לנו התמודדות ישירה עם הגבעונים. בסיפור של הגבעונים חשוב ליהושע להבהיר מה הכח של המנהיג. שכם זה היה קיום של דברי משה. הסיפור עם הגבעונים זה איך להתייחס לדבריו של המנהיג. אי אפשר להתנהג בביטול לדברי המנהיג. מצד שני הוא לא רוצה להפר את השבועה. לכן אמרו הזקנים שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים.
דוד רואה את האכזריות שיש לגבעונים ולכן הוא מרחיק אותם מעם ישראל בסופו של דבר.
עולים על הגבעונים. במדרש כתוב הקב"ה אומר לו לעזור לגבעונים כי אם תרחק את הרחוקים סופך שתרחק את הקרובים.
מה זה האבנים שנופלים מן השמיים? הברד שנשאר ממכת מצרים, ירד בבית חורון, ומחכים עוד שירדו בגוג ומגוג. יש פה עניין שהקב"ה מראה לנו שההתערבות ועשיית הניסים דורשת שבעולם הזה יהיה מישהו שמושלם מבחינה רוחנית שיהיה ראוי לכך.
למה צריך לעצור את השמש כשד' כבר מפיל אבנים מהשמיים?
אומר הפרקי ר' אליעזר – היה ערב שבת. לכן היה צריך לעצור את השמש. אבל זו מלחמת מצוה! אלא שהמהרש"א אומר שלא, משום שהם באו לעזור לגבעונים! יש שם תירוץ נוסף ששם זה ציווי מיוחד.
מדוע שמש בגבעון דום? ה שתיקה! היה צריך להגיד תעצרי. אלא שכל הבריאה משבחת את ה'. ויהושע אומר לשמש שתעצור מלשבח את ה'. השמש אומרת לו אני נבראתי ביום הרביעי! אתה תגיד לי מה לעשות? אתה נבראת בשישי! אמר לה בן חורין עבדו של זקן הוא יותר ממך. בן חורין הוא יותר מכל אלו שהם לא בעלי בחירה. (גמרא ומדרש).
מה יהושע מלמד אותנו פה? פה זה לא לימוד לעם ישראל, אלא זהו לימוד לכל האנושות. כל העולם מבין שעם ישראל מגיע לרשת את ארצו. יש פה אמירה רוחנית מרחיקת לכת על השינוי הרוחני שהולך לחולל בכל המציאות עקב הגעת ישראל לארצו. תראו מה הכח של הפה של מנהיג של ישראל. זה אמירה מחוללת שינוי בטבע. זה אמריה שהקב"ה מתגלה דרך העם הזה. מלך זה מי שאין מעליו אלא ד' א-לקיו מי שאמור לבטא את מלכות ד' זה עם ישראל. זה אמירה לכל המציאות.
הגילוי של הקב"ה במציאות זה דרך עם ישראל, המלך זה התמצית של הציבור. המלך צריך לגלות את הקשר בים הקב"ה לישראל. אמירה של מלך ישראל זה לא אמריה טכנית אלא אמירה של הכח הרוחני שאמור להתבטא במציאות. אפי' הטבע כפוף למה שעם ישראל עומד לבטא במציאות.
פרק יא': חצור היא לב המלכות הכנענית.
המהר"ל גבורות השם: הכנענים לקחו את החומריות לכיוון של רוע. בכל דבר יש צורה ותוכן. הנשמה היא הצורה והגוף הוא החומר. אם המצרים מייצגים כחומר ועם ישראל את הצורה אז עם ישראל יכול להתבטא בתוך החומר אחרי שלוש דורות אצל מצרים. אבל הכנענים – לא. זה לא סתם חומריות, זה צורה, תפיסת עולם שמוטבעת בחומר. הרוחניות שלהם היא החומר מצד עצמו. הם מציגים אלטרנטיבה, הם לא אומרים רק חומר בלי רוח, אלא אצלם החומר הוא האלילות. וזה לא יכול להידבק כלל עם ישראל שהם נבדלים. לכן המאבק עם מצרים הוא שונה מכנען. הכנענים אינם עבדים לישראל כשמגיעים בארץ. כי הצורה הפחותה מפריעה לצורה השלמה, זה רוח מול רוח, ולא חומר מול רוח. למרות שפלותם של מצרים סוף סוף זה חומר מול רוח לכן יש אפשרות של התחברות. אבל עם הכנענים אי אפשר להסתדר. לכן לא תחיה. חז"ל אמרו שעוג אמר שמאברהם לא יצא כלום. הוא חשב שאברהם ימות במלחמה של חמשת המלכים. עוג הבין שאברהם אומר עמדה אחרת לגמרי משלו אבל הוא חושב שלא יצא ממנו כלום. (מדרשים). לעוג יש תפיסת עולם חומרית.
עוג הוא אב השיטה, ואף אחד לא חשב שינצחו אותו. וחצור הייתה הנציגה של שיטת עוג בארץ ישראל. יהושע מכרית אותם וכו'.
פרק יג' סוקר ממשה רבינו. פרק יד' פס' ו' – כלב. פרק טו' – חלוקת הנחלות. במקום אחד כתוב שיהושע הוריש את הענקים ובמקום אחר שכלב הוריש. אלא שכלב הוריש בפועל, ויהושע הוריש את הענקיןת, את השיטה החומרית, את תפיסת העולם.
המשכן עובר לשילה, בנחלת אפשרים. בנימין שותך במשהו עם שלה. בנימין גם בבהמ"ק שותף. הוא זוכה שבין כתפיו שכן.
כל שבט מכיר את המהות שלו, בכניסה לארץ הם מופיעים כעם, ופתאום בשביל הנחלה הם צריכים לחזור לשבטיות. בשביל להכים את הכלל את צריך שכל חלק יקים את עצמו כראוי לו ואז יהיה פסיפס שלם שכל אחד כפי תפקידו ומהותו. כל שבט מסמן את הנחלה שלו עד מטר מסויים כי הם מרגישים שזה לא שייך להם רוחנית.
פרקים כג'-כד': יהושע נותן להם מוסר. תדבקו בד' וכו'. יהושע רואה עניין שכמו שבשכם הייתה כריתת ברית גם עכשיו יהושע עושה איתם כריתת ברית כמו שמשה ציוה לפני מתו בהר עיבל וגריזים. יהושע רוצה שהאמונה תצמח למטה. זה אתם בוחרים לעבוד את ד'. יהושע מרגיש שסיים את תפקידו לאחר הברית של עם ישראל וד'.
שיעור 7
לא מספיק בולט אצל יהושע עניין התורה, שהוא נער לא ימיש מן האהל. פוגשים את יהושע יותר כמצביא, כמנהיג ולא כאיש לימוד התורה. הביטוי של ויהי דבר ד' אל יהושע זה יותר חריף משאר הנביאים. מדרגה גבוהה של נבואה. יהושע סיכם את חלקו בשני נאומים. השאלה מדוע הוא עשה זאת.
יהושע ראה חשיבות להוציא את הארון ממקומו לשכם. פרק כד':"כה אמר ד' א-לקי ישראל...". למה הוצא הארון? בשביל ליצור מעין מעמד קבלת תורה מחדש. יהושע מוציא מעם ישראל את ההתחייבות לעבוד את ד'. הוא יודע את הקשיים שעם ישראל הולך לעבור. לכן הוא מוציא מהם התחייבות כזאת. אבל מה המניעים שהוא רוצה לעשות ממש מעמד חדש מעין נעשה ונשמע חדש? שהרי הוא מציע להם שיעבדו אלהים אחרים או שיבחרו בעבודת ד'.
יהושע מנהיג את עם ישראל 28 שנה. בפרק יח' מקימים מחדש את המשכן בשילה. לפני כן הוא היה בגלגל. המשכן בגלגל היה מעין במת יחיד. בשילה זה כבר לא מעין במת יחיד. לדוג' פר העלם דבר של ציבור התחיל רק במשכן שילה. כל המצוות התלויות בארץ נכנסות לתוקף. כל המציאות של עם ישראל ב14 שנים הראשונות עדיין אין מצוות התלויות הארץ כי עדיין הציבור לא קם. 369 שנה המשכן בשילה. יש כאן מעין משכן קבע של הופעה ציבורית אנחנו מתקדמים במדרגת השראת השכינה. הבמות עכשיו נאסרות. אחרי שמשכן שילה חרב אז הותרו במות היחיד ל57 שנה. אבל הנקודה היא שעכשיו אדם לא יכול להקריב קורבנות בבית שלו. יש מרכז לעם ישראל, יש לב, וכולם פונים אליו בשביל לעבוד את ד'. יש כאן עבודת ד' ציבורית.
מה זה ציבור? לכאו' שכל אחד יתקן את המידות שלו, עבודת ד' שלו וכו', שישתדל להיות צדיק וזהו זה מספיק. אם הרבה יהודים ישמרו תורה אז יש לך ציבור של הרבה יחידים. ומכח זה כשיבוא מנהיג אז הוא יוביל אותם לדברים חיוביים.
כשמדברים בגלות על כנסת ישראל שזה שורש נשמות ישראל. זה בעליונים. וכשאתה בא לדבר על כנסת ישראל ביחס לארץ אז זה רק איך זה מופיע ביחידים. אבל ישנו רובד נוסף של הופעת כנסת ישראל- שהוא בתור כוח החיים הלאומי-ציבורי. זה יחידה שעומדת בפני עצמה. זה נוכחות שמתלבשת על האנשים.
האפשרות שכל האנשים היחידים הצדיקים יקימו ציבור שיבטאו את התורה בחייהם זה דבר אחר לגמרי. שכל חיי הציבור ינבעו מתןך הקודש.
כנסת ישראל היא שורש נשמות היחידים, והיא גם כוח החיים הלאומי=ציבורי, והיא גם כוח השפעה לעמים.
ההשפעה אל העמים חייבת להיות דרך הופעת כח החיים הלאומי. השמש שהייתה על הקבר של יהושע זה ביטוי על ההשפעה שלו אל העמים. הבעיה בהספד של יהושע זה שהתייחסו אל יהושע כמצביא ולא ביטאו כראוי את ערכו של יהושע מבחינה רוחנית.
אין יורש ליהושע. למה? מדוע יהושע לא מבקש?
כח החיים הלאומי של ישראל התחיל להופיע במשכן שילה. פר העלם דבר ל ציבור התחיל רק בשילה. עד אז אין בכלל יכולת לדון את ישראל כציבור. 14 שנים לאחר משכן שילה יהושע עדיין מוביל את ישראל. הרבה שבטים עדיין לא נחלו את הארץ ב14 שנים הללו. יהושע רואה את הקושי בתהליך של כיבוש הארץ. יש יצר הרע עצום כנגד הכח של נשמות היחידים בע"ז. ובשביל להתמודד עם זה אתה צריך שעם ישראל יקבל את התורה מרצון. לכן צריך שני מעמדים לקבלת התורה.
למה יהושע לא מבקש שיהיה מנהיג? אלא צריך שההנהגה תבוא מתוך עם ישראל, שיבוא מלמטה. לאחר שהוא הניח את היסודות זה צריך לצמוח מלמטה. צריך שהעם ירצה מישהו ויתן לו סמכויות. הוא משאיר אותם עם הזקנים לא משאיר אותם בריק.
שופטים:
הזקנים שנשארו וכל עוד שהם היו ישראל עבדו את ד' אלו התלמידי חכמים. התורה היא מה שגרם להם לעבוד את ד'. השופטים קיבלו מהזקנים. עפ"י אבות דר' נתן. נוסחא א' – שופטים מסרו לנביאים. נוסחא שניה שופטים מסרו לעלי. (אבות דר' נתן)
ר' צדוק הכהן מלובלין: הזקנים זה כל תקופת השופטים עד שמואל. ר' צדוק אומר כמו הנוסחא הראשונה שהנביאים מתחיל משמואל.
הקדמת הבהרה:
מדוע נמסרו בידי עמים אחרים?
בזכות מה נושעו?
מדוע לא הורישו חלק מהערים?
מדוע יהושע לא כבש אותם?
למה הם נמסרים בידי עמים אחרים? עזיבת ד' ועבודה זרה. בנ"י עבדו לבעל ואשתרות. זו ע"ז תועלתית. אלו ע"ז שמסייעים לתנובת השדה. צריך שיופיע שאנחנו עם של עובדי ד'. זה בשלושת הרגלים. אבל ביום יום אתה צריך גשם. מה תעשה ביום יום כדי להשיג גשם? זה הבעלים. כך העובדי ע"ז חשבו שיביאו גשם. לכן עם ישראל עבדו ע"ז זאת. אבל ד' אומר להם שהם צריכים לעבוד את ד'. לכן ד' מביא להם צרות.
אנחנו פה בנושא של פתרון בעיות. ישראל חטאו. ואז צריך להציל את עם ישראל. אנחנו לא פה בנושא של הנהגה. זה לא נושא השופטים באופן עקרוני. אבל זה תלוי בשופט. אמנם השופטים כן מנהיגים את העם לאחר מכן.
אבל עם ישראל שוב לא חזרו לגמרי בתשובה, לכן שוב אחרי מות השופט חטאו. למה לא כובשים ולא משחררים חלקי ארץ? משום שלא עושים רצון ד'. כבר מימי יהושע השאיר ד' חלקי ארץ עם כנענים עובדי ע"ז כדי לנסות את ישראל שהם ירצו להיות עם עובדי ד' וירצו מתוכם להקים מלך שינהיג את העם כיצד לעבוד את ד' בתור עם. שזה יעלה מתוכם. רק לאחר יהיה ביטוי שלם של כל שבט במקומו אז ניתן שיהיה מלך על כל ישראל שיאחד את כולם. השופטים הם בדרך כלל ביטוי של שבטים.
בתחילת פרק ב' אנחנו רואים שבא מלאך ד' – הוא פנחס – אל המקום שבו ישראל חטאו בחטא המרגלים.
השל"ה: כשנעלמת הופעת ד' אז יש בכיה. זה ברוך כבוד ד' ממקומו. שכבודו הסתלק. ישראל היו פעמיים במציאות של בכים ריחוק מהופעת גילוי ד'. עד שיבוא פנחס הוא אליהו הוא מלאך הברית שהוא יבשר על החיבור של ישראל והקב"ה.
שופטים ב', א': המלאך, שהוא פנחס על פי המדרש, מסביר שאתם לא צריכים לעשות ברית עם יושבי הארץ אלא עם ד'. באנו לארץ בשביל להתחבר עם ד'. אז העם נתן את קולו בבכי ואז הם זובחים לד'.
שופטים פרק א: א'-כא': הם שואלים מי יעלה תחילה להילחם בכנענים. ה' עונה להם יהודה. אבל הם מתרגמים שזה רק כיבוש מקומי של הנחלות שלכם. הם לא הבינו שד' אומר להם שהמלך צריך לבוא ליהודה. וגם יהודה בעצמו במקום לקחת אחריות על כל ישראל לוקח רק את שמעון וסוגרים פינות שלהם. יש פספוס גם מצד ישראל וגם מצד יהודה. הם היו צריכים להבין שממנו צריכה לצמוח ההובלה.
עתניאל בן קנז מבין שמה צריך להוביל פה זה התורה, לכן הוא מחדש את ההלכות. חלק ממה שארץ ישראל נותנת לנו זה התורה. יהודה לא פתח מהלך כללי. בנימין לא מוריש את יבוס אז אי ההורשה הזאת מאריכה את הישיבה של המשכן בשילה.
בראשית רבה נח ב:
המדרש אומר וזרח השמש ובא השמש על מנהיג שמת ובא הבא אחריו. אחרי יהושע זרלה שמשו של עתניאל ואחרי שקיעתו של עתניאל זרחה שמשו של עלי. עלי נמצא מאות שנים לאחר עתניאל. אנחנו רואים פה את הגריעותא של תקופת השופטים.
תקופת השופטים על פי החישוב של רש"י על יפתח יוצא 315 שנה.
האם ב315 שנה אנחנו מדברים על עמידה במקום או שיש פה איזה שהוא תהליך.
גמרא בסוכה: רש"י מונה שמכל שבט יצא שופט, אבל יש כמה שופטים שהוא לא יודע להכריע מאין הם יצאו. עתניאל ויפתח ושמגר ויאיר ועבדון. ומראובן ושמעון גד ואשר לא יודע איזה שופטים יצאו.
המהרש"א אומר שעתניאל אנחנו יודעים שהיה מיהודה, וביפתח הוא גלעדי ולכן הוא ממנשה. ויאיר לא מצינו שהיה שופט – אבל מ"מ הוא היה בן יאיר כלומר ממנשה.
המהר"ץ חיות מביא מדרש שמביא שלכל השבטים היה שופט חוץ משמעון על מעשה זמרי.
השופט מבטא את הכוח המיוחד של השבט, זה מהותי, כי על ידי שכל שבט יבטא את עניינו המיוחד יוכל לבוא מלך ולאחד את כל הבוחות כאש כל שבט מבטא את הגוון המיוחד.
כל שבט זה נדבך בבניין הציבור, ולכן אין סיכוי שאף שבט לא יהיה, הוא חייב לבטא את הגוון המיוחד שיבנה את הכלל בצורה שלמה.
זה שיהודה לא הרים את הכפפה זה אולי רצת ביקורת עליו מכל מקום צריך תהליך שזה יקרה.
שבת קה: התעצלו בהספדו של יהושע שהתייחסו רק לעניין של ההנהגה ביחס אליו.
אברבאנל הקדמה לספר שופטים: השונה והשווה בין מלך לשופט. עיין בדף של הרב. מסודר מאוד.
רות רבה, פתיחה: בני ישראל נמשכים אחר הרכוש, וחלקן עבדו ע"ז, ולא בנו את הרוחניות, ולכן לא הייתה נבואה בשנים הללו. הקב"ה משך את ידיו מהם.
המדרש ברות רבה משמע שזה היה דור של שהאנשים שופטים את השופטים. זה הצער שהיה ב"ויהי בימי שפוט השופטים". מערכת המשפט לא מצליחה להכתיב את המשפט לציבור ואנשים עסוקים בעצמם. הנושא של תקופת השופטים זה לנהל צורת חיים של ציבור. האם צורת החיים של הציבור האם היא משקפת את מה שהתורה רוצה לומר. שגם סדר השפיטה שהשופטים מתנהלים עם הציבור משקף את מה שהתורה אומרת. איך הפוליטיקה מתנהלת, איך הכלכלה מתנהלת.
למה בדרגה של הראשונה היה שורש נשנת היחידים, ובציבור זה כח החיים, האם החיים מופיעים את החיים של התורה. להקים כינתא מעפרא זה להקים את המערכת הציבורית של ישראל שמבטאת כמערכת של טוב וחסד. האדם הפרטי עוסק בכרמו ובזיתיו ובסופו של דבר מזניח את הרוחניות.
עתניאל בן קנז – תמורה טז.: בת כלב מחפשת תלמיד חכם, שיש לו מים. אח"כ הגמרא אומרת שהוא יעבץ שיעץ והרביץ תורה בישראל. יש לנו המשך של ת"ח ענק שיודע להיות שופט ולהנהיג עניינים מעשיים ויחד עם זאת יודע שהעניין הוא להצמיח תורה בישראל.
כשלי הדור בימים ההם אין מלך בישראל: מיכה בתחילת ספר שפטים. וגם פילגש בגבעה. למה זה נכתב בסוף, האברבאנל אומר שבהתחלה התעסקו בסדר שופטים באופן כללי. ואז אח"כ ירדו למאורעות נקודתיים. יש אפשרות אחרת להבין זאת שיש כאן שני פרקים ששופכים אור על תקופת השופטים, שיש פה כשל משמעותי, מה קורה כשאין מלך בישראל.
למה נקרא מיכה? סנהדרין קא:: מיכה הוא תינוק מסוף השיעבוד של מצרים שנתמכמך בבניין של החומה שהיו שמים תינוקות בחורים של החומה שאין אבנים. ד' אמר לו שהתינוקות שלהם הם קוצין שטוב לכלות אותם. ד' אומר למשה תוציא אחד ותראה. זה היה מיכה.
משה בגודל אהבתו אל עם ישראל לא רוצה לוותר על אף הופעה של חיים בעם ישראל. גם את הערב רב משה לקח ממצרים.
רואים בגמרא בסנה' קג: ושמות רבה ומדרש תנחומא שמיכה עם הפסל בים סוף, יצאו ממצרים ען הפסל.
אך קשה הרי מעשה הפסל היה אחרי הכניסה לארץ!
הענף יוסף מסביר שהשורש שיצא ממנו בסוף מיכה היה אז. וכמו שהיה עם יעקב כשראה את אפרים ונסתלקה ממנו שכינה משום שעתיד לצאת ממנו ירבעם.
ישנו הסבר אחר – שסיפור גניבת הכסף ומעשה הפסל אכן היה במצרים אלא שעניין הפרסום של עשייתו והפיכת לעבודה ציבורית הייתה בתוך הארץ.
האם מיכה עושה איסור בעשיית פסל? כנראה שמיכה לא עשה איסור, כי עשו את הפסל לפני מתן תורה. הקב"ה אומר למלאכים שרצו למנוע ממיכה לעבור עם הפסל – שלא ימנעו כי פיתו מצויה לעוברי דרכים. הוא עושה חסד. הוא עושה משהו שיש בו גמילות חסדים, ולכן הקב"ה אומר לא לפגוע במיכה. כי גמילות החסדים היא דבר שהוא מהותי לבניין עם ישראל. זה דווקא דבר טוב שיש במיכה ולא את זה צריך לעצור. רואים שמיכה לא היה עובד ע"ז אחרת ד' לא היה נותן לו להמשיך.
תנא דבי אליהו: מדוע מיכה ופילגש בגבעה בסוף? הכל מרחמי הקב"ה על ישראל שלא יגידו על ישראל שישראל כשיצאו ממצרים אפי' לפני שנכנסו לארץ קלקלו. ופילגש בגבעה שלא יגידו שזה מה שישראל עושים יש כשנכנסו לארץ, אלא קודם רואים דברים אחרים.
משבצות זהב: מה פירוש הכתוב "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" – אלהי כסף זה של מיכה ו"לא תעשון אתי" כי אצל מיכה עבדו בשותפות, יחד עם עבודת ד' במשכן הלכו גם לפסל בשיתוף, ואלהי זהב היו אצל ירבעם שהיה בנפרד מהמקדש שלא היה אפשר לעבוד בשיתוף, ולכן כתב "ואלהי זהב לא תעשו לכם". ובעצם היה בציווי זה מעין נבואה על העתיד להיות.
שיעור 9
סנהדרין דף קג: העשן של פסל מיכה ושל הקטרת התערבו זה בזה. המלאכים רצו לדחוף את מיכה וד' מנע מהם משום שפתו הייתה מצויה לעוברי דרכים. כלומר הוא גומל חסדים. אז מה? ועל דבר זה נענשו אנשי פילגש בגבעה. משום שעל כבוד האדם הם הזדעזעו ועל כבוד ד' לא הזדעזעו. אך אין כאן הכוונה שזה בגלל ע"ז. אם הייתה הכוונה על ע"ז לא היה ביטוי "כבודי". הביטוי ביחס לע"ז הוא כמו איש ואישה, שזנו אחרי איש אחר. פה זו לא הכוונה. זה לא ע"ז קלאסית. נראה בהמשך.
הכוזרי: יש הבדל בין ירבעם לאחאב. אחאב עבדו ע"ז ממש. ירבעם עשה ע"ז בשביל עבודת ד'. לכן יהוא בן נמשי לא מחה את העגלים אך את פסלי הבעל כן. עשו לשם שמיים בצורה אסורה. כמו לאכול חזיר בצורה כשרה.
מדרש רבה במדבר: רוצים להוכיח שמנוח היה צדיק בגלל שכתוב קודם "ושמו" לעמות הרשעים שכתוב "שמו" אחר השם שלהם. ומקשים ממיכה שכתוב "ושמו מיכיהו" – והרי הוא רשע! עונים במדרש – לפי שהיה מקבל אורחים נכתב שמו כשם הצדיקים.
רש"י: "עגל מסכה" – למיכה היה שם וס שכתב בו משה עלה שור בשביל להוציא את יוסף מהנילוס, זרק אותו לאש ויצא העגל.
רד"ק שופטים יח כז: חמה שרפו דווקא את חצור? אולי מסיבה מלחמתית שלא יוכלו להשיב מלחמה כשמצד אחד היה דן שנלחם ומצד שני אש. או אפשר שהייתה מלאה בגילולים. ואעפ"י שגם לדן היה פסל, שם היה פסל שהיה לשם שמיים, ואמנם זה היה עבירה אך זה לא ע"ז קלאסית.
למה הקב"ה ממשיך להושיע את ישראל למרות שהם עובדים את הפסלים הללו? ומה השתנה בין ההתחלה של התקופה של השופטים לסופה, שבסופה אנו ראויים למלכות? ומה שמואל הצליח לרומם בעם ישראל שלא הצליחו 315 שנה של תקופת השופטים.
העמק דבר שמות ל א: הקטורת מעלה לפני ד' את גמילות החסדים של ישראל. כל יסוד קדושת המשכן עמדה בשילה משום גמילות החסדים שהייתה נפוצה בשבטי יוסף. וזה הקטורת של המשכן ושל פסל מיכה התערבו כי המשותף לשניהם זה גמילות חסדים. שאצל מיכה היה הכנסת אורחים. עיקר היסוד של המשכן בשילה היה גמילות חסדים ואותו יסוד היה גם בפסל מיכה ומהבחינה הזאת הם השתוו זה לזה.
העמק דבר ואתחנן פרק ד פס' יז': היו שני סוגים של ע"ז. עבודה של האמצעים לא כי הם האלים באמת אלא שהם ממונים על פרטים מסויימים בבריאה, ופנו דרכם אל הבורא בגלל שהיו צריכים למה שאותו הדבר ממונה על הפרטים שהם נצרכים. לא כן מזל חמה שיש לו כח רב. כי בבית ראשון הפרנסה הייתה מגיעה על ידי הקורבנות ושביעית וכדו'. אבל הם לא רצו את כל הקשר לתורה אלא הם חשבו שאפשר לקבל פרנסה על ידי מזל השמש גם נגד רצון ד' בלי לקיים את התורה. וזה "תמונת כל". שזהו כח שהוא כנגד ד' שהוא שולט על הכל אפי' נגד רצונו. הם מחפשים קיצורי דרך. לקבל את הפרנסה בלי לעשות את רצון ד'. השאיפה הייתה לקיצור דרך. רצו לקבל את התוצאה בלי לשלם את המחיר. 315 שנה לא מצליחים לרומם את עם ישראל מהמקום הזה.
אם אנשים לא יגיעו לשורש נשמת היחידים לא יוכלו לעלות לכוח החיים של הציבור. מה קרה בעם ישראל בתקופת השופטים בכל זאת שרומם את עם ישראל לבקש מלך? מה קרה?
מהר"ל חידושי אגדות: הגמילות חסדים שהיה למכיה – קיים אחרי ה' אל' – מה הוא גומל חסדים וכו'. הע"ז הם בורות נשברים שראין להם באמת יכולת לתת, ורק הקב"ה הוא משפיע. ובכך שפיתו הייתה מצויה לעוברי דרכים, אז בזה ישנה הידבקות לד' במידת מה, מצד זה שהוא הולך בדרכיו והוא משפיע לאחרים והוא התרחק בכך מהע"ז. אך מצד שני היה את מה שאמרנו לעיל של חיפוש קיצורי דרך. מצד אחד ישנה דבקות בד', ומצד שני ריחוק מד'. אך זה לא כמו ע"ז ממש שע"ז ממש מגיעה בניתוק מגמילות חסדים וממילא מד'.
שופטים פרק ו', יא'-טז': גדעון חובט תבואה בגת שזה מקום נמוך שלא יראו שהוא חובט תבואה. מלאך ד' בא אליו ואומר לו עמך ד' גיבור החיל. גדעון שואל אותו בכלל ד' נמצא איתנו? אם כן איך קרה לנו כל השיעבוד הזה למדין? איפה כל נפלאותיו שעשה לנו? ואז ד' פונה אליו – לך בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך.
רש"י שם: קודם כל גדעון כיבד את אביו שחבט בשבילו את התבואה כי אביו לא יוכל לברוח. וגדעון מלמד זכות על ישראל שד' יעשה לנו כמו שעשה במצרים בין אם זכאים ובין אם לא.
תנחומא שופטים ד: השופטים עומדים מול ד' ומלמדים זכות על ישראל. זה היה עניינם. הקב"ה מחפש מישהו שילמד זכות. ברגע שראה מישהו שמלמד זכות על ישראל היה מתגלה אליו. וזה היה ששפטו את העם משפט צדק – שהיו מלמדים זכות על ישראל.
מה שהרים את עם שישראל בכל הזמן הזה זו נקודה חשובה. גם ליחידים יש שורש נשמה שמגיע מהשורש הכללי. "בין כך ובין כך קרויים בנים". גם כשלא עושים את רצון ד'. מה ההיגיון שעם ישראל יחטא ולא יאבד את המעלה הגדולה מול הקב"ה? יש משהו גדול שניתן מד' שזו הנשמה ואדם צריך ברוח ובנפש שלו לגלות אותה. אם אדם החליט לא לדלות את הנשמה, מי החליט את זה? האדם הפרטי. זה מעשה אנושי. את הנשמה ד' יצר, לכן אתה לא תוכל לפגום לעולם במעשה ד'. מעשה אנוש לא יכול לפגום במעשה ד'. וזה מה שעושים השופטים הם מסבירים מיהו באמת האדם מישראל. הטענה של גדעון היא שעם ישראל ביסודו הוא אלוקי, ביצירה האלוקית שיש בנשמה שלו. לכן תקופת השופטים שמצד אחד לא מצליחה לרומם את עם ישראל לגובה שצריכים להיות מכל מקום היא מצליחה לברר את הנקודה שעם ישראל הוא באמת על פי הנשמה שלו. זה באמת מי שעם ישראל. לכן מיכה ביטא את האמת האלוקית שהוא ביסודו אלוקי, ולכן זה גובר על החטאים האנושיים. אבל גמילות החסדים של מיכה זה מעשה אל'. גדעון אמר לא משנה מה הם עושים. שהמהות בישראל זה שהחלק האלוקי היא יותר מהאנושי. אתה צריך להביט עליהם בחשבון האלוקי. זה מה שמשה רבינו אומר לד', אני רוצה את הדור הזה. למה? הדור שעובד את העגל ובאותה מידה גם מיכה, שמעצם הנק' שמיכה נולד יהודי, זה מה שמכריע. ברמה של בחירה חופשית גם מיכה וגם כל זרעו יכשלו. אבל לא מצד הסגולה. ככל שתתברר הבחינה מהי סגולת ישראל במציאות כך תתברר הנקודה שישראל באמת הם כנסת ישראל, כל אחד שורשו במעשה אלוקים – של נשמת כנסת ישראל שבה אי אפשר לגעת על ידי מעשה אנוש וזה מה שמאפשר להגיע לכך שישראל זה משהו גדול יותר. שהם חלק מציבור.
פילגש בגבעה: הבעיה בסדום הייתה הרעה התדירית. ומשפט סדום הייתה למעלת ארץ ישראל שלא סובלת רשעה.
פילגש בגבעה אינה אותו הדבר כמו סדום. מן הדין לא היה להם חיוב מיתה. אלא שחשבו לעשות סייג לתורה. ובנימין התקוממו משום שלא היה פה משהו שלא כדין תורה. ולכן בגלל שלא דיברו עם בנימין נגפו בתחילה בפני בנימיןץ אבל גם בנימין נגפו כי לא חששו לכך לענוש את הרעים. עוד סיבה שבנימין מתו זה משום שהם היכו בישראל הרבה ולא הבריחו אותם בלבד. והם נפו לפני בנימין כי בטחו בזרועם ורק ביום השלישי שעשו לפני כן תשובה אז הצליחו לנצח את בנימין.
שיעור 10
לעם ישראל אין תורה. הזקנים שהשאיר יהושע לא הסתובבו בעם ישראל ללמד תורה. כשאין קשר לתורה מאבדים את היחס הנכון לקודש ובעצם נותנים מקום לכל מיני דעת מקולקלות להיכנס. עם ישראל נופל בדעה שהקודש זה כלי למימוש הרצונות שלך כמו כספומט. ברגע שהמבט הוא כזה גם כל היחס למשפט מתעקם, משום שהמבט על הדיינים הוא כזה שהם לא באים להוציא משפט אמת אלא גם להם יש אנטרסים כאלה ואחרים.
בנוסף, המפגש עם הקודש גרם לאנשים במקום לרצות להתרומם ממנו זה איך לקבל מהקודש. שהקב"ה כספומט. קודש זה אפשרות לנצל אותו. פסל מיכה זו דוג' לניצול הקודש לטובתך. לכן מיכה יכול להיות שותף לחטא העגל. חטא העגל זה הפיתרון לאיך לפתור את הבעיה של הליכתו של משה. העגל בא לפתור את הבעיה שלנו ולא ליצור עבודת ד'. המפגש עם הקודש במקום לבנות אותנו השאלה איך אנו יוכלים לנצל אותו ולקבל ממנו. לכן העשן של המשכן ושל פסל מיכה התערבבו. שניהם הפכו לאותה תפיסה. שהנקודה היא שהקודש זה בשביל שאני אקבל ממנו. שניהם זה אותה מטרה לקבלת רווחים.
פספסנו את האפשרות להתקרב לד' בבחינת קרבן העולה, שהכל לקב"ה, שאנחנו כולנו בשביל ד'. זה עבודה. אנחנו התעניינו בעצמנו.
גמילות חסדים – ראינו שיש פה ביטוי של ההידבקות בבורא עולם והשלמת השליחות של עם ישראל לבטא את העניין הזה במציאות. וזה גם התכונה של אפרים, וזה היה צריך להיות דבר נוסף בעם ישראל כתוספת לתורה ולעבודה.
אך בגלל שלא הייתה תורה ועבודה אז נוצר מזה כשל באחווה. בנימין בין כתפיו שכן, שכינה. ישראל לא מעריכים את בנימין, שלא נותנים לבי"ד לטפל בזה. מצד שני בנימין זלזלו בישראל שלא רק הבריחו את ישראל אלא פגעו בהם והרגו בהם עשרות אלפים. ואז עם ישראל הכה בהם בפעם השלישית עד שהתעוררו והבינו שהם מכלים את השבט.
אגדת בראשית: שמואל עלה להקריב שלמים כדי להביא לאנשים לאכול מבשר הקודש. הקב"ה מחפש משיהו שיבטא את המהות של עם ישראל שבשבילו יתלה בשביל ישראל. והוא מצא את אלקנה. לכן כתוב "ויהי איש אחד". שהוא האחד שבשבילו תולים. וכן איש האל' זה אלקנה שהוא בא להוכיח את עלי.
ילקוט שמעוני: "וכל עילויו לא היה אלא משל עצמו". זה הגיע ממנו לבד. אלקנה ומשפחתו היו עולים לרגל ולנים ברח'. ומנסים להבין מה קורה? היו שואלים לאן תלכו? הן אומרים להם למשכן שילה שמשם תצא תורה ומצוות. לא קורבנות בלבד! זה גם יש למיכה. יש כספומט נוסף. לכן הם מגיעים מתוך הקשר לתורה ומצוות. ואלקנה מצליח להעיר את הנשמה היהודית שיש בעם ישראל. וכך יותר ויותר היו עולים. עד שכולם היו עולים. הדרך של אלקנה זה לדבר על המהות של האנשים על המעלה שלהם. וזה היה מחזיר אותם לשורש. אומר המדרש שהקב"ה אומר לאלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחינכת אותם במצוות. הצלח לממש את הצד המיוחד של ישראל שיקיימו את המצוות לכן תזכה שיגיע לך בן שיחנך את עם ישראל בתורה ומצוות. זה נביא שידע לזהות את המצב וגם איך מחברים את עם ישראל למצבו הראוי. להפוך את שילה ממקום שומם למקום שכולם עולים אליו. לחבר את כולם אל המקום בו שורה השכינה. הוא בעצם חיבר אנשים אל נשמותיהם שמקורם בנשמת הכלל.
הבעיה לא נפתרת בפעם אחת הם עולים הרבה פעמים. כל פעם אלקנה נותן לה מנה של כפליים. הוא אהב אותה. אבל ד' סגר את רחמה. ואז אלקנה אומר לה לא לבכות הלא אני יותר טוב לך מעשרה בנים. הבעיה של חנה אינה רק שאין לה בן במובן הטכני. היא רוצה משהו גבוה. אחרי שאלקנה אומר לה את זה היא מסכימה לאכל ולשתות. לפני כן היא לא אכלה. אלקנה הציע לה לעבוד את ד'. ההתחברות עם הקב"ה דרך אכילת הקרבן. לכן היא אכלה. בשר השלמים מכניס תחת הקודש גם את הצרכים הגשמיים.
מה זה ותתפלל על ד'? כלומר ההבנה שלה היא שהתפילה שלה היא בשביל ד', על כבוד ד'. ההבנה שכל מה שקיים במציאות הרבה צבאות כוכבים וכו', זה הכל חלק מהמערכה של גילוי כבוד ד'. אם אני כאישה יש לי את יכולת ההולדה אז אתה חסר בצבאות שלך אם אני לא יולדת. יש בגילוי ד' במציאות חיסרון כלשהוא.
זה פותר את הבעיה של הזקנים שלא הולכים לכל מקום. וגם את הבעיה שהקודש הוא בשביל הצרכים האישיים שלך. התפילה היא להתפלל על גילוי כבוד ד' בעולם, ועל מילוי חסרונו במציאות.
עלי בן 58 אז והוא לא ראה תפילה כזו.
גמרא ברכות לא-לא:: חנה מזהה את הכשלים של עלי. היא אומרת לו שאתה טועה ואין לך רוח הקודש. למה? שדנתני לכף חובה או לכף זכות. זו המידה של מי שיש לו רוה"ק. אם אתה היית מסתכל עלי כמו שצריך להסתכל על ישראל היית מלמד עלי זכות.
מלבי"ם ביאור הענין שמואל א' א' יב': יש בעניין התפילה שתי מדרגות, שמתפלל על ידי אמצעי כגון מלאכים. ויש פניה אל ד' באופן ישיר. ויש שני הבדלים, המתפלל לד' בלי אמצעי לא מריך להאריך את תפיתו שהרי הוא אינו מבקש להצטדק רק מבקש על דרך החנינה, אין צריך להציע את זכויותיו, שאם עושה זאת צריך להאריך ולהציע זכויותיו. והשני: המתפלל לד' לבו לא צריך להשמיע את קולו כי הוא שומע בכל מקרה, ד' יודע מחשבות אדם. אבל המלאכים לא יודעים מחשבות לכן צריך להשמיע קולו. בימי עלי לא היו רואיים לנסים ולהשגחה מיוחדת לכן היו מרבים בתפילה והתפללה בקול רם. ולכן שמואל חשב שהיא שיכורה כי הדרך היה להתפלל בקול, אבל אם היא מתפללת בשקט סימן שהיא מתפללת לד' אז צריכה לקצר בתפילה ולא להאריך. לכן חשב שהיא שיכורה. והיא עונה לו שהסיבה שהאריכה זה בגלל שהיא קשת רוח. אבל היא התפללה בלחש כי זה לד'.
ברכות לא:: שמואל הורה הלכה בפני רבו. הוא אמר לעלי שלא צריך לחפש כהן אחר לשחוט כי שחיטה כשירה בזר. המשמעות של זה שיש לכל אחד מישראל קשר עם הקב"ה, קשר של מסירות נפש, שהוא היה אמור להיות על המזבח, שיש לו קשר מהותי לקב"ה, קשר של חיים. בלי שאתה אומר שיש לזר רשות שלחוט אתה מוציא את הקשר והשייכות לד' של האדם הפשוט מישראל. אז אין הבדל בין משכן שילה למיכה. שילה לא מייצרת חיבור לקב"ה. תביא מס ותקבל את השפע.
שינוי התפיסה בציבור זה תהליך, ובעצם זה התהליך של בניית התודעה הציבורית שבונה אלקנה ושמואל כהמשך שלו.
שמואל נמצא במשכן בזמן שבני עלי נמצאים במשכן. הם משדרים תועלתיות ביחס לקודש. הנושא שלהם זה לדאוג לעצמם. הם השהו קורבנות כשהיה להם קשה. זה שם את הבנאדם לפני הקודש.
פרק ג' פס' יט: כולם יודעים ששמואל נביא נאמן לד'. נביא שכל מה שהוא אומר לא יפול מדבריו ארצה. כל זה תהליך של שנים ששמואל מבין שכל עוד הוא לא מחזיק במושכות תהיה בעיה. השלב הראשון של שמואל זה לבנות את התורה. שיש קשר ישיר לקב"ה. בשביל להיות בקשר עם ד' תריך עבודת מידות וכו'. וכאשר כולם יודעים שיש נביא נאמן לד' שום דבר לא יכול להתחרות עם זה. העניין של כספומט ביחס לד' לא עובר ברגע. עולים לרגל מקריבים שלמים, זה תהליך. זה לא פשוט להזיז רכבת שלמה באמצע הדרך. ככל ששמואל גדל העם מבין שיש נוכחות של ד' במציאות. אבל שמואל רואה שביחס אל הארוון הנושא נשאר בעינו. לפעמים כשהשינוי לא עמוק אז חוזרים לבסיס, איפה שהאדם עדיין לא שינה. כשישראל בפעם הראשון חוטפים ומנסים לחשוב מה הבעיה הם מבינים שזה שהארון לא היה איתם. הם לא חשבו שהנק' היא הקשר עם ד', לעשות תשובה. לא הבאנו את ארון הברית. והם נופלים וארון הברית נופל. וגם אחר כך בבית שמש שוב לא מתייחסים נכון לדברים. הקשר של עם ישראל לקב"ה לא נבנה עדיין מספיק כדי שלא יתייחסו לקשר של ד' עם כספומט. ואז אחרי שהארון חוזר שמואל עושה את הניתוק. המשכן עובר לנב וגבעון בלי הארון. כשאין ארון אין יותר קורבנות יחיד כגון חטאת. הותרו הבמות. חזרנו אחורה מאז שילה.
ירמיהו פרק ז' פס' יב': המשכן בשילה הוחרב כי הייתה בעיה ביחס של עם ישראל. ההרס של שילה מחלחל לעם ישראל. עם ישראל לא האמין בתקופת ירמיה שהמקדש יחרב.
פרק כו פס' א':
יש תיקון ביחס לתורה כולם יודעים שיש נביא לד'. אבל ביחס לקורבנות אין תיקון. לכן אין ארון כדי שלא יוכלו להקריב קורבנות יחיד לא היו. כי צריך לשנות את התפיסה שיש לעם ביחס העבודה לד'. יחס של כספומט. רק כשהיחס הנכון בין עם ישראל לקב"ה יתוקן אז אפשר להחזיר את קורבנות היחיד. צריך לשנות בעם ישראל את ההבנה ביחס לעבודת ד'.
שיעור 11
אברבאנל: מדוע הנבואה הגיע לשמואל דווקא בצורה הזו? הקב"ה עשה את זה באופן שזה כאילו עלי קורא לו משום שאז הוא יהיה מוכרח לספר זאת לעלי. כי אחרת אולי שמואל היה מתבייש לומר נבואה לשמואל.
שמואל יתחיל בעתיד להיות זה ששופט את ישראל ומסתובב ממקום למקום בכדי לחבר את ישראל לאביהם שבשמיים.
שמואל מתחיל להתפתח והוא מהווה אנטיתזה לבני עלי. בני עלי זה שהקודש הוא הדרך לקבל משהו. כספומט. אבל שמואל מהווה מבט הפוך. המפגש עם הקודש בא לרומם אותך. (שמואל א ב כו).
מלבי"ם שמואל א ד ג: עם ישראל חושב שהוא בסדר, שהוא מתנהג ביחס לקודש בצורה טובה. על כך ד' כועס. ולכן נשבה הארון.
כלי יקר שמואל א: חשבו שהארון יהיה הסיבה שינצחו ולא יראת ד'. כמו שהיה ביריחו שלא יריעו לפני שנופלות החומות. אתה עומד בכובד ראש, עיני העם תלויות למרום, שהרי ביראת שמיים תלוי הניצחון קודם כל.
פרק ד' פס' יב': נפילת ארון ד' הייתה הדבר החמור ביותר וכשהוא שומע שארון ד' נשבה הוא נופל ומת. וכלתו של עלי קוראת לבנה אי כבוד, כי זה הדבר הנורא ביותר שנלקח ארון בידיו.
מדרש שמואל: שאול הולך וחוטף את הלוחות מידיו של גלית שהוציא את הלוחות מהארון והוא רץ איתם 60 מיל. 57 שנים הארון לא היה ביחד עם המשכן. אבל איפה היו הלוחות? הלוחות השניים הוצאו מהארון על ידי גלית. עם ישראל לקח את ארון הברית של המשכן שהיו בו לוחות שניים. והארון הזה נשבה. הלוחות השניים הוצאו. לא ידוע איפה שמו אותם לאחר ששאול השיב אותם.
הקב"ה מראה לפלישתים שיש כח יותר מהע"ז שלהם. הם משייכים את הכח הזה לארון. אצלם הכל מתגשם בארון. לכן הם מביאים שצריך לעשות משהו, שצריך להחזיר את הארון. אבל מאיפה הם יודעים שבאמת הארון גרם לזה? הכנהים והקוסמים מייעצים להם תשלחו עם הארון כל מיני דברים, ושימו את הפרות שלא היה עליהם עול ותשאירו את העגלים מאחור וגם אל תובילו אותם, ותראו אם הארון יעלה לבית שמש אז הוא עשה לנו את הרעה. כלומר, הארון, לא ד'.
כלי יקר שמואל ב', ו':
מגילה ט::
הכישלון בחזרת הארון:
מדרש רבה: הבעיה הייתה שאנשי בית שמש ראו בארון ד'. מה הכוונה? שהמשיכו בעבודה שלהם. חד אמר: מי הכעיס אותך שכעסת (ולא היצלת את עצמך שבעה חודשים) ומי פייס אותך שהחזרת את עצמך. וחד אמר שהם ראו מה שהיה בארון.
בסדר אליהו רבה כתב סרני פלישתים ליוו את הארון הם הבינו שצריך לכבד אותו. הם הגיעו לבית שמש ואמרו ניטול את הבגדים מהארון שלא יראו שכך כיבדו את הארון. היה לאנשי בית שמש ליטול את בגדיהם ולכסות את הארון עד שיצליחו לכסות אותו. אתם צריכים להתייחס אל הקודש בצורה הראויה שלוץ ככל שדבר יותר קדוש הוא צריך להיות יותר נסתר כי אז זה מעיד על כך שהוא שייך לעולם עליון יותר. ובגלל שלא כיסו את הארון נפלו מהם חמישים אלף וסנהדרי גדולה עמהם.
רש"י מסביר "הודיעו בעמים עלילותיו" זה מעשה הגבורה שעשה עם הארון בפלישתים. "זכרו נפלאותיו" שהפרות לא שבו לאחור לעגלים שלהם אלא המשיכו ישר. יש מפרשים "וישרנה" שהם מיישרות את פניהם לכיוון הארון כי לא לבזות את הקודש, והם הולכות לאחור. אך אנשי בית שמש לא מתייחסים כראוי לארון.
פרק ז': אנשי קרית יערים מתייחסים בכבוד לארון. "וינהו כל בית ישראל אל ארון ד'". איך? המדרש אומר – על ידי שמואל.
הנאום של שמואל שישובו אל ד' ועם ישראל חוזר בתשובה והוא מבין שצריך לשוב אל ד'. ושמואל אומר להם שצריך גם התנהגות מעשית שצריכה תיקון. שמואל נעשה דמות שמקשרת בין ישראל לד'.
העמק דבר, חידוש הקשר עם ד': שמואל חוזר על אותו עיקרון שעושה יהושע, שהוא גורם להם לקבל על עצמם את עבודת ד'. יצר עבודה זרה של אז היה כמו יצר הכסף של היום. עם ישראל ענו ליהושע שאין לנו לפחד ממכשול הע"ז, אנחנו נעבוד את ד' גם אם לא נסיר את אל' הנכר בפועל. אבל שמואל אומר להם שאם אתם באמת שבים אל ד', תסירו את אל' הנכר. ופירוש "לבדו" הכוונה את ד' ולא את עצמו ואת ביתו, לא היחס של הקודש כמו אל כספומט. אתה צריך לפנות אל הקודש בשביל לעבוד את ד'. ולכן נתקיימה הקבלה שלהם הרבה דורות עד ירבעם.
שמואל מקריב קרבן בבמה ייחודית. ותוך כדי שעם ישראל עדיין במצפה מגיעים הפלשתים לעלות עליהם. וד' מכה בהם בלי שעם ישראל יוצאים למלחמה. כלומר ד' מראה להם שזה העניין שבאמת פועל. לקבל על עצמם את עבודת ד'. רק אחרי שד' הכה אותם עם ישראל יוצאים אחרי פלישתים להכות בהם.
שמואל זקן והוא חושב שבניו ימשיכו את דרכו. בחז"ל אומרים שהבעיה של בני שמואל זה לא השוחד וכו', אלא שלא הסתובבו כמו שמואל. לעם יש אכזבה מבני שמואל. החשש של העם הוא שהקודש יחזור להיות עניין תועלתי. חז"ל אומרים שזקנים שבדור כהוגן שאלו, אבל שאר העם ביקשו שלא כהוגן שזה הפס' לאחר מכן "ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו". לכאו' זה ההבדל עניין היציאה למלחמה. אך הר"ן לא מפרש שזו הנקודה. הר"ן אומר שכולם צריכים הנהגה שמסדרת את החיים. התורה אומרת שתקנות בכל מיני נושאים כמו איך לבנות בניין תעשו, אבל לא כל אחד מחליט. צריך לעשות מנהג המדינה. לא כל אחד יחליט על דעת עצמו. זה צריך להיות משהו ציבורי. זה בכל האומות. אבל בעם ישראל יש עניין נוסף, שזה להעמיד את עניין התורה על התילה. לדוג' אם אתה הורד רוצח יש לזה השלכה לפי התוה. למה צריך משפטים מיוחדים כמו של התורה. אם אתה לא מעניש יכול להיות שהחברה תצא נפסדת. בשביל חשוב שיהיה מלך. התורה מיוחדת בכך שלנו יש מצוות וחוקים. אין ספק שהשפע האל' היה חל בנו רק ממשפטי התורה. רק כשהחברה חיה על פי משפטי התורה חל השפע האל'. אבל סתם חוקים לא. ושפטו את העם משפטי צדק זה כדי שיחול השפע האל' עלינו. ואם יהיה חסר משהו בהנהגה החברתית – את זה ישלים המלך. לכן רוב המשפט של עם ישראל נתון לסנה' ורק מיעוטו למלך. אין עוד מצוה שתלויה בבקשת העם מלך. בשביל להגיע למלך אתה צריך להגיע לבשלות של הציבור. הר"ן אומר שהבעיה לא רק בבקשה של העם אלא הזקנים רוצים שהמלך יתן את המשפט ולא הזקנים. אתה תגרום לכך שהשפע האל' לא יכול. זה ניתוק דת ממדינה. המדרש אומר שרצו בעצם ע"ז. כי אם אתה אומר שיש מצוות ד' שהחברה חייבת ללכת בהם ואתם רוצים שאותם חוקים יהיו על פי המלך ולא על פי הזקנים, אתה בעצם אומר שאתה לא רוצה את האמירה של התורה, אתה לא רוצה את השפע האל' של עם ישראל. זה לקחת תחליף לשפע האל'. לכן ד' אומר להם תגיד את משפט המלך. אתם רוצים תועלת מעשית, אז תדעו שהמלך גם ידאג לעצמו פיזית. אם זה מה שאתם מעוניינים אז גם המלך במשחק של הדאגה הפיזית. ד' לא יהיה איתכם כשזה היחס של העם אל המלך. ועדיין הם רוצים מלך. לא ברור מה העם כל כך לחוצים? בכל מקום היו ניצבים של פלישתים. בני ישראל הרגישו שהם לא עצמאיים, והם הבינו שהפלישתים כל הזמן ירצו לעלות על עם ישראל ולכבוש אותו. לכן ד' אומר תשמע בקולם ותמליך להם מלך. הדבר היחיד ששמואל יכול לעשות זה להתפלל לד' שהמלך יקח את העם לכיוון הנכון, מלוכה שחוקי התורה מדריכים אותה והשפע האל' יורד לעם על ידי חוקים אלו. במשפטים הזקנים יכריעו. בסידור החברה המלך יחליט, במה שהתורה לא דיברה.
כנסת ישראל מחוברת כלפי מעלה לה'. והיא מופיעה חיי הציבור ושורש נשמת הפרט. מאיפה הגיעה דרישת העם למלך? ברגע שהעם חוזר בתשובה אז הוא חוזר בעצם לנשמתו ששורשה בנשמת האומה ולכנסת ישראל. כנסת ישראל זה כמו בריכה. ברגע שהפרטים התחילו לחזור בתשובה הם התחילו לקבל הזרמה נשמתית יותר מלמעלה. אז יותר היא רוצה להופיע בתוך חיי הציבור של ישראל. אם יורד שפע אצל האדם ואין לו ידיעה בקיום תורה ומצוות אז הוא ינסה להופיע את השפע הזה בחיי הציבור, שזה גם הופעה של כנסת ישראל.
שאול המלך: הסבא של שאול איפשר לעם ישראל במקום שלו ללכת ללמוד תורה. הוא הדליק נרות בחושך שיוכלו ללכת לבית המדרש. שאול מתואר בתיאור יוצא דופן. חז"ל אומרים ששאול לא זכה למלוכה לדורות בגלל הענווה שלו. צניעות גם גופנית. שאול לא ילד, הוא באיזור גיל 50. דמות מרשימה מצד עצמה. מלא בעבודה רוחנית. שאול זה אדם רוחני לא יודע להסתדר במציאות. עולה בדעתו ששמואל יקח כסף. שאול בן 50 ושמואל 10 שנים כבר מסתובב והוא לא יודע איך שמואל נראה. למה סיפרו הנשים באריכות כל כך? משום שרצו להביט ביופיו. שאול היו אוכל חולין בטהרה. מדרגה גבוהה מאוד.
שיעור 12
שמואל פרק י':
מתחילה תקופה שיש להקות של נביאים בעם ישראל. שאול פוגש את הנביאים ומתנבא. שאול מסיים להתנבא פוגש את הדוד שלו וכו'. את דבר המלוכה לא הגיד. בשכר זה יצאה ממנו אסתר. שמואל מזעיק את העם אל המצפה. ישנו תהליך של המלכת שאול. מלך צריך להתקבל על פי העם. כל עניין המלוכה היה עד כה בין שמואל לשאול. אז צריך שיהיה רצון של העם להמליך אותו. הוא נחבא אל הכלים. רצים להביא אותו. יש פה הקבלה לחטא עכן. נחבא, ריצה להביאו וכו'.
המדרש מספר ששאול ביקש שישאלו אם הוא מתאים להיות מלך. וכי שאול לא סומך על שמואל? וכן שאול קודם אמר שאולי שמואל ירצה כסף. שאול בעצם לא ידע מי זה. שאול לא הכיר אותו. גם פה חוסר ההיכרות מתבטא. שמואל לא אהב את בקשת העם אבל עשה כי ד' אמר. שמח שמצא את שאול. ומאז שמואל לא פועל יותר. הוא נותן למלכות לצמוח מלמטה. שמואל הולך הביתה. גם שאול הולך לביתו והולכים איתו יראי אל'. אבל חלק לא הולכים אחריו, ובזים לו. שאול מחריש על כך. לשאול אין שום מעטפת של מלכות הוא לא עושה כלום. שאול עצמו לא מבין מה המשמעות למלוך. אתה צריך להקים מעטפת שלמה סביבך. ואז ה' מזמן את נחש העמוני שמנקר את העין הימנית של היושבים כדי להצמיח את המלכות. יש פה רשעות מיוחדת של עם בני עמון. עמון נולד מבת ואביה. אין דמות של אמא ביצירה. כביכול אין אמא. כל הצד של הטבעיות של הרחמים לא נמצא, השיוך לאבא. וזה פסגת הענייין. האכזריות הזאת זה כנראה משהו שבטע שלהם. לא מוזכר עם של בני עמון. מוזכר נחש העמוני כל הזמן. הלאומיות זה העניין של העם הזה זה האלילות שלהםץ לכן דוד לוקח את כתר המלכות שלהם שזה היה האליליות שלהם. המלך הוא הסמל, הוא האליל שלהם.
שאול מבין הכל ממשיך כרגיל. הוא לא מבין מה זה מלך. עם ישראל הוא עם חסד ועמון מלאי רשע. שאול מבתר את הבהמה כדי לומר שחייבים להיות מאוחדים ומי שלא יצא אחר שאול דמו בראשו. כולם עולים אחר שאול. שאול יש בחינה של פחד, שהעם אחריו בגלל הפחד. זה מאפיין של ממלכת שאול. נלחמים ומנצחים. הולכים לגלגל עוד הפעם להמליך את שאול בגלגל. כי קודם לא כולם רצו אותו. קודם חשבו שהעניין של מלך שייך לצד רוחני, הם אמרו ששאול נראה כזה צדיק. זה לא שייך למלך. עכשיו מבינים שמלך זה גם ענין רוחני. לכן מקריבים גם שלמים. שמואל מעביר את ההנהגה לשאול. הנאום של שמואל. הקב"ה מעיד ששמואל נקי מכל הדברים שהוא הזכיר. יש כאן קריאת כיוון לשאול איך צריך להתנהג. בסוף הוא מזכיר לכם שה' נתן לכם מלך, ואם אתם תקשיבו לד' אז תתקיימו ואתם והמלכות. אם לא תקיימו את רצון ד', יד ד' תהיה בכם. שמואל גם מרמז לעם ולשאול שהנושא הוא לא הכמות החיילים שהייתה במלחמה הזאת, זה לא הנושא, הנושא הוא אם תעשו א רצון ד' או לא. אל תיפלו בטעות שמה שניצח לכם זה הצבא הגדול שהיה פה. הפיתוי של הציבור לחשוב שההצלחה תלויה בכח הפיזי היא גדולה מאוד. העם מבין שאם מבחינה רוחנית שמואל כנביא שולט על המציאות אז לא היינו צריכים מלך. מספיק שהיה לנוד דמות של כמו של שמואל, של תורה. אז לא צריך מלך, שמואל היה מספיק. עם ישראל מבינים זאת. שמואל אומר להם שזה נכון שאפשר אחרת אבל מה שאתם צריכים לעשות זה ללכת בדרך ה' ולא לדחוק את התורה הצידה ולחשוב שהמלכות זה רק עניין טכני. עכשיו שזה קרה התורה צריכה להדריך גם את המלכות. אבל אם אתם תרעו גם אתכם וגם מלככם תספו. המלך פה בשביל לגדל את שם ד' במציאות ואם לא אז אתם תכלו. זה מזכיר את יהושע שהזכיר את אותו סגנון.
כל העם עם שאול. כולם רואים שהרב הזה יכול להיות מלך. בעיית הבעיות של עם ישראל היא הפלישתים. עכשיו שיש לך צבא גדול תסגור את העניין עם הפלישתים. זה הדבר המתבקש. הוא מפזר את הצבא. יכול להיות ששאול מבין שהעם עוד לא בשל מספיק. אתה לא יכול לנהל את המלכות כשיש לך נציבים של פלישתים בארץ. אם אתה מלך ואתה מבין את המשמעות הרוחנית של המלכות, "לעשות אתכם לו לעם", אז אתה צריך למנף את התפיסה הזאת. יונתן תופס את מה ששאול מפספס. אתה לא יכול להסתכל על עם ישראל רק באופן הטכני. תמנף את רוח העם. בשביל לבנות את עם שיראל את צריך לדעת מה יש באמת בתוך עם ישראל. לכן יונתן הולך באופן עצמאי להרוג את אחד מסרני פלישתים. הוא רוצה לאלץ את כל עם ישראל להתרומם. שאול דואג שעם ישראל ישמע. העם מייחס את זה לשאול. הפלישתים מארגנים צבא גדול. עם ישראל מתכנס לגלגל מעטים. הרבה בורחים. שמואל אומר לחכות שבעה ימים. שאול מבין שזה בשביל לרומם רוחנית. שמואל לא מגיע אחרי שבעה ימים. העם מתחיל לברוח. גם מי שנשאר. שאול נלחץ. החלטת למלוך בצורה אחרת, אבל אתה מתנתק משמואל שאמר לחכות. שאול לא מחכה. הפלישתים מתקרבים, ויש להם יתרון גובה עלי. ואני צריך כבר לצאת לקרב אז הקרבתי עולה. הלב שלי אמר לחכות לך אבל התגברתי על ליבי והקרבתי עולה. שמואל מוכיח אותו ואמר לו שהמלכות שלך תאבד. למה זה כזה קריטי המבחן של לעשות את רצון ד'? דוד יתקן את זה מול הפלישתים בהמשך, שמואל ב' פרק ה': דוד שואל בד' ויאמר לא תעלה. דוד צריך להמתין בבכאים. תחכה להם בהסוואה. הם ממש קרובים וזו סכנה גדולה. אבל רק כשאני אגיד לך אז ד' ילך לפניך. זו הבנה שעם ישראל זה עם שד' הולך לפניו. המצודות מסביר למה ד' עושה זאת? לנסותו הישמור מצוותיו בעניין המלחמה או לא כמו שאול. זה חלק ממבחן המלוכה הישמור מצוותיו בעניין המלחמה. זה התיקון המאוחר לכשל הזה. אנחנו מתוודעים עד כמה השיעבוד היה עצום עד לגבורה הגדולה של יונתן. שני אנשים עולים לבד על מחנה פלישתים ברור שזו גבורה ניסית. הוא טיפס עליהם בזחילה היה מאוד קשה. מדוע זה לא ניחוש שאסור? יש אומרים שמשום שזה היה סברא הגיונית, מה שאין בו סברא הגיונית אז זה נחש. זו סברא הגיונית, אם הוא בוטח מה הוא עונה לך, ואם הוא חושש אז מה הוא עונה לך. למה צריך את החרם שלא לאכול? זה משדר חוסר אמון. הרי האמירה של צום זה שהוא חלק מתהליך של תשובה, מהקרבה אל ד', אבל פה זה לא חלק מתהליך של קרבה לד', זה בא למנוע מאנשים לעסוק במשהו אחר חוץ מנקמת האויבים. שאול רוצה לפגוע ביונתן והעם לא נותן לו. שאול בכל מקום הרשיע הכוונה ששאול רק החליש את האויבים. אין הכרתה עד הסוף. לעומת דוד ששם נציבים במקום שהוא בא לשם וממסד את כיבושו.
שאול היה צדיק אבל בממלכת עמלק הוא כושל. הסוף שלא איבוד המלכות זה בעמלק. מה הטעות החמורה של ר' צדוק. חז"ל אומרים ששורש גויים עמלק. כל הופעת הרע במציאות נועדה לבחירה החופשית שלנו. חלק מתיקון המציאו יהיה כשכבר לא נצטרך את הבחירה החופשי. לא תהיה התמודדות עם הרע. הרגע שזה יקרה זה בעצם סילוק עמלק מהעולם. שזה בעצם סילוק הבחירה החופשית. יצירת עמלק היא שורש הרע במציאות. כשאין עמלק אין רע אין בחירה. שאול היה צריך להכרית את הרע. זה המהלך שהיינו צריכים לעמוד בו, להגיע למצב שמלכות ישראל תתוקן. שאול רואה שמבני בניו של המן ילמדו תורה בבני בר. במקום להרוג את אגג כי הוא רואה שיש פה נק' של טוב שחבויה פה, ולכן הוא עושה שהציווי של שמואל זה ניסיון כלפיו. אולי אני טועה בחשבון? אבל הנה העם לא הכרית את הצאן! סימן שגם העם ראה שיש משהו טוב בעמלק. כמו שבהלכה את הורג את האמא בהריון אתה צריך להרוג אותם יחד אתה לא עושה חשבנות. הטוב שהיה בעמלק היה להכרית אותו מהמציאות. היינו מגיעים לתיקון של המציאות. שאול החליט לא לעשות זאת ולכן יהיה הופעה של הטוב הזה בעתיד בכך שאגג בא על שפחה. ושאול מאבד את המלוכה על הטעות הזאת.
דוד זאת נשמה המיוחדת. לדוד לא היו שנות חיים. קבל אותם מאדה"ר. חז"ל אומרים שחוצפה זה מלכותא ולא תגא. מה שמאפיין את מידת מלכות זה מה שהזהר אומר אין לה מצד עצמה כלום. מלכות זה לא כח, הכח של יסוד זה לנקז את כל הכוחות למעלה. מלכות זה שיקוף של כל מה שיש לפניה כוחות שקבלו אפיון – יחד. הפירוד של עם ישראל לשבטים ואיחודם יחד – זו המלכות. המלכות זו כנסת ישראל אותו כח חיים של עם ישראל הוא כולל לאת כל הכוחות שמעליו. יש את האדם הפרטי ויש את כח החיים של הציבור, כח החיים של הציבור צריך להביא לידי ביטוי את מידת המלכות. מלך זה מי שמסוגל לגייס את כל האנשים הפרטיים שיאפשרו לכנסת ישראל להופיע בתוך חיי הציבור. אם שאול מפספס שלא שומע לדבר ד' זה לא יכול להתגלות. ההתבטלות המוחלטת לדבר ד', ענווה במובן של התבטלות המוחלטת אל הקב"ה זה לא היה לשאול. במובן הפרטי הייתה לו ענווה. אך לא ענווה שלמה שמביאה לביטול גמור, למלכות, להופעה של כנסת ישראל, נשמת האומה בתוך חיי האומה, הופעת השכינה בתוך המציאות הציבורית, שהשכינה היא כנסת ישראל. מי שמבין שעניין המלכות היא ההתבטלות למלכות העליונה, לקב"ה, להופעת השכינה. דוד זה לא עוד אדם פרטי, הוא קיבל כח לבטא ציבור לכן דוד יבטל את עצמו לקה"ה בצורה מוחלטת. לכן לא היה מי שיכול לבטא את הביטול הגמור לקב"ה כמו דוד. גם הלב שלו המערכת הגשמית הבשרית מבטאת את הופעת ד'. זה לא רק ענייו פרטי שלוף אלא עניינו שהמלכות תבטא את רצון ד' במציאות. אחד הביטויים לכך זה מלחמת גלית, מה שאול תופס בעמידה מול גלית? גלית לקח את הלוחות בעבר זה עניין רוחני! אבל שואל תופס את זה כעניין גשמי, נקודתי, ולכן הוא מציע כסף וכו'. דוד מבין שהמערכה אינה פרטית אלא זו מערכה נגד אל' ישראל. דוד יכול מהתחלה להציע את עצמו אבל הוא לא. הוא משנה את השיח לאנשים בתוך השאלה שלו. "והסיר חרפה מעל ישראל". הוא ניגש לרומם אצל העם את המבט, שהמלחמה פה היא על מי שבא כנגד כל עניינם של עם ישראל במציאות. זו המלחמה כאן. דוד לא ניגש מעצמו הוא דואג להרים את כל הציבור וממילא זה מגיע אל שאול. "וישמעו דברי...". דוד מבין שהוא בא מכח הציבור והוא מבין ששאול לא שם. הוא לא ניגש להילחם אלא מכח העם כשזה המאבק, העניין הרוחני של עם ישראל. שם שאול קולט את הבעיה שלו. דוד לימד אותנו שכשאתה במציאות שבאופן מעשי אין מה לעשות ישנו פיתרון "קולי אל ד' אזעק". שהפניה אל ד' היא מכריעה את הכל. היא הנושא. דוד ילך לחברון ויחכה שיהיה ראוי למלוכה. יש לו את שיא הענווה. כדי לבטא את העניין האל' במציאות דרך חיי הציבור צריך ענווה מוחלטת, וזה דוד. ולכן הוא חי וקיים, כי הוא ביטוי מוחלט של הציבור, של חיי האומה.
