פרשנות משווה בספר דברים
דוגמא ראשונה: פרק טז: ההוה אמינא שמדובר על שלמים שמוקבים בשבעת ימי החג שהם לשני ימים ולילה אחד. אבל הייתי חושב שכמו שקרבן פסח שיש בו בל תותירו, כך גם קרבן שלמי חגיגה הייתי צריך לשרוף בבוקר. יכלתי לומר שכמו קרבן פסח שאני חא מותיר לבוקר כך גם בשלמי חגיגה. זו ההוה אמינא. רש"י מסביר מדוע שהייתי חושב כך? משום שהתורה עברה לדבר על חוקות שבעה ימים. אז לכן הייתי חושב שמדברים על שלמי חגיגה. לכן צריך לפרש שמדובר פה על פסח דורות. "וזבחת פסח לד' אל'" – זה קרבן פסח, ומה זה "צאן ובקר" – זה על שלמי חגיגה. אז משום שהכתוב הסתלק מקרבן פסח והתחיל להתעסק בחוקות שבעת ימים אז לכן הייתתי אומר שלא מדובר כאן על קרבן פסח.
מה גרם לרש"י לחזור בו מההבנה של ההוה אמינא? משום שכתוב ביום הראשון, וביום הראשון זה נאמר על ערב פסח. זה קרבן פסח. כיצד היום הראשון זה ערב פסח? אלא גם היום הראשון הוא סוג של חג. זה "אך ביום הראשון תשביתו".
שיטה ראשונה ברש"י: "ולא ילין מן הבשר" – זה קרבן פסח, "אשר תזבח" – תשחט, תקריב, בערב ביום הראשון– יום י"ד בין הערביים, לבקר – אזהרה למותיר בפסח דורות.
שיטה שניה ברש"י: בחגיגת י"ד הכתוב מדבר, ולמד עליה שנאכלת לשני ימים. איך? והיום הראשון המדובר כאן זה היום הראשון של החג – טו בניסן. נאכלת בארבעה עשר וחמשה עשר. ומה שרש"י פירש בשמות י"ב זה לא הכרחי שהיום הראשון זה כמו ב"אך תשביתו".
מדוע רש"י לא חוזר לפרש לגמרי כמו ההוה אמינא שמדובר על שלמי חגיגה של שבעת הימים? צ"ע.
הרמב"ן: מפרש שיש כאן תזכורת על מצוות אכילת הפסח. "ולא ילין מן הבשר" – של קרבן הפסח, אשר תזבח – תאכל, בערב ביום הראשון – ליל טו', לבוקר – הלנת קרבן פסח. אבל לא חזורים על הקורבנות בספר דברים שזה כבר נצטוו בספר ויקרא והכהנים הם זריזים.
הרמב"ן בפס' ח' גם כן, הרמב"ן מסביר שלא חוזרים על הקרבנות שנצטוו שוב. זה עיקרון שהוא אומר בהקדמה לספר דברים.
דוגמא מספר 2: פרק ד' פס' ה' והלאה: בפס' ט: "רק השמר לך...פן תשכח" לפי רש"י זה מוסב אחורה, שפן תשכח זה על התורה. ולעומת זאת "אשר ראו עיניך" זה מוסב ביחס ל"יום אשר עמדת לפני ד' אל' בחרב". רש"י מחלק את פס' ט'. כלומר אין איסור לשכוח את מעמד הר סיני, אלא את התורה. אסור לשכוח את התורה לפי רש"י.
הרמב"ן: שיש מצוה, שאסור לשכוח את מעמד הר סיני שמשם הגיעו המצוות. את הקולות והלפידים וכו'. ושתודיע אותם לבניך ולבני בניך. יש פה מצוות עשה ומצוות לא תעשה. כי ד' עשה את המעמד הזה כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים. ושהתורה היא הגיעה אלינו ישירות מפי הבורא.
לפי רש"י אני מוציא מהפס' האלה את ערך התורה, מעמד הר סיני מלמד אותי את מעמדה של התורה. אבל הרמב"ן אומר שיש ערך יסודי אמוני בעתם העברת מעמד הר סיני ועל ידי זה יגיע אמונה בתורה.
השגות הרמב"ן: מצוות לא תעשה ששכח הרמב"ם: כשמעמד הר סיני יהיה דבר שראינו בעינינו זה יוריד מאיתנו כל ספק, שאנחנו בעצמנו ראינו. מה שכתוב "לבניך ולבני בניך" בגמ' קידושין זה נדרש על לימוד תורה, הכוונה ללימוד אמונת התורה, שהוא הלימוד בתורה.
שיעור 2 – לא הייתי
שיעור 3
שמקבלים שניים עדות כמו שלושה כך מפרש הספורנו.
הרס"ג בראב"ע
הראב"ע אומר הפוך מהתושבע"פ הולכים בעדות על פי הרוב כמו בדיינים. מכל מקום הראב"ע אומר שעל פי הקבלה מקבלים עדות של שניים כמו שלושה. הראב"ע אומר שהפשט בתורה הוא ששלושה יותר משניים אבל למעשה אנו חייבים ללכת על פי הקבלה
הרמב"ן אומר תדרוש את הדבר על פי כמה עדים שימצאו שם אם יש שלושה תחפש אחר כל השלושה כי בשמענו דברי כולם תתברר האמת. שניים זה המינימום להפליל אך אם יש בזיר היותר אנשים תיקל את כולם כי אז האמת תתברר.
הפני יהושוע מסביר הרס"ג המובא בראב"ע זה כאשר יש עדים שנמצאים במקום רחוק אז שולחים שלושה דיינים לקבל מהם את העדות ואז השלושה הדיינים האלה הם מקיימים את עדות השניים שלא יכולים להגיע לבי"ד.
רשאים להחרים אדם שלא רוצה לומר את העדות שלו בבי"ד. מי שיודע את העדות ולא מעיד הוא בחרם. אבל אי אפשר להשביע את שבועת העדות. אבל אם יש צורך שעה להשביע את מי שחושדים בו שיודע עדות. ויש אומרים שאף הקרובים צריכים להעיד וגם בעל דבר בשעה שהכריזו על חרם ואם לא אפשר להשביע אותם!. זה במרדכי.
דף ל ע"א במסכת שבועות: הטעם לכך שאלו עניינים של בי"ד מתנה עליהם. מה זה עוזר שקרובים וכו' מעידים הרי הם פסולים? איך תוציא על ידם ממון? אלא שהם מחמיצים את הדין, הם עושים את הדין יותר חזק כך שהבעל דין יפחד להישבע לשקר, כי זה לוחץ עליו שאין האמת איתו, הם לא מוציאים ממון, וזה עוזר יותר חזק לברר בסופו של דבר את האמת, זה יכול לערער את אחד הבעלי דינים שלא ישבע לשקר ותתברר האמת.
למה צריך לחפש את כל העדים שהיו בזירת האירוע? כפי שכתב הרמב"ן? זה יעזור לי לברר את הדין יותר טוב, אולי אני אדע לחקור את העדים הראונים יותר טוב אחרי עדות האחרים.
גם במרדכי מתברר פה עניין שאפי' חקירה של עדים פסולים זה יכול להועיל בצורה עקיפה לבירור הדין, אפי' אם הם לא יכולים להוציא ממון. זה יגרום לאחד הבעלי דינים לא להישבע לשקר ולברר את האמת.
אלישע בן אבויה: בגמרא לא משמע מפורש שהוא עשה תשובה, אבל במדרש קהלת ר"מ אומר כמדומני שעשה תשובה.
דוג' רביעית של פרשנות משווה: דברים פרק ד' פס' כה-מ: חמישה שלבים: חוטאים, גלות, עובדים ע"ז, ובקשתם את ד' אל' – תשובה, שלב חמישי: חזרה לארץ ישראל.
הרמב"ן אומר שיש חידוש בלשון "כי" שזה גם לשון אזהרה וגם לשון נבואה. הרמב"ן אומר בפס' ל' שהפס' רומזים על גלות בבל וגם בהמשך לגאולה מבבל. ובפרשיות אחר כך בספר דברים רומזים על גאולת אדום. ועל הגאולה ממנה.
חמשת השלבים הללו זה בית ראשון.
פשרת שום תשים עליך מלך גם שם הרמב"ן אומר שזוהי נבואה על העתיד –איך לעתיד לבוא עם ישראל יבקש מלך, ככל הגויים, לא שזה תנאי להעמדת מלך. אלא כך היא המציאות.
שיעור 4
פרק כח פס' מב' הרמב"ן: כל הקללות שם והלאה זה רמז לחורבן בית שני והלאה.
פרק ל' פרשת ניצבים: גם פה רואים שמה שהוא מדבר בחלק האחרון של ספר דברים זה ביחס לחורבן שני ולגלות השניה.
גם בפרק לב פס' מ'
ויקרא פרק טו פס' כז' – הנבואות פה מדברות על הגאולה הראשונה, שזה לא גאולה משמעותית כל כך, אבל בספר דברים בסופו זה על החורבן השני והגלות והגאולה ממנו.
בכל המקורות הללו אנו רואים שסוף ספר דברים מדבר על חורבן שני והגלות והלאה.
הקללות של בחוקותי ותחילת ספר דברים – זה גלות ראשונה והגאולה ממנה. וסוף ספר דברים הגלות השניה והגאולה ממנה.
רמב"ן ויקרא יח כה: הרמב"ן לשיטתו – זו מחשבת הרשעים על פי המדרש – אלה שהקב"ה הגלה אותם בגלות החרש והמסגר, המחשבה שלהם שנעבוד ע"ז בגלות. אולי זה שהקב"ה הגלה אותנו זה בגלל שהוא לא רוצה אותנו.
מי אומר "נהיה כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן" – זה דווקא אלה שגלו בגלות יהויכין. כלומר אנחנו רואים שגם פה מדובר על גלות בית ראשון. מתאים לשיטת הרמב"ן.
דברים פרק כא' פס' טז: מה זה לא יוכל? אונקלוס מפרש – אין לו רשות. הראב"ע: מפרש לא יוכל "כחבריו". הכוונה עוד מקורות שכתוב בהם אותה לשון וזו הכוונה כמו אונקלוס. כלומר זה איסור, לאו. אז למה כתוב "לא יוכל"? שיהיה כתוב "לא יבכר". למה יוכל?
הרמב"ן אומר שהמצוה היא דווקא כאשר הבכור חי במות אביו. אבל אם הוא הבכור מת קודם האב יוכל לא לתת את הכפל לבני הבכור. לרמב"ן זה לא סתם אזהרה זה מפליג באזהרה. לא תתן יכולת לנפשך לעשות כך. כלומר זה מרחיב את גבול האיסור, לא מבחינה הלכתית אלא מחשבית.
לכאורה מדברי הרמב"ם יש כיוון הפוך "אפשי ואפשי אבל מה אעשה...". כלומר זה כיוון פסיכולוגי אחר שאדם לא צריך להתכחש לרצון שלך, אלא תכבוש את זה. אפשר לתרץ אבל אלו כיוונים אחרים פסיכולוגית.
ספר דברים: מסוף חקת עד סוף התורה שבעה חודשים ושבעה ימים.
כמעט כל ספר דברים זה נאום אחד ארוך שמתחיל בא' שבט עד ז' אדר.
משנה תורה. באופן פשוט חזרה על מצוות התורה וסיפוריה.
ספר הדרכה לכניסה לארץ ישראל.
ספר של דחייה מוחלטת של עבודה זרה.
את מי מדריכים בדברים? את דור ב'. דור המדבר מת במדבר.
חלוקת הספר לפי הרד"צ הופמן:
חלק א': פרק א' פס' א' עד פרק ד' פס' מ' – נאום היס' והקדמה למצוות
חלק ב': פרק ה' פס' א' – פרק כו' פס' יט - נאום המצוות
חלק ג': פרק כז' פס' ט' – לא' פס' יג' – נאום הברית
באדרת אליהו מובא שג' החלקים הללו הם כנגד ג' בספרים של שמות ויקרא במדבר. הפס' הראשון של החלק הראשון "אלה הדברים" כנגד "אלה שמות". "ויקרא משה" כנגד "ויקרא". ו"וידבר משה" כנגד "במדבר".
הקדמת הרמב"ן: לפי הרמב"ן יש מצוות מבוארות ויש מחודשות. פס' ה' נגד המבוארות.
שיעור 5
הקדמת ספר דברים לפי הנצי"ב. בפשט הדברים חזרה על התורה. אך לא זאת בלבד אלא פירוש וביאור על התורה. משנה לשון שינון של תורה. כלומר לשנן חרבה, לחדד את דברי התורה. ביאור חידוד והעמקה. זה הצד הראשון. הצד השני זה שיש להוציא ממנו כל אופני המוסר. ראש וזה הספר הוא על החזקת החוקים והמשפטים שהוא התלמוד בישראל אשר ממנה תוצאות חיי האומה והיהדות בכלל. כלומר שזה התושבע"פ שהיא מבארת את כל התורה.
הקדמת הרמב"ן: מצוות מבוארות – מצוות שנכתבו באחד מהספרים הקודמים וחזרו ונשנו לתוספת ביאור הלכתי או רעיוני.
סוג ראשון של מצוות מבוארות: דוגמאות:
פרק טו פס' א' – ב': שמיטה זו מצוה שנשנתה בעבר אלא שהוסיף לבאר פה את עניין שמיטת הכספים.
פרק טו פס' יב': עבד עברי כבר הוזכר בספרים הקודמים (ויקרא כה) אלא שפה יש תוספת ביאור לגבי הענקה לעבד. הרמב"ן לפני פרק טז'.
פרק יט' פס' א'-ב': רוצח בשוגג היה כבר. אלא שיש פה תוספת ביאור ביחס לערי מקלט שזה אחר כיבוש ירושה וישיבה. ותכין לך הדרך – שתהיה דרך ברורה שיצליח לברוח. פירוט מצבי השוגג. וגם שיהיו לך שלוש ערי מקלט נוספות כאשר "ירחיב ד' גבולך" – בנחלת עמון מואב ואדום.
סוג שני של מצוות מבוארות: שהמצוה לא מוזכרת במפורש אלא הרעיון נמצא, אבל באופן פשוט קשה למצוא אותה, צריך להסביר מדוע היא מבוארת.
פרק יג' פס' טז': הרמב"ן אומר שעיר הנידחת זו מצוה מבוארת למרות שהיא לא הוזכרה קודם. הוא אומר שהיא בעצם הוזכרה קודם "זובח לאלהים יחרם". עובדי ע"ז צריך להילחם בהם עד חרמה. והפירוט של המצוה היא פה בעיר הנידחת במדיחים ובעובדים.
פרק כב' פס' ו': שילוח הקן. זו מצוה מבוארת. איפה היא נכתבה? "מאותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". כי הטעם בשניהם הוא בלתי להיות לב אכזרי.
סוג שלישי: מצוות שהרמב"ן בעצמו מתלבט בהם.
פרק כא' פס' יח': בן סורר ומורה, או שזו מצוה מחודשת או שזו מצוה מבוארת שהיא המשך של פרטים של כבד את אביך ואת אמך.
פרק כב' פס' ח' וט': מצות מעקה – מצוה מחודשת או מבוארת מלא תעמוד על דם רעך.
סוג רביעי: שאפשר לפרש באופן שונה מה מבואר במצוה הזאת. רש"י מפרש באופן אחד והרמב"ן באופן אחר. הביאור פה אצל הרמב"ן הוא פירוט בלבד.
פרק יח' פס' ט': רש"י אומר שהדגש הוא שלא תלמד לעשות במובן של לימוד. אל תלמד. אבל הרמב"ן אומר שמה שהתבאר פה זה פירוט של מה שנאמר בספר ויקרא, מה הם המעשים האסורים.
פרק א' פס' א-יט': איפה הדברים שמשה צריך לומר? למה ספר דברים לא מתחיל בפס' ג', הרבה יותר מסודר.
מה הם אלה הדברים אשר דבר משה? על המצוות אשר יזכיר בהמשך הספר – וזה יתחיל מואתחנן והלאה. ומה שקורה לפני כן זה הקדמה דברי חיזוק ומוסר.
רש"י אומר אלה הדברים זה כבר מהפס' הראשון. שמשה הזכיר את כל המקומות שישראל חטאו. לפי רש"י אלה הדברים מתחיל מיד בתוכחות. הייתם אמורים ללכת אחד עשר יום עשיתם זאת בשלושה ימים. אבל אתם גרמתם שההמשך יקח 40 שנה. למה הספר לא מתחיל בפס' ג'? כי מה הדבר החשוב בספר? התוכחות, לכן זה מתחיל בספר. הרמב"ן אומר שהעיקר זה החזרה על המצוות וכל דברי המוסר זה הקדמה חשובה ודברי חיזוק אבל זה לא מהות הספר.
שיעור 6
הקדמת הרמב"ן לחומש דברים: ספר דברים מטרתו תוכחות ולחזק את ליבם לקראת הכניסה לארץ. מפרק א' א' זה דברי הפתיחה שהם מצד אחד תוכחות ומצד שני לחזק את ליבם עד פרק ד' פס' מ'. והוא מדלג עד פרק ה' פס' א' שאלה הדברים המצוות.
ביאור המצוות צריכה להיות במעמד כל ישראל כמו במתן תורה. יש כאן ברית חדשה. העיקר זה המצוות החוקים והמשפטים וביאורם. לפני כן תוכחות וחיזוק ליבם. כל זה צריך להיות במעמד כל ישראל כמו מעמד הר סיני.
פרק ד' פס' מא: "אז יבדיל משה..." – מה זה הקטע ביניים הזה?
זה קיום המצוה שד' ציוה אותנו, איזו מצוה? להבדיל ערים, שעצם ההבדלה היא מצוה. אולי אפשר לומר שזה מגיע לפני הביאור של המצוות, כי זו הדוג' הטובה ביותר שמשה כל כך רוצה לקיים את המצוות שהוא מבדיל ערי מקלט אפי' לפני שהן יכולות לקלוט.
הבדל מספר 1: ספורנו פרק א' פס' כב' כג': הקב"ה אמר למשה שלח לך שהוא ישלח את האנשים כי הם יבחרו אנשים רעים. לפחות משה ישלח אנשים שירשיעו פחות. ובאמת הם לפחות דיברו בשבחה של הארץ. ובסוף הם גם עשו תשובה. ומה שמשה חשב, היה לו ברור שהם מאמינים בד' ובשייכותם לארץ, אלא שהם רק רצו לבחור מקום שבו ירצו לכבוש ראשונה.
רש"י: סובר שמי שאמר בשבחה של הארץ זה יהושע וכלב, והשאר אמרו רעה.
הרמב"ן חולק: כולם אמרו בקול שהארץ היא טובה. אלא שאחר כך המסו את לב העם שלא בפני משה. וכל עניין החטא הזה הוא חוסר האמנה. "ועד אנה לא יאמינו בי". אחרי שמשה הלך הם דיברן בתוך האהלים אי אפשר לכבוש את הארץ.
הבדל מספר 2: מי שולח את המרגלים בבמדבר? משה. בדברים: "ותקרבון אלי כלכם". העם רוצה ללכת.
יש כאן רק שני פס' שהמרגלים מדברים: א. ויאמרו טובה הארץ. ב. "עם גדול ורם ממנו".
אצלנו כתוב שהעם יוזם את השליחות. בבמדבר ה' יוזם את השליחות.
הבדל מספר 3: העונש של המרגלים לא כתוב בספר דברים. בבמדבר כן.
הבדל מספר 4: בבמדבר מוזכר "ואעשה אותך לגוי גדול" ואכלה את שונאיהם של ישראל. בדברים לא מוזכר. וכן תפילתו של משה וסליחתו של הקב"ה.
הבדל מס' 5: "גם בי התאנף ה'" – מדוע זה קשור לחטא המרגלים? הרי זה בגלל מי מריבה! ובספר במדבר ברור שזה לא נמצא. האברבאנל אומר שמשה לא נכנס לארץ בגלל חטא המרגלים, ומי מריבה היה מעין 'כיסוי'.
הבדל מס' 6: הבכי של החזרה בתשובה מוזכר בדברים ולא בבמדבר. הרמב"ן אומר שמשה הזכיר זאת לשבח כי ניחמו על חטאתם. מצד שני גזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע. אפי' שחזרתם בתשובה זה לא עוזר פה. מצד שני אחריות זו אחריות. כתוב שהעם התאבלו מאוד בבמדבר אבל לא על הבכי.
רמב"ן פס' לז': משה רבינו מדבר מול העם לפני הכניסה לארץ. לא מעניין אותו לספר על עניין היחידים. הוא מדבר אל העם. הוא רוצה ללמד לקח מוסרי את דור ב'. הדגש הוא על העם. וגם לגבי כילוי העם וכו' זה יחליש את העם. אם משה רבנו לא יהיה – אנחנו נכלה במקום. מ"ר הולך למות. חוץ מזה שזה עניין של ענווה של משה. בנוסף בפס' כט' משה מזכיר את מה שאמר לעם ישראל "ואמר אלכם לא תערצון..."
אברבאנל: משה חטא בכך שהוסיף למרגלים הוראות בשליחותם. אמנם כוונתו היייתה לטוה לשמח את ישראל, אבל סוף סוף הוא היה סיבה להרע. ומי מריבה זה כיסוי לסיבה האמיתית למה נכנס לארץ שלא יתבזה.
אור החיים: למה התאנף ד' בי בגללכם, שאם משה היה נכנס לארץ והיה בונה את בית המקדש לא היה נחרב, ולכן אם היו חוטאים לא היה יכול להשליך את חמתו על עצים ואבנים. ואם לא היה חטא המרגלים לא היו חוטאים בארץ ולא היו צריכים להיענש. אך חטא המרגלים גרם. ומה שאומרים שמי מריבה גרם לכך שמשה לא יכל להיכנס לארץ, משום שאם היה מקדש את שם ד' לפני ישראל היו חוזרים לטהרתם לפני חטא המרגלים והיה יכול להיכנס לארץ ולבנות בית עולמים.
עליה ראשונה של 40 יום: שמות יב' פס' יז-יט, תיאור היום ה40, יז בתמוז
מקביל לשמות דברים פרק ט' פס' ט'-יז'.
עליה שניה: שמות פרק לב' פס' ל-לא:
דברים פרק ט' פס' יח,כה-כט':
עליה שלישית: שמות לד במיוחד פס' א' ,וכח- כט':
דברים פרק י' במיוחד פס' י':
רש"י על דברים פרק ט פס' יח': עלה ביח' בתמוז וירד בכט' באב. ומא' אלול עד יום כיפור ארבעים יום שלישיים. פס' כה'-כט- אותם דברים שנאמרו לעיל. העליה השניה. האמצעיים היו בכעס
דברים פרק י' פס' י': רש"י: עליה השלישית לקבל לוחות אחרונות. אמצעיים היו בכעס.
יז' בתמוז – שובר את הלוחות. יח' - תמוז עולה למרום להתפלל על עם ישראל, להתנפל על הקב"ה. האמצעיים היו בכעס. האופן של הדברים בכעס.
כט' באב – יורד.
א' באלול – יוה"כ – עולה להביא לוחות שניים. אופי העליה – ברצון.
ביוה"כ – נתרצה הקב"ה בשמחה.
השוואה בין שמות לב פס' ז לדברים ט' יא':
שלב א': "לך רד כי שחת עמך" – יש גם כאן וגם אצלינו.
שלב ב':ההצעה לעשות ממשה גוי גדול – יש גם בשמות וגם בדברים.
בשמות שלב ג' תפילת משה. שלב ד': "וינחם ד' על הרעה..." בדברים אין את שלבים ג' וד'. ישר קופצים לשבירת הלוחות. שזה שלב ה'.
רמב"ן פרק ט' פס' טו, וכה': הרמב"ן סובר שהתפילה בפס' כה' הייתה בעודו על ההר. והתפילה על ה40 יום השניים נמצאת בשמות לד'. למה לא הזכירו אותה פה? כי היא ארוכה.
הרמב"ן מסביר שלא הזכירו את שלבים ג' וד' משום שהוא רצה להדגיש את העמל והטורח של משה ולא שיגידו שבזכות אור פניו של משה מחלו להם, ואז בכניסה לארץ לא היה את משה, אז מה יהיה?! לא, הוא עמל רבות. לא הזכירו את תפילת משה והמחילה של ד' כדי שלא יגידו שסיבת המחילה היא רק בגלל משה. לא הוא טרח ועמל ולכן ד' מחלץ
והחילוק בין הרמב"ן לרש"י הוא שהתפילה בדברים כה' רש"י אומר שזו התפילה ב40 יום השניים לפי רש"י. אבל לפי הרמב"ן זו התפילה שהייתה לפני הירידה מההר, לפני שבירת הלוחות. והתפילה שמוזכרת בפס' טו זו התפילה של ה40 יום השניים.
רש"ר הירש – פס' טו' הלוחות הם על שתי ידיו. מפה הופך להיות אקטיבי, פס' יז' – ואתפש, ואשליכם, ואשברם. בטו' הלוחות הם מעליו. ובכה' הוא עושה שלוש פעולות של אקטיביות. ועל כך אומר לו הקב"ה יישר כוחך ששיברת.
שיעור 8
רש"י מפרש טרחכם משאכם וכו' זה תוכחה, שהיו אומרים על משה דברים קשים. אבל הרמב"ן מפרש שטרחכם זה ללמד אותם את התורה, ליוצ"מ. משאכם זה להתפלל עליהם, וריבכם זה המשפטים שהיה צריך לשפוט. זה טורח גדול להתעסק בכל הנ"ל.
ספורנו: מצטרף לרש"י בכך שזה תוכחות היה להם הרבה סוגים של ריבים. וזה גנות עליהם שלמרות שבישר להם על הכניסה לארץ עדיין היו רבים. שעשו זאת מרע לב. זה פשעם.
אם כן ישנם שני סיעות. רש"י וספורנו שזה קטגוריה על ישראל. הרמב"ן זו זוית סובייקטיבית של משה על הקושי שלו.
"וידועים לשבטיכם" – רש"י אומר שצריך שיהיו ידועים לשבט, כלומר כי רק השבט יכול לדעת אם הוא ישר.
הרמב"ן אומר ש"לשבטיכם" נסוב אחור ל"הבו לכם". וידועים זו אחת מהמעלות של האנשים, שהם ידועים במעלתם שהם ראויים להיות שופטים. כלומר סרס המקרא ודרשהו.
פס' יז': "לא תכירו" –ראב"ע: אזהרה לדיינים שלא יעדיפו את אחד הצדדים.
רש"י: אזהרה למי שאחראי על מינוי הדיינים. שלא ימנה דיין שלא ראוי בגלל שהוא קרוב שלו וכדו'. מפרשי רש"י מסבירים שלא פי' כראב"ע בגלל שפס' הקודם כבר כתוב "ושפטתם צדק", אז למה צריך לכתוב זאת שוב?
"כי המשפט לאל' הוא" – רש"י אומר שזה נסוב על תוצאות המשפט. אני אצטרך להלחזיר את מה שגזלת מאותו האיש.
אבל הרמב"ן – מדבר על מהות המשפט, אתם שליחים של האל' פה בארץ, ולכן אתם צריכים לשפוט כראוי.
שמות יח', כב': "ושפטו... כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם...". זה הלשון של משה. אבל בפועל כשמשה עושה זאת אז התורה אומרת: "...את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם...".
הרב סולבייצ'יק על התשובה: ההבדל בין משפט הגויים למשפט ישראל. יתרו סבור שבדבר קטון אין צורך שיטרידו את משה. אבל אצל משה לא סכום התביעה היא הקובעת את חשיבותה, אלא הוראת הדין. מה הקב"ה רצה בדין הזה, מה האמת של התורה בחמישה שקלים הללו. אז לכן כתוב שזה קשה.
בישעיה פרק ה' כתוב איך עשו הפוך ממה שמצווים בפס' על מינוי דיינים. בספר דברים משה מדבר על בניית מערכת משפט צודקת. בישיעיה זה היפך הבניין של המשפט הצודק. בישעיה מובאים הביטויים בצורה הפוכה ממה שיש בדברים.
יש הקבלה של הפכים בין ירושלים וסדום. אם ירושלים לא עושה את תפקידה היא עלולה להגיע לסדום.
בראשית יח טז-יט: אברהם זה "צדקה ומשפט". מה זה סדום? "צעקה, זעקה". זה הפוך. זה צעקת העשוקים. מה שדיברו במדרש על אותה ריבה שמשכו אותה בדבש.
ישעיה פרק ה' פס' ז': :"ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה". אם כן יש כאן צדקה מול צעקה.
שמות פרק כב' פס' כו': כסות לילה כסות יום. השבת העבוט לעני. צעקה
דברים כד' פס' יג': ולך תהיה צדקה.
מדרש הגדול: שלושה נתנבאו בלשון איכה: משה, ישעיה, ירמיה. משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינים. אחד ראה אותה בשלוותה, אחד בפחזותה, אחד בנוולותה. משה ראה אותם בשלוותם. ישעיה בפחזותם. ירמיה בנוולותה. לכאו' יוצא שהמדרש הוא כמו הרמב"ן. כי הוא אומר שהם בשלוותם. אפשר להסביר את המדרש במובן של נצחיות. שתמיד ד' עם ישראל. אך בתוך העונש כבר רמוז שורשי העונש. גם אם אתה רואה את השלווה שלהם תדע לך שכבר שם נמצא שורש הנפילה. כבר פה נעוץ השורש. ולכן לפי זה המדרש מסביר איכה כמו רש"י.
שיעור 9
מחשבות מוטעות שד' רוצה להוציא אותן מאיתנו:
א. פרק ז' פס' ז-ח':
ב. פרק ח' פס' יז-יח':
ג. פרק ט' פס' ד'-ה':
בשלושתם הוא מביא מחשבות מוטעות למה ד' נותן לנו את הארץ, זה בגלל אהבת ה' אתכם ומה שנשבע לאבות.
הרמב"ן: פרק ט' פס' ח': בפרק ה' פס' א מתחיל ביאור התורה באופן כללי. שזה עשרת הדיברות ועוד. ואחר כך מבאר א התורה בפרטיה, אז הוא מזכיר לפני כן בתור תוכחה את עוונותיהם שהיו מאז קבלת התורה. יוצא אם כן ארבעה פרקים ראשונים הקדמה של תוכחות וכו' לביאור המצוות באופן כללי. אחרי ביאור המצוות באופן כללי הוא רוצה לפרט באופן פרטי אז הוא לפני כן מוכיח על כל מה שחטאו אחרי מתן תורה, כגון חטא העגל.
גיאוגרפיה מקראית: במדבר פרק כ' פס' יד': עם ישראל רוצים לעבור בדרך המלך של אדום עד לערבות מואב ומשם ניכנס לארץ, מעל ים המלח. הוא לא רוצה לתת להם לעבור. לא כתוב למה לא כובשים אותם.
דברים פרק ב' פס' ה': אל תכבשו את אדום, אני נתתי אותם להם.
דברים פרק ב' פס' ט': לא כובשים את מואב בגלל שהארץ הזאת ניתנה להם.
דברים פרק ט' יט: ארץ בני עמון ניתנה להם, לכן אל תתגר בם.
פס' כד'-כה': את האמורי, מלך חשבון, תתגרה בם ותילחם בהם.
עושים עיקוף גדול חוזרים דרומה לכיוון סיני ואז עוקפים ממזרח את אדום ומואב עד שמגיעים לעמון.
במדבר פרק כא' פס' ד': קצרה נפשם בדרך משום שעשו עיקוף גדול מאוד, חזרו דרומה לכיוון ים סוף ועשו מעקף גדול עד שהגיעו ממזרח.
שיעור 10
פרק ב' פס' כד' כה': כשעם ישראל מגיע לנחל ארנן זה הגבול בין מואב לאמורי. ד' אומר להם להתגרות באמורי ולהילחם בו. מלך חשבון, סיחון, נלחם במואב ודחק את מואב דרומה ודחק את עמון צפונה, לכן בנחל ארנון נמצא סיחון מלך חשבון וזה לא הגבול בין מואב ועמון, עמון נמצאים יותר צפונה לכן עם ישראל לא נפגש איתם. עם ישראל כבש את החלק הצפוני של ים המלח, שם היה סיחון. התורה בבמדבר נותנת נימוק שעז גבול בני עמון, לכם אנחנו לא כובשים אותם. בדברים כתוב טעם אחר – שאסור לנו להתגרות בם. עם ישראל כבשו חלק מאדמת עמון משום שסיחון כבשו ושלטו מנחל ארנון עד הכינרת. בתוכם גלעד הדרומי ועוד צפונה.
נחל ארנון נשפך לנחל עין גדי. הר הגלעד מזרחה לכביש הירדן. הירמוך מזרחית לכינרת. הרי מואב – דרום מזרח לים המלח. נחל זרד בקצה הדרומי ים המלח. קיר מואב – בין מואב לאמורי.
שיעור 12
סיכום הקורס:
דוגמאות מספר דברים לפרשנות משוה:
דוג' ראשונה פרק טז פס' ד': ולא ילין. עיון ברש"י וברמב"ן. שאלנו מה הייתה הה"א. מה הבסיס לה"א. ובסיס לדחיה בתורה. רש"י אמר את המסקנה שלו.
פרק ד' פס' ט'-י': מעמד הר סיני. שיטת רש"י, ורמב"ן: יש מצוות לא תעשה לא לשכוח את מעמד הר סיני, ומצוות עשה לזכור את המעמד פיזי. וזה יכחיש את הספקות של האמונה. וראינו גם בהשגות הרמב"ן. והמגילת אסתר מביא את רש"י ממש. מסביר את שיטתו.
התורה שוללת אל' אמצעיים. כך אומר הרמב"ן. מלכי צדק מלך שלם האמינו באל' אמצעיים וזו כפירה גמורה. לעתיד לבוא יבואו כל הגויים שיגידו "אל אל' אברהם" ולא כמו מלכיצדק "אל עליון".
מדוע כתוב על םי שניים או שלשה עדים. ראב"ע שהביא את רס"ג. על פי הפשט משמע שלושה עדים זה יותר. אבל הראב"ע אומר שאין לנו אלא דברי חז"ל. הרמב"ן אומר ששלושה זה אומר שתלך לכל העדים שיש כדי לברר את האמת גם אם יש מאה. המרדכי אומר שזה בשביל שתוכל להביא גם עדים פסולים, כי דרך העדים הפסולים אפשר להחמיץ את הדין, במובן שהדין יוצא יותר חזק, זה גורם לאדם שמשקר להודות. ההרחבה של או שלשה זה שאני מחפש עוד עדים שפסולים מדרבנן לא שנפסוק את הדין על פיהם אלא שהדין יצא יותר אמיתי.
פרק ד פס' כה-מ: חמישה שלבים שעם ישראל מגיע לארץ ישראל. מגיעים לארץ חוטאים, גלות, בתוך הגלות עובדים ע"ז, חוזרים בתשובה בגלות, וחוזרים לארץ ישראל.
זו גם נבואה וגם לשון אזהרה. כך אומר הרמב"ן. הרמב"ן לשיטתו תחילת ספר דברים ונושנתם זה חורבן בית ראשון גלות ושיבת בית שני. ואחר כך (בסוף ספר דברים) זה חורבן בית שני גלות וגאולה שלישית.
דוג' אחרונה: פרק כא' פס' טז': "לא יוכל" כלומר אסור לך. כך אומר התרגום או הראב"ע. הרמב"ן אומר לא רק אסור לך. מפליג באזהרה, אל תתן יכולת לנפשך לעשות זאת. לא רק שאסור לך, אלא אל תביא את נפשך לאפשרות שתבכר את בן האהובה.
הקדמות: הקדמת הנצי"ב – משנה תורה - ביאור התורה, סכין משוננת ומחודדת. את כל אופני המוסר מוציאים מהספר הזה, זה ספר הכניסה לארץ.
הקדמת הרמב"ן: מצוות מבוארות – שנכתבו באחד החומשים הראשונים ובאו לעשות תוספת ביאור בחומש. הבאנו 3 סוגים של ביאורים: ביאור קלאסי, שנכתבו בעבר בצורה לא מוכרחת, מצוות שהרמב"ן מתלבט אם היא מחודשת או מבוארת.
מצוות מחודשות – שנכתבו בפעם הראשונה בדברים
שמדברים על המבנה של ספר דברים: שלוש רמב"נים שמחלקים את ספר דברים לשלוש חלקים.
יש שני דרכים לחזק את ישראל. פטיש על הראש. ולהגיד להם את גדולתם. זו המגמה הדו ערכית של ספר דברים. אלו תוכחות חיזוק ואמונה בחלק הראשון של ספר דברים. עד פררק ד' פס' מ.
מפרק ה' והלאה – נאום המצוות. אלה הדברים זה המצוות. לפי רש"י אלה הדברים – התוכחות. מהתחלה יש תוכחות. זה הדברים. אך הרמב"ן אלה הדברים זה מוסב על פרק ה' פס' א'.
משה לא רצה שיחשבו שרק בגלל משה נשאר עם ישראל, הוא רצה שתהיה תוכחה מצד אחד ומצד שני חיזוק לכן לא מוזכרים אותם דברים. לפי הרמב"ן תפילת ה40 יום השני בכלל לא נמצאת. משום שמשה רצה למקד את העניין בשבירת הלוחות. עיינו שם גם בשיטת רש"י.
הם חושבים שהם חכמים ונבונים בישעיה אבל הכל שם מינויים בכסף. ושפטתם צדק – גם הפוך עושים שוחד. אנטיתזה בין התכונות של השופטים הרצויוצ למה שהיה בתקופת ישעיה.
מאמר של הרב ברויאר. סדום זה זעקת העשוקים. מולם אברהם צדקה. בסוף משפט הכרם – צדקה. הרב ברויאר הראה שסדום היא ההפך ממה שירושלים צריכה להיות. כמו באיכה שישה פס' שירושלים יורדת ושישה פס' אחרים שמעלים את ירו'. והיה כי יצעק וכו' – עוד הפעם צדקה מול צעקה.
"איכה" – חוט השוזר בין משה ישעיהו וירמיהו. משה ראה אותם בשלוותם. הספורנו אומר שעם ישראל מרוע ליבם עשו כך. רש"י אומר שהטריחו את משה. להם זה תוכחה על ישראל. הרמב"ן אמר שזה לא תוכחחה אלא זו הצגת הקושי של משה.
היסודות של החורבן היה כבר בשלוותן של ישראל. לכן יש לשון איכה כבר בספר דברים. למרות שעם ישראל היו בשלוותן, גם אז היה כבר את היסוד של העונש.
גיאוגרפיה המקראית – שעקפו עד עציון גבר ואז חזרו ועקפו ממזרח. זיהוי גואגרפי תזהה לי מקומות. לא זיהוי מדוייק, איזור בערך.
