שיעור על ספורנו

בס"ד

שיעור 1

מבנה חומש דברים – גלגולה של מצוה

או

 אימתי נאמרו המצוות שבחומש דברים מפי הגבורה למשה רבינו, ואימתי לימדם משה רבינו לבני ישראל?

אנו חבים לאינקוויזיציה את תורת האברבנאל שמחמתם ברח מספרד לפורטגל ומפורטוגל לאיטליה, וכך כתב את תורתו. מתפעל מכמות כתיבתו של האברבנאל - 'אם ראשונים כמלאכים'.

מתי מצוות חומש דברים נאמרו למשה מפי הקב"ה, ומתי נאמרו מפי משה לבני ישראל? ובהמשך נראה שיתכן שלא נאמרו מפי הקב"ה אלא 'ספר תורת משה'.

[טעות דפוס ברדב"ז (פסוק בישעיה מח ח) – מאריך בנושא בדיקת מילים/אותיות בתורה. כמו וי"ו ד'גחון', ומספר רמ"ח של תיבות עשייה במשכן ברבינו בחיי].

3 עמדות על חומש דברים:

1) אברבנאל – גם משה וגם בני ישראל למדו הכל בסיני (אין מצוות מחודשות).

2) רמב"ן – משה רבינו למד הכל בסיני ואהל מועד, ורק לימד את בני ישראל בערבות מואב.

3) רדב"ז – הכל בערבות מואב, אפילו משה רבינו לא למד זאת בהר סיני.

יסודות:

הרמב"ן: רמב"ן דברים הקדמה: הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיה' שכבר ביאר אות' להם והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה. אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם פעם להוסיף בהם ביאור ופעם שלא יחזיר אות' רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבאו בס' הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל, כגון היבום ודין המוציא שם רע והגרושין באשה ועדים זוממין וזולתן וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנ' הראשונ' קודם המרגלי' כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו.

הספורנו מבאר כמה פעמים בתורה שמהירות וזריזות מבטאת את חשיבות הענין אצל העושה. 'וימהר משה ויקד ארצה וישתחו'. 'מהרי שלש סאים קמח סולת'.

מפרש קלאסי על הרמב"ן בעל תכלת מרדכי [ר' מרדכי גימפל יפה מתלמידיו של ר' חיים מוולוזי'ן קבע מושבו ביהוד להימנע ממחלוקת. הוא המגשר בין חכמי ירושלים לישוב החדש בענין השמיטה]:

הרמב"ן: הכהנים זריזים המה ואינם צריכים זירוז נוסף. תכלת מרדכי: אין בעיה של ניתוק רציפות הדורות, כי הכהנים לא מתו בחטא המרגלים והעגל. אלו הם אותם כהנים ששמעו את הציווי בפעם הראשונה, משא"כ בישראל שהרבה מתו והוצרכו לאזהרה נוספת.

[מאמר מוסגר: משכיל לדוד רבי דוד פארדו - מגיד ששבט לוי לא היו עמהם. הם לא היו ב'ותקרבון אלי כולכם' ב'עליהום' שעשו לפני מעשה המרגלים. כי לומר שלא נשלחו זהו מקרא מלא, אבל בפסוק זה נצרך לומר שלא היו כלולים ב'כולכם' - בהתקהלות].

האברבנאל:

גם משה וגם בני ישראל למדו הכל בסיני (אין מצוות מחודשות).

הרדב"ז - שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים קמג: 'וכל המצות המחודשות אשר במשנה תורה, הקדוש ברוך הוא אמר למשה בערבות מואב'. והביא מדרש ילמדנו: גם לא שמעת - בסיני,  גם לא ידעת – בחורב, גם מאז לא פתחה אזנך – בערבות מואב.

שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים קמג: אעפ"י שידעתי שאיני כדאי לחלוק על הרב ז"ל מ"מ דעתי החלושה אני כותב הואיל ואין זה תלוי בדין מדיני תורתינו.

הרב קופרמן [על 'ואין זה תלוי בדין מדיני תורתינו']:

לדעת הרמב"ם הלכה כוללת לא רק הלכות שבת וכשרות אלא גם 'הלכות דעות' וכן יסודות אמונה.

אם כן במחלוקת המשולשת הזו יש בה נפק"מ יסודית באמונה: איך נמסר חומש דברים למשה רבינו.

הבעיות:

לפי הרמב"ן – מדוע לא לימד את חומש דברים לפני כן? אברבנאל – מדוע חוזר דווקא על מצוות חומש דברים הרי כבר לימדם לפני כן?

מה יענה הרמב"ן על ראיית הרדב"ז?

הרדב"ז מסתמך על המדרש שעל הפסוק בישעיהו: מדרש ילמדנו: גם לא שמעת - בסיני,  גם לא ידעת – בחורב, גם מאז לא פתחה אזנך – בערבות מואב.

הרדב"ז לוקח כדבר מובן מאליו שהכוונה במילים 'בערבות מואב' היא, שמשה עצמו קיבלם רק שם.

הרמב"ן ישיב על כך: המדרש לא אומר מי קיבל את המצוות בערבות מואב, משה או ישראל. וניתן לפרש ש'גם מאז לא פתחה אזנך – בערבות מואב', הכוונה לישראל, אך משה כבר קיבלם בסיני.

[מאמר מוסגר: סנהדרין (פו.) דאמר רבי יוחנן, סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא. וכשרבי עקיבא אמר 'שלי ושלכם שלה היא' זה כולל הכל. סיפור על ר' יעקב קמינצקי].

ברייתא במסת זבחים (קטו:): דתניא, רבי ישמעאל אומר, כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד. רבי עקיבא אומר, כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב.

מה זה אוהל מועד?

התגלות למשה מר"ח ניסן בשנה השניה, עד תשעה באב - מנודה לרב מנודה לתלמיד.

וידבר - תורה שבעל פה, 'לאמר' – הכתבה. לכן כל הדיבור למשה הוא בלשון 'וידבר' (רש"י) ורק אצלו [מלבד פעם אחת אצל יהושע]. והקב"ה לא התגלה למשה בלשון וידבר שלושים ותשע שנים.

התורה שבע"פ קדמה לתורה שבכתב (רש"ש הירש בהקדמה לפרשת משפטים). שהרי תושב"ע נמסרה למשה מר"ח ניסן בשנה השניה עד תשעה באב של אותה שנה, ורק אחר כך היתה הכתבה, נמצא שתושב"ע קדמה לתורה שבכתב.

ולכן במקום לשאול איך למדו חז"ל את מה שלמדו מהכתוב, צריך לשאול להיפך: איך מה שלמדו חז"ל מעוגן ונמצא בכתוב.

המסקנה על פי דבריהם של ר' ישמעאל ורבי עקיבא בברייתא:  אין מצוות שנתחדשו בערבות מואב.

והרדב"ז חולק על כך?!

[הגאון הרוגוצ'ובר: מסכת סנהדרין (סז:): 'כתנאי, רבי עקיבא אומר צפרדע אחת היתה ומלאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה עקיבא מה לך אצל הגדה כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו'.

מה הקשר בין מתן תורה לצפרדעים? המחלוקת היא האם זה היה בבת אחת או בשלב התפתחותי. רבי עקיבא סובר שכאשר הקב"ה עושה ניסים גדולים עושה אותם בבת אחת ואח"כ יש הוספות - צפרדע אחת שבה יש פונטציאל של כל המכה ואח"כ נחילים נחילים. ורבי אלעזר בן עזריה סובר שזה התפתחותי – צפרדע אחת ששרקה וקראה לחברותיה ונמצא שבראשונה עצמה לא היה את כל פונטציאל המכה. כך גם במתן תורה סובר רבי עקיבא שהכל ניתן בסיני ורק אח"כ נשנו ונשתלשו. וזו מחלוקת איך הקב"ה מנהל את עולמו].

ויש לתמוה על הרדב"ז, כצד מביא ראיה מהמדרש שאינו חד משמעי, כאמור לעיל, וחולק על הרמב"ן שמסתמך על דברי התנאים במסכת זבחים?

תענית (כא:): 'תנינא, רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו שכן מצינו בהר סיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, נסתלקה שכינה ממנו אמרה תורה במשך היבל המה יעלו בהר. וכן מצינו באהל מועד שבמדבר שכל זמן שהוא נטוי אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע, הוגללו הפרוכת הותרו זבין והמצורעים ליכנס שם'.

[הרב קופרמן: אין 'מקומות קדושים' יש מקומות עם שכינה ובלי שכינה, ולכן במשוך היובל הבהמות יכולות לעלות להר. המשך חכמה (פרשת יתרו) מסביר שלכן שברי לוחות מונחים בארון, כדי לומר לדורות שאין קדושה בלוחות עצמם ולכן אם לא מתנהגים כראוי, שוברים אותם].

רש"י: אל מול ההר ההוא - מדכתיב ההוא משמע: כל זמן שהוא בגדולתו, שהשכינה עליו. נסתלקה השכינה במשוך היובל וגו'. ואף על גב דהאי קרא בלוחות הראשונות כתיב - לא נסתלקה שכינה עד לוחות האחרונות שניתנו ביום הכפורים, וגם כל ימות החורף שעסקו במלאכת המשכן שהתה שכינה בהר, ומשם ניתנו כל המצות בקולי קולות ולפידים ביום קבלת עשרת הדברות, עד אחד בניסן שהוקם המשכן, ונסעה וזזה שכינה מן ההר וישבה לה על הכפורת, ושם באהל מועד נשנית התורה כללותיה ופרטותיה.

נמצא: מעמד הר סיני נמשך מו' בסיון בשנה הראשונה עד א' ניסן בשנה השניה, שבו הוקם המשכן, וזזה השכינה מהר סיני וישבה לה על הכפורת באוהל מועד.

סדר החומש: ארון ואח"כ מזבח. רמב"ם בבית הבחירה: בבית מקדש מזבח ואח"כ ארון.

כיון שהייעוד של המשכן הוא בראש ובראשונה המשך של מתן תורה מבין שני כרובים על הארון, לכן הארון קודם. והייעוד של בית המקדש אחר שנסתיים מתן תורה הוא הקרבת הקרבנות ולכן המזבח קודם.

שני התנאים במסכת זבחים קובעים במפורש שלא התחדשו מצוות בערבות מואב.

המשך הרמב"ן – חומש דברים כולל מצוות מבוארות ומחודשות: 

מצוה מבוארת – מצוה שנכתבה לפני כן בתורה ונכתבה שוב בדברים לצורך ביאור.

מצוה מחודשת – מצוה שלא נרשמה כלל בתורה ומופיעה פעם ראשונה בחומש דברים.

משה למד את כל הכתוב בשמות ובויקרא וגם בעל פה כבר ידע את הנכתב בדברים. ואם כן יש לשאול, מה התחולל במהות המצוה מהמעבר מתורה שבעל פה לתורה שבכתב + בע"פ.

בעזרת הספורנו ניתן לענות על כך. כי הרמב"ן האברבנאל והרדב"ז לא התעסקו בזה.

הנצי"ב: בחומש ויקרא חיפש לעגן את קבלת חז"ל בתוך הפסוקים 'ובזה יתבאר אור המצוה ביותר'.

כלומר, זה משנה את מהות המצוה. כי עד עכשיו היתה המצוה תורה על פה דאורייתא, וכעת היא נעשית תורה שבכתב דאורייתא, וזה נותן לה תוקף ונצח מסויים שאינו באותה דרגה בתושב"ע ואפילו כשהיא מדאורייתא [כמו 'הלכה למשה מסיני'].

מחלוקת הרמב"ן והאברבנאל אם יש מצוות חדשות בדברים: האברבנאל אין מצוות חדשות, הרמב"ן יש מצוות חדשות, כגון יבום, מוציא שם רע, גירושין, עדים זוממים.

ויש לדון אם מצות עדים זוממים היא מחודשת או מבוארת.

לרש"י כבר נכתבה במשפטים ולרמב"ן רק בדברים.

שיעור 2

המורכבות המסועפת של מצוות התורה

או

מהו הקריטריון למעבר מתורה שבעל פה לתורה שבכתב + תורה שבע"פ?

מקרו ואח"כ מיקרו

3 עמדות על חומש דברים:

1) אברבנאל – בני ישראל למדו הכל בסיני 2) רמב"ן – משה רבינו למד הכל בסיני ורק לימד את בני ישראל בערבות מואב 3) רדב"ז – הכל בערבות מואב, אפילו משה רבינו לא למד זאת בהר סיני.

הערה מתודלוגית: אין כאן נוק אאוט לאחד מהצדדים. זהו מסוג המחלוקות שאפשר לשמוע את כל אחד מהצדדים. יש סוג אחר של מחלוקות – של קושיא אלימתא: כגון, הרמב"ם בטעמי המצוות בקשר לקרבנות כותב שהטעם הוא להרחיק מע"ז [משום מה שוכחים שהרמב"ם בסוף הלכות מעילה קובע שקרבנות הם חוקים בלא טעם]. הרמב"ן: הרי קין והבל הקריבו קרבנות לפני שהגיע ע"ז לעולם, וכן נח. זה נוק אאוט. דוגמא שניה: הרמב"ם במורה נבוכים  - כל חרון אף בתורה מעיד שהיתה ע"ז. הרמב"ן: מונה 12 פסוקים שיש חרון אף ואין קשר לע"ז.

ביידיש: וואס ערגער איז בעסער, כלומר, כאשר יש נוק אאוט – התשובה פשוטה. כאשר אין נוק אאוט התשובה לא פשוטה לנו.

מהו הקריטריון למעבר מתורה שבעל פה למעמדה הסופי של תורה שבכתב + תורה שבע"פ?

מקורות מרכזיים [הרא"ם קובע קריטריון, הספורנו מנמק אותו (מלמד קריטוריון)]:

הרב קופרמן: ייחודיותו של המזרחי שעסק לא רק בפירוש דברי רש"י אלא גם במתודה של רש"י, כגון אגדות חלוקות.

הרב קופרמן: לולי חטאי חומש במדבר לא היה נכתב חומש דברים, כי כל חומש דברים הוא תוצאה  של ההסטוריה של חומש במדבר [מהפסוק האחרון של חומש ויקרא למדו חז"ל, 'מכאן שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה'. אמנם משה רבינו כפי שנלמד בשיעורים הבאים היה רשאי לחדש, וכפי שנלמד שחומש דברים הוא בית מדרשו של משה רבינו].

הרא"ם: הרא"ם עומד מול בעיה בחומש במדבר: אחרי חטא המרגלים נאמר 'וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו'. רש"י: ורבותינו אמרו [יש 4 לשונות ברש"י: אמרו, למדו, פירשו, דרשו], על עסקי משפחות .. עריות שנאסרו להם. 

כלומר, שלא נאסרו להם לפני כן.

הקשר לעריות: כיון שנאמר שם 'שובו לכם לאהליכם', ואוהל בתנ"ך = חיי אישות [כמו 'ויט אהלו', 'מנשים באוהל תבורך' - יעל קיימה את מצות טהרת המשפחה בדרגה הגבוהה ביותר. נשים אלו הן שרה רבקה רחל ולאה, ועל יעל נאמר תבורך מנשים, כי דרגת עבירה לשמה מגיעה עד לדרגת מצוה ממש – גדולה עבירה לשמה מגיעה עד לדרגת מצוה ממש].

שואל המזרחי: למה עכשיו נזכרו לבכות על עריות, הרי איסורי עריות כבר נאמרו בויקרא [אוהל מועד].

יש תשובה של המהר"ל.

לפני הבאת תירוץ הרא"ם יש להבין את חשיבות המעבר מתורה שבעל פה למעמדה הסופי של תורה שבכתב + תורה שבע"פ: כגון, מצות איסור בשר בחלב [במאמר מוסגר: כולם זוכרים את החז"ל של הסבר 3 הפעמים של כתיבת איסור בשר בחלב, וכן בת כמה היתה רבקה כשיצחק בא לקראתה – הכל תלוי במזל אפילו מאמר חז"ל... (ענין הגילאים באותה תקופה מעניינת, ועל כגון זה כתב החזו"א 'אין למדים מדורות ראשונים'] – משה למד בע"פ מפי הקב"ה, איסור אכילה, בישול והנאה [פי 3 יותר חמור מחזיר – 3 איסורים].

כל עוד המצוה אינה מעוגנת בתורה שבכתב, אין אנו יודעים את מהותה.

תורה שבכתב היא הקובעת את הפרמטרים והגבולות של המצוה.

הרמב"ם במורה נבוכים: כדי לעורר את ברכת האל היה פולחן בעבודה זרה - פולחן הפוריות - שבו הקריבו את הגדי ואת חלב אמו. 

הספורנו בכי תשא: שמות (לד כו) 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו' [וכן כתוב גם בפרשת משפטים]. כותב הספורנו: ראשית בכורי אדמתך תביא. ובזה תשיג ההצלחה בפירות, כאמרו וראשית כל בכורי כל תתנו לכהן, להניח ברכה אל ביתך (יחזקאל מד, ל): לא תבשל גדי. כמעשה בני נכר החושבים להשיג בזה ההצלחה בפירות או במקנה.

כלומר, מצות ביכורים היא כאנטיתזה ל'לא תבשל גדי בחלב אמו', שכן אם אתה רוצה ברכה מה' תביא ביכורים, ומיד בהמשך לא תבשל גדי בחלב אמו, לבקש להשיג הצלחה כמו הנכרים.

הרב קופרמן: לפי דברי הרמב"ם והספורנו, שורש איסור בשר בחלב שייך למשפחולוגיה של איסור עבודה זרה ולא למשפחת מאכלות אסורים. והראיה: מדוע לא נכתב איסור בשר בחלב בתוך פרשת מאכלות אסורים [הנשר והפרס וכו'], כי אינו שייך לשם אלא לשורש איסור ע"ז.

יש כלל: אין גוזרים גזירה לגזירה, כיון שאין לדבר סוף, ואם הגזירה הראשונה לא הועילה לא יועיל להוסיף עליה גזירה. איסור בשר וחלב הוא בשר בהמה כשירה עם חלב בהמה כשירה. חז"ל גזרו גם בשר חיה ובשר עוף (מאמר מוסגר: מדוע לא גזרו על דגים? משך חכמה: 'זכרנו את הדגה אשר אכלנו אשר נאכל במצרים חינם', אמרו חז"ל חינם מן המצוות, התורה שבכתב מנעה מחז"ל לגזור גזירות בדיני דגים כפי שגזרו בבשר ועוף. מדוע למדו שם 'חינם מן המצוות' ולא חינם מכסף? הט"ז: בפסוק שומעים 2 טענות: 1) במצרים היה שפע וגם דגים 2) הכל היה חינם. במדבר לא היו דגים אך היה מן, והוא גם לא עלה להם כסף, אם כן 'חינם' זו לא טענה על הכסף אלא כפי שדרשו חז"ל 'חינם מהמצוות).

כאן גזרו חז"ל 4 גזירות: מגזירה על בשר בהמות 1) גזרו על החיות 2) וגם על העופות 3) וכן לא לאוכלם ולבשלם יחד 4) ולא אחד אחרי השני.

יש מקום אחד ויחיד שממצוה אחת גוזרים מספר גזירות , והוא עבודה זרה.

נאמר (דברים יב): 'אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן'. מסכת ע"ז: 'מכאן שצריך לשרש אחריה'.

לפי האמור לעיל ששורש בשר בחלב הוא ע"ז, לכן גם בבשר בחלב ראו חכמים לגזור כמה וכמה גזירות כמו בע"ז.

אמנם בחומש דברים ישנו שינוי: איסור בשר בחלב מופיע בתוך מאכלות אסורים (דברים יד: לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו).

לכן צריך לומר: בשר בחלב יש בו דינמיקה – 2/3 עבודה זרה [ע"פ פרשת משפטים וכי תשא]. 1/3 מאכלות אסורים [ע"פ פרשת ראה]. כי אחרי שחטאו בעגל ובמרגלים עברה המצוה מהמישור של ע"ז בלבד גם למישור של מאכלות אסורים.

הרב קופרמן: מצוות אינן חד תאיות אלא רב תאיות ומורכבות [כמו כן בבשר בחלב, וכן כמו שאמר המשך חכמה שפסח היא מצות יו"ט שקשורה יותר לשבת].

לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו. עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה.

רש"י: לא תבשל גדי וגו', עשר תעשר - מה ענין זה אצל זה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן. שנאמר (מלכים ב' יט, כא) ושדפה לפני קמה, וכן לענין בכורים.

מה הפריע לרש"י שמשום כך שאל 'מה ענין זה אצל זה' (הרי עברו כאן מענין לענין)?

משכיל לדוד: הרי הסדר בפסוק היה צריך להיות: לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי לא תבשל גדי בחלב אמו, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. ומדוע הצמידו את איסור בשר בחלב לעשר תעשר באופן שלכאורה אינו הגיוני? 

אלא שאיסור בשר בחלב אינו קשור למאכלות אסורים, ולא שייך לכתוב עליו כי עם קדוש אתה לה' אלהיך שהוא סיבה למאכלות אסורים - 'קדושה'. לכן כתב רש"י שהוא סמוך לעשר תעשר ובא ללמד דבר אחר.

לפי האמור לעיל שאיסור בשר בחלב שורשו בע"ז ניתן לפרש אחרת, שהתורה הפסיקה ביניהם כדי לומר שאיסור בשר בחלב אינו קשור ל'קדושה' של פרישה ממאכלות אסורים אלא לע"ז.

ומ"מ מוכח ממצוה זו שכל עוד שמצוה לא נכתבה בתורה שבכתב אין אנו יודעים את מהותה.

נפק"מ: אין אנו יכולים להשתמש בה במצבים משתנים כגון 'קל וחומר': אני צריך לדעת מי הוא הקל ומי הוא החמור. וכל עוד לא נכתבה המצוה אין אני יודע זאת, וכמו בבשר וחלב שאחרי כתיבתה אני מתוודע לכך שהיא חמורה מאוד, כיון שיש בה מרכיב של ע"ז.

הנצי"ב בהקדמתו לחומש ויקרא: הרבה מצוות אין אנו יודעים מקורן בתורה שבכתב. הנצי"ב חיפש לכל מצוה את שרשה בתורה שבכתב.

בשביל מה? 'ובזה יתבאר אור המצוה ביותר'.

דוגמא שניה: עבד עברי.

יוצא לחופשי אחרי שש שנים.

ודין נוסף: 'עמך' – שווה אליך. עמך במאכל, עמך במשתה. על האדון לטפל בעבד בצורה שוויונית.

מחלוקת מאיזה פסוק בתורה לומדים זאת:

אחת הדעות: פסוק בחומש דברים טו – 'והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת  ביתך כי טוב לו עמך'.

מקשים תוספות ששם אינו ציווי אלא סיפור שמספרת התורה שכך אומר העבד?

לכן כתבו התוספות שיש פסוק אחר בויקרא: 'כשכיר כתושב יהיה עמך'.

אם אנו לומדים מויקרא זו היא מצות עשה וזהו דין. אם אנו לומדים מדברים זהו ענין נימוס ודרך ארץ - לפנים משורת הדין.

גם כאן אנו רואים שבהגעה למקור המצוה אנו יודעים מה טיבה ומהותה.

מחלוקת בין משה רבינו ואהרן הכהן בקשר לאכילת החטאת אחרי מיתת נדב ואביהו: 'מדוע לא אכלתם את החטאת'.

אהרן: היינו אוננים. ומה שאמרת לאכול משעיר נחשון ושעיר יום שמיני למילואים זו הוראת שעה, אבל שעיר ר"ח הוא הוראה לדורות.

אהרן דן קל וחומר: מעשר שני קל יותר מקרבן ואינו נאכל באוננות, כל שכן שאסור לאכול קרבן באוננות.

הקל וחומר הוא ממה שכתוב במעשר 'לא אכלתי באוני ממנו'. וזה עדיין לא נכתב. אלא שאהרן ידע זאת בתורה שעל פה, ומשום כך היה חרד שמא הק"ו אינו טוב.

ועל זה נאמר 'וישמע משה וייטב בעיניו'. הסכים עם הק"ו. ואהרן הוצרך להסכמתו, כיון שאצלו זה היה תושב"ע בלבד.

כשמצוה עוברת מבעל פה לצורתה החדשה, היא פושטת צורה ולובשת צורה ותוכן חדש.

הרא"ם (הקריטריון): (רש"י מביא את דברי חז"ל שבכו על כך שנאסרו להם עריות. החת"ס: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי נלמד מ'שובו לכם לאהליכם', שחזרו לנשים שנאסרו להם במתן תורה).

'אלא הכי פירושא: כשנאמרה לו למשה לאומרה לישראל, היה כותבה כו'. אבל כשנאמרה לו בתחלה כדי ללמדו בסיני, נאמרו לו כללותיהם, ופרטותיהם יחד. ואחר כך חזר עוד ואמרן לו, לאמרן לישראל כל אחת ואחת בזמנה ואז היה כותבה, וכשנגמרו כלן בסוף הארבעים, חברן בגידין ותפרן, למאן דאמר מגלה מגלה נתנה'.

רק כאשר נאמרה לישראל נסגרה המצוה אך כל עוד שהיתה רק אצל משה היו כל האופציות פתוחות.

הקריטריון הוא: כשהמצוה נמסרה לישראל אז היא הגיעה לצורתה הסופית של בכתב + בעל פה.

(לכן לדעת הרא"ם בכו רק עכשיו על עסקי עריות, כיון שרק עכשיו נאמרו לישראל ונכתבו).

לפני ואחרי במשנתו של הספורנו:

2 מערכות מחייבות את עולמינו:

מערכת של בריתי יומם ולילה – התורה            מערכת של חוקות שמים וארץ

חטאי האנושות בחומש בראשית הביאו לכך שכל מערכת הטבע – העולם הקוסמי, השתנו.

מערכת הטבע השתנתה, ארבעת עונות השנה זהו שינוי שלא היה, וכן הריון תשעה חודשים לא היה, אלא ביום אחד [ועתידה אשה ללדת כך על פי חז"ל].

חטאי אנוש שגרמו לשינויים בטבע:

אדם הראשון לפני החטא    ==     עם ישראל במתן תורה לפני חטא העגל

                                             (הגיעו לדרגת אדם הראשון לפני החטא)

חטא אדם הראשון

המבול                                                  חטא העגל

                      האבות הקדושים               

דור הפלגה                                          חטא המרגלים

                   עם ישראל במצרים

בביאת הגואל בעזרת ה', נחזור למצב של אדם הראשון לפני החטא, ושל עם ישראל לפני חטא העגל, ואז גם העולם הקוסמי כולו ישתנה.

שיעור 3

משמעות ומהות המצוה המתחדשת מכוח המעבר מתושב"ע לתורה שבכתב +תושב"ע

התורה שבכתב קובעת את גבולות ההלכה. יש דינמיקה במצוות.

(הרב הנזיר: על הספר, את הספר, מן הספר).

עבד עברי 'הענק תעניק לו' – לו בא למעט.

מחלוקת בחז"ל בבלי ובספרי מה המילה באה למעט:

דעה א:  ולא ליורשיו. דעה ב: ולא לבעל חובו של העבד. שאם העבד מת, ב"ח של העבד אינו יכול לגבות את חובו מהאדון ע"י הכסף שהיה העבד מקבל אילו היה חי. לפי דעה זו ליורשים כן נותנים.

המלבי"ם: המחלוקת מהי מהות המצוה של הענק תעניק.

האם הגורם  המכריע הוא צדקה או משכורת.

אם המצוה היא צדקה, כמשמעות הכתוב 'הענק תעניק', אין סיבה לתת אותו ליורשים לאחר מיתת העבד. אך אם המצוה היא משכורת, כמשמעות הכתוב 'כי משנה שכר שכיר', יש לתתה ליורשים גם אחרי מיתת העבד.

זו דוגמא לכך שהתורה שבכתב מגדירה את הכתוב.

הרב קופרמן: מה שדורשים מהפסוק ע"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, כוחו של הנלמד הוא לפי המלמד, כלומר, אם המלמד הוא ציווי גם הנלמד יהיה ציווי, אם הפסוק הוא סיפור גם הנלמד יהיה סיפור/דרשה, כי את מהות הענין קובע הכתוב בתורה שבכתב.

הקדמת הרמב"ם למשניות (סיווג התושב"ע): 

1) דברים שלמד משה את הפסוק עם הדיבור [בכתב ובע"פ].

2) דברים שנדרשו מתוך הכתוב ע"י י"ג מדות.

3) הלכה למשה מסיני.

4) תקנות.

5) גזירות.

הלכה למשה מסיני – סוג מיוחד של מצוות דאורייתא בע"פ שאין להן כל שייכות או זיקה לתורה שבכתב.

היו במשך התקפות נסיונות למנוע את השכחה של ההלכות למשה מסיני, ולכן חיפשו קשר בינן  לכתוב, וזהו הנקרא 'אסמכתא בעלמא'.

אסמכתא בעלמא – אין קשר מהותי אלא טכני בלבד שאין לו כל קשר עם הטקסט.

אסמכתא – קשר מהותי, אם כי לא ישיר.

הריטב"א (ר"ה טז) על אסמכתא, שהאיר הקב"ה את עינינו לדעת איך ללמוד זאת מן הכתוב, כיון שאינו לימוד ישיר.

יותר קשה לברר את מהות הלכה למשה מסיני, כין שאין לו קשר לכתוב, אינו מעוגן בכתוב.

גמרא בפסחים (פא:): 'אמרי, ומי דיינינן קל וחומר מהלכה?! והתניא, אמר לו רבי אליעזר, עקיבא עצם כשעורה הלכה, רביעית דם קל וחומר, ואין דנין קל וחומר מהלכה'. משום שכל המהות היא הלכה שנאמרת כמות שהיא ללא כל עוגן בתורה שבכתב.

הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות מגדיר הלכה למשה מסיני:1) רק מה שאין לו רמז במקרא. 2) אין לו קשר למקרא  3) א"א להוציאו מכוח הסברא.

בסיווג המצוות מנה אותם הרמב"ם מהכבד לקל: דאורייתא, הלכה למשה מסיני, מי"ג מדות שהוא  כעין דאורייתא, ואח"כ תקנות חז"ל.

הרדב"ז הקשה על הרמב"ן [מקושיא לא מתים.... יעקב אבינו לא מת, והרי כתוב שמת? התירוץ הוא שמקושיא לא מתים....], בין הקושיות שהקשה, מדוע אומר הרמב"ן שבחומש דברים מצוות לא שכיחות, הרי 'ואכלת ושבעת וברכת' הא מצוה שכיחה.

רציתי להביא לפניכם את המשך חכמה: ברכת המזון בתודעה הפשוטה היא הודאה לקב"ה על המזון. אך האמת היא שהיא מצוה המונעת אותנו מלהתגאות באופן של 'וישמן ישורון ויבעט' או 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. שהרי בצמידות לפסוק של 'ואכלת' וגו' נאמרו פסוקים ברוח זו: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטבה אשר נתן לך: (יא) השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמר מצותיו ומשפטיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום: יב) פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת:(יג) ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה: (יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים: (טו) המוליכך במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש: (טז) המאכלך מן במדבר אשר לא ידעון אבתיך למען ענתך ולמען נסתך להיטבך באחריתך: (יז) ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה: (יח) וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה:

(משך חכמה: 'הטוב והמטיב' - הטוב שלא הסריחו והמטיב שהבואו לקבורה. הטוב היינו שהוא עושה טוב, והמטיב היינו שגורם לאחרים לעשות טוב).

לפי זה מובן מדוע לא למדה הגמרא ק"ו שצריך לברך אחרי הלימוד, שלכאורה הוא ק"ו: אם אחרי אוכל גשמי מברכים ברכת המזון, כ"ש אחרי אוכל רוחני. אך אחרי שאנו יודעים ממיקום המצוה שהיא אינה מצות הודאה אלא מצוה שמונעת מגאווה, אין זה ק"ו כלל, כי אחרי אוכל צריך לברך כדי להמנע מגאווה , אך אחרי הלימוד אין צורך כי הלימוד מעדן את האדם.

הרי לפנינו כמה חשוב להגדיר את הדברים נכון עפ"י התורה שבכתב.

בשיעור הקודם הרא"ם: נקודת המעבר מתורה שעל פה לתורה שבכתב + תושב"ע, הוא בזמן שלימדו אותה את בני ישראל.

היישום הוא ע"י הספורנו: 'לפני ואחרי' – פסוקים רבים בתורה משקפים את דרגת בנ"י באותה תקופה. לפני חטא העגל היה כל יחיד ויחיד בישראל מקור להשראת השכינה - 'נושא את השכינה על שני כתפיו', ועל כך נאמר 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'. [בש"ס אין זה מוזכר כלל כיון שהש"ס הוא מדרש הלכה - יישום המצוות לאחר חטא העגל].

כמו כן כפי שהוזכר בשיעור הקודם, המשכן מתחיל עם הארון ובית המקדש עם המזבח, כי ייעודם שונה, הייעוד של המשכן הוא בראש ובראשונה המשך של מתן תורה מבין שני כרובים על הארון, לכן הארון קודם. והייעוד של בית המקדש אחר שנסתיים מתן תורה הוא הקרבת הקרבנות, ולכן המזבח קודם.

המשך חכמה: 'איש איש כי יהיה טמא לנפש' - פסח שני. איש נדחה לפסח שני ולא ציבור כי טומאה הותרה בציבור.

מדוע לא ידע משה את ההלכה? כיון שלפני חטא העגל היה כל אחד מישראל, יחיד בכוח של ציבור –נשא על כתפיו את השכינה - ויתכן שיוכל לדחות.

עוד שאל המשך חכמה – מדוע עונש כרת לא מוזכר בפרשת משפטים כלל? כי נאמר 'ונכרתה הנפש ההיא' - רק נפש היחיד נכרתת, ובזמן פרשת משפטים, כלומר, לפני חטא העגל, לכל יחיד יש דין של ציבור.

 שלש אפשרויות בפירוש הספורנו:

הספורנו: מנחות נסכים נתחדשו בחומש במדבר לאחר חטא המרגלים כי אחרי חטא זה, זאת היתה הדרך להגיע ל'ריח ניחוח'.

לפני כן רק קרבנות ציבור היו צריכים מנחות נסכים כדי להגיע לזה, ובחומש ויקרא שמוזכר 'ריח ניחוח' לא מוזכרות מנחות נסכים, כיון שלפני כן לא היה צורך במנחת נסכים כדי להגיע לריח ניחוח.

א) בזה נתחדשה הלכה שלא היתה לפני כן, כי לפני כן לא היה צריך וכעת צריך.

ב) המצוה היתה קיימת כל הזמן אלא שתפקודה השתנה.

(כמו ב'מכון לשבתך פעלת ה'', שבתחילה היה על כל יחיד בישראל ואח"כ במשכן.

'טעם הולך וטעם בא והמצוה לעולם עומדת' על משקל 'דור הולך ודור בא', כי זה בא והולך מחמת מצב הדור. הוספה בשיעור 8 - 'והארץ לעולם עומדת' כי הארץ צריכה תמיד את המצוות לקיומה).

ג) התורה שבכתב מלמדת אותנו מתי היה המעבר מתורה שבע"פ לתורה שבכתב+בע"פ.

כלומר, עד שחטאו במרגלים היתה מנחת נסכים, אלא שהיתה על פה.

א"כ מה המשמעות של מנחת נסכים בתורה שבכתב לבין מנחת נסכים בתורה שבע"פ?

4 דרגות של כרת כל אחת מהן היא בעוצמה אחרת [מן הקל אל הכבד – מוסיקה ש התורה]:

1) הכרת תכרת - בעולם הזה ובעולם הבא.

2) נכרתה הנפש ההיא – או בעוה"ז או בעוה"ב.

3) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה – כרת של נביא (מלאכי) קל מכרת שבתורה.

4) כרת במסגרת של תושב"ע – הקל שמכולן.

כתוב שלא הזכירה התורה את איסור שתי אחיות משום כבודו של יעקב, אין הכוונה שלא לביישו ולהעלים את עוונו, שהרי ודאי אין זה עוון לפני מתן תורה ומ"מ זוהי עבירה לשמה כדי להביא את שלימותו של עם ישראל, אלא הכוונה שעצם זה שאינו כתוב הוא קל יותר, כי הוא כרת בע"פ.

מה התירוץ?

שיעור 4

מי כתב את חומש דברים? או היחס בין חומש דברים לשאר החומשים.

חלק א: מבנה ספר דברים.

חלק ב: המעבר מתושב"ע לתורה שבכתב+תושב"ע.

חלק שלישי (שיעור זה): מי כתב את חומש דברים (היחס בין חומש דברים לשאר החומשים)?

3 מקורות המדברים על שלמות התורה:

1) סנהדרין (צ.): 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר וכו' ואין תורה מן השמים'.

2) הרמב"ם בהלכות תשובה (ג ח): 'שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה'.

3) בבא בתרא (טו.): 'תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן. דתניא, וימת שם משה עבד ה' אפשר משה מת וכתב וימת שם משה?! אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר"י, ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה?! אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע'.

המחלוקת היא רק על שמונת הפסוקים האחרונים של התורה, אבל שאר פסוקי התורה ברור שהקב"ה אומר ומשה רבינו אומר וכותב.

ממקורות אלו נראה שכל החומשים הם יחידה אחת שלימה ואין משהו מיוחד ושונה בחומש דברים.

וכל זה רק על תורה שבכתב אבל תושב"ע ראינו לעיל מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל איך ניתנו.

מסכת  מגילה (לא:): אמר אביי, לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל קללות שבמשנה תורה פוסק. מאי טעמא? הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן.

איך זה יתכן, הרי זה סותר משנה מפורשת בסנהדרין?

פסחים (נו.): בני יעקב לפני מיתתו אומרים לו 'שמע ישראל', והוא עונה להם 'בשכמל"ו'.

שואלים חז"ל: האם עלינו לנהוג כמו יעקב שאמר בשכמל"ו, הרי בתורה לא אמרו משה רבינו בתוך קריאת שמע - ואנן מאי טעמא אמרינן ליה. כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש, ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן, היכי נעביד? נאמרוהו, לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו אמרו יעקב התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי אמר רבי יצחק אמרי דבי רבי אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה אם תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה להביא בחשאי.

ויש לשאול: מדוע לא אמרה הגמרא שלא אמרו ה' בתורה אלא לא אמרו משה רבינו?

הרמב"ן הקשה: מדוע נכתב בפסוק של שמע ישראל 'אלוקינו', הרי בכל חומש דברים הלשון היא 'אלוקיכם'? הרב קופרמן: משה רבינו רצה לשמור על האותנטיות של הפסוק כמו שאמרוהו בני יעקב.

בבא בתרא (פח:): ואמר רבי לוי בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם הקדוש ברוך הוא ברך ישראל בעשרים ושתים וקללן בשמנה ברכן בעשרים ושתים מאם בחקותי עד קוממיות וקללן בשמונה מואם בחקותי תמאסו עד ואת חקותי געלה נפשם ואילו משה רבינו ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים. ברכן בשמונה, מוהיה אם שמוע תשמע ועד לעבדם וקללן בעשרים ושתים מוהיה אם לא תשמע עד ואין קונה.

משמע מדברי הגמרא שקללות חומש דברים שייכות לבית מדרשו של משה רבינו.

ברכות (כא:): והאמר רב יוסף אפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה במשנה תורה דריש דהא רבי יהודה לא דריש סמוכין בכל התורה כולה ובמשנה תורה דריש.

משמע מדברי הגמרא שלימוד חומש דברים שונה מהחומשים האחרים.

דברים רבה פרשת ואתחנן פרשה ב: דבר אחר, כי ה' הוא האלהים רבנן אמרי יתרו נתן ממש בעבודת כוכבים שנא' (שמות יח) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, נעמן הודה במקצת ממנה שנא' (מלכים ב ה) הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל, רחב שמתהו בשמים ובארץ שנא' (יהושע ב) כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, משה שמו אף בחללו של עולם שנא' כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד מהו אין עוד אפילו בחללו של עולם. א"ר אושעיא, אמר הקדוש ברוך הוא, תנו לה מפרי ידיה אתה העדות עלי ואין עוד ואף אני מעיד עליך (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה.

(הרב קופרמן: ורחץ בשרו במים – משום כך הקראים היו רוחצים ולא טובלים, הרמב"ם החרים את מי שרחץ. והתנ"ך מפרש את עצמו כמו שכתוב בנעמן: לך ורחצת – וילך ויטבול).

איך נאמר אתה העדות עלי, הרי הקב"ה כתב כך בתורה? אלא נאמר כאן שהיא כתיבה של משה רבינו.

דברים רבה פרשת דברים פרשה א: ריש לקיש אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו (שם /שמות/ ד) לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה.

האם רק בחומש דברים החל משה לדבר הרי כבר בכל החומשים דיבר?

משמע שבחומש דברים יש דיבור מיוחד של משה רבינו.

רמב"ן דברים פרק א: וטעם "הואיל משה", שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה.

חומש דברים הוא יוזמת משה רבינו. איך יתכן?!

רבינו בחיי: ויש לך להתבונן עוד למה התחיל הספר הזה במלת "אלה" ולא אמר "ואלה הדברים" כיון שהכל קשור אחד בוא"ו, אבל זה יורה כי הספר החמישי הזה אף על פי שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכל קשר אחד ובנין אחד, הנה הוא ענין בפני עצמו, כענין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו, שאין מצותו אלא עמהם אבל הוא בפני עצמו, שאין לאגדו באגד שלהם.

במה הוא שונה?

החזקוני [לא לומדים אותו מחמת האלמנה ראם... שלא הדפיסתו. הנאצים דבר ראשון העלו באש את דפוס האלמנה ראם כי הם ידעו את מקור הכוח של עמ"י]: 'ועשרת הדברות שבפרשת יתרו הם דברי הקדוש ברוך הוא בלי תוספת ומגרעת לבד למען ייטב לך כמו שפירש"י והם לבדם הכתובות על לוחות הברית. ואותם שבפרשה זו הם הם דברי משה וכאן סדרן משה אחר סברת הבחורים שתחלה חומדים אשה ואח"כ בית ואח"כ עבד ואמה ואח"כ שדות וחמורים. ובפרשת יתרו סדרם הקדוש ברוך הוא על סברת דעת אנשי חכמה שקונים תחלה בית ואח"כ אשה ואח"כ עבד ואמה ואח"כ שור וחמור'.

אור החיים: אלה הדברים וגו'. אלה מיעט הקודם, פי' לפי שאמר אשר דבר משה שהם דברי עצמו, שכל הספר תוכחות הם מוסר ממשה לעובר פי ה', ואמרו ז"ל (מגילה לא:) קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, ואפילו מה שחזר ופירש מאמרי ה' הקודמין לא נצטוה עשות כן אלא מעצמו חזר הדברים, וחש הכתוב לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה כמו כן במאמרים הקודמין אמר משה מפי עצמו איזה דבר, לזה אמר אלה הדברים פי' אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו אלא הדברים שיצאו מפי המצוה כצורתן בלא שום שינוי אפילו אות אחת יתירה או חסרה.

אור החיים (דברים ה טו): וזכרת וגו'. הם דברי משה, והכוונה כי יום השבת יש בו גם כן הערה לאדם לזכור יציאת מצרים, כשהוא שובת בלא שעבוד ירגיש כי ה' הוא המניח לעמו מכל צריהם ויתן לבו לקבל גזירות המוציא מעבדות, ורבותינו ז"ל אמרו (פסחים קי"ז ב) מכאן שצריך להזכיר בקידוש היום יציאת מצרים:

אור החיים (דברים ה יט): את הדברים וגו'. ולא אמר כל, כי יש מהדברים האמורים שלא דברם ה' כגון מאמר כאשר צוך גם מאמר וזכרת.

משך חכמה (דברים יב כז): והיכן כתיבא "ודם זבחיך ישפך"? במשנה תורה, לכן אמר (דברי הימים שם) "ככתוב בספר משה" - היינו ספרו משנה תורה. וכן אמר (דברי הימים - ב) בפרק כה, ד: "ואת בניהם לא המית, כי ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר, לא ימותו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות, כי איש בחטאו ימותו". וזה במשנה תורה, שלכן אמר "בספר משה". ועיין במדרש חוקת יט, כ: כשאמר לו הקדוש ברוך הוא "פוקד עון אבות (על בנים"), אמר משה: רבש"ע, כמה רשעים הולידו צדיקים (יהיו נוטלין מעונות אביהם! תרח עובד צלמים ואברהם בנו צדיק. וכן חזקיה צדיק ואחז אביו רשע, וכן יאשיהו צדיק ואמוץ אביו רשע, וכן נאה שיהו הצדיקים לוקין בעון אביהם?!) א"ל הקדוש ברוך הוא, לימדתני - חייך שאני מבטל דברי ומקיים דבריך (שנאמר "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות), וחייך שאני כותבן לשמך שנאמר (מלכים - ב, יד, ו) "ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' (עכ"ל). הרי הרגישו מה שאמר "בספר משה" שעל משנה תורה כוון.

כל 'ספר משה' או 'ספר תורת משה' הוא חומש דברים.

ונשאלת השאלה, איך זה לא סותר את המשנה בסנהדרין שמי שאומר אפילו על אות אחת שמשה מפי עצמו אמרה הוא כופר ואין לו חלק לעולם הבא.

שיעור 5

המהות המיוחדת של חומש דברים

שתי מחלוקות בגמרא:

ברייתא במסת זבחים (קטו:): דתניא, רבי ישמעאל אומר, כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד. רבי עקיבא אומר, כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב.

מחלוקת בין ר"ע ור"י מתי נאמרו דברי תושב"ע למשה רבינו וכיצד.

גיטין (ס.): תיבעי למאן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה תיבעי למאן דאמר תורה חתומה ניתנה תיבעי למ"ד תורה מגילה מגילה ניתנה.

כיצד ניתנה תורה שבכתב, מגילה או חתומה.

סתירה ברמב"ן:

רמב"ן דברים פרק א): וטעם "הואיל משה", שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה.

רמב"ן בראשית הקדמה:

הנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב ולכן כתב סתם אבל זה אמת וברור הוא שכל התורה מתחלת ספר בראשית עד לעיני כל ישראל נאמרה מפיו של הקדוש ברוך הוא לאזניו של משה.

כיצד מתקיימים שני דברי הרמב"ן יחד? כיצד מתקיימת הייחודיות של חומש דברים ומצד שני כחלק אינטגרלי לשאר החומשים?

המהר"ל בגור אריה (דברים כח כג): 'משה מפי עצמו אמרם וכו'. פירוש, כי אחר שהיה אומר מפי עצמו, לא היה הקללה בכח כל כך. אבל כשהוא יתברך היה אומר, מפני שהוא יתברך קללותיו יותר וברכותיו יותר, לכך הברכות והקללות יותר. ואין הפירוש 'משה מפי עצמו' בלא הקדוש ברוך הוא, שאף דבר אחד לא אמר משה מפי עצמו, אלא כי משה רבינו עליו השלום היה אומר, והקדוש ברוך הוא הסכים על ידו. או היה אומר לו הקדוש ברוך הוא 'אמור אתה כך וכך'. והנה הקללות שבמשנה תורה היה הקדוש ברוך הוא אומר למשה 'אמור אתה כך וכך', וסוף סוף היה הקללה מפי עצמו. אבל הקללות שבבחקותי היה אומר הקדוש ברוך הוא בעצמו, ומברך בעצמו אך משה היה מדבר לישראל הדברים שדבר הקדוש ברוך הוא'.

במה שונה דיבור משה בחומש בחומש דברים מכל דיבור ישיר בתורה?

בראשית (מא): 'ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים'. מסתבר ששר המשקים דיבר הרבה יותר אלא שהתורה מתמצתת את דבריו החשובים [הרב קופרמן: מה שקרא הרמב"ם 'חכמת התורה']. ומתמצית זו ניתן ללמוד על דרך הפשט או המדרש בהיבטים שונים.

כמו כן בדיבור משה אל פרעה – התורה מתמצתת את מה שאמר משה לפרעה אף שככל הנראה אמר הרבה יותר מזה, ואין אנו אומרים שם שמשה דיבר והקב"ה הסכים על ידו.

כלי חמדה בהקדמה לדברים:

משה רבינו אמר את חומש דברים ואח"כ הכתיב לו ה' את חומש דברים, ומשה רבינו חזר אחריו אות ואות וכתבם על הספר. ואין בזה הבדל לשאר החומשים.

אמר ואח"כ הכתיב כשם שהכתיב את החומשים הראשונים. 

אם כן מה השוני בין הניסוח של חומש דברים לעומת שאר החומשים – מדוע הוא נקרא חומש 'דברים' ו'ספר תורת משה'?

רבינו בחיי בשם רבינו חננאל (בראשית פרק יח יט): 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.

'כתב רבינו חננאל ז"ל: נעשו דברי האבות בקבלה בלא כתיבה בתורה כמו תורה הכתובה, ומכאן אתה למד כי המשנה שהיא סדורה בהגדת אבות לבנים, היא קבלה שחייבים לשמור דבריהם כחיוב דברי תורה הכתובים, שזה וזה שוים, שהרי עשרת הדברות נשמעו מפי הגבורה ונכתבו מפי הנביא ע"ה ושאר התורה נכתבה מפי הנביא, וכשם שאין הפרש בין המצות שהן בשמיעה ובין המצות שהן בכתיבה, כך אין הפרש בין המצות שהן בכתיבה ובין המצות שהן בקבלה שהכל שוין, ע"כ'.

הסבר הרב קופרמן בדברי רבינו חננאל: לאבות ומשה רבינו היה כוח לומר דברים ע"פ בניסוח התואם את מה שכתוב בתורה שבכתב. וניתן ללמוד מדבריהם: פשט, רמז, דרש וסוד, כמו מהנכתב בתורה.

אם כן נפתח אשנב להבנת הייחודיות של חומש דברים:

מדרש תנחומא פרשת דברים: 'בא וראה כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה לך ואשלחך אל פרעה א"ל משה בייא אתה מעביר עלי לא איש דברים אנכי, א"ל שבעים לשון עומדין בפלטרין של פרעה שאם יבא אדם אחד ממקום אחר מדברים עמו בלשונו ואני הולך בשליחותך והם בודקין אותי לומר שאני שלוחו של מקום וגלוי לפניהם שא"י להשיח עמהם אין שוחקין עלי לומר ראו שליח של מי שברא העולם ואת כל הלשונות אינו יודע לשמוע ולהשיב הוי בייא לא איש דברים אנכי, הן אני ערל שפתים (שמות ו) א"ל הקדוש ברוך הוא והרי אדם הראשון שלא למדו בריה מנין היה יודע שבעים לשון שנאמר (בראשית ב) ויקרא להם שמות, שם לכל הבהמה אין כתיב כאן אלא שמות, ואתה אומר לא איש דברים אנכי, בסוף ארבעים שנה שיצאו ישראל ממצרים התחיל מפרש התורה בשבעים לשון, באר את התורה הזאת, הפה שאמר לא איש דברים אנכי אמר אלה הדברים, והנביא צווח ואמר אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, למה כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה, לכך נאמר אלה הדברים'. (הרמב"ן כותב שהקב"ה לא תיקן את מצבו של משה רבינו כיון שלא התפלל על כך).

והרי כבר 39 שנים משה מדבר עם עמ"י במדבר, מלמדם תורה, את ארבעת החומשים הראשונים [הגמרא מתארת כמה פעמים לימד - כמה וכמה פעמים], ומדוע רק כאן מודגש 'אמר אלה הדברים'?

ר' חיים מוולוז'ין בשם רבו הגר"א: החומשים הראשונים נשמעו מפי ה' דרך גרונו של משה. מפרש ר' חיים: ה' היה מדבר בתוך גרונו של משה, ומשה היה רק מעביר את הדברים. ולכן לא נתקן דיבורו, כי באמת היה זה דיבורו של ה', ולא דיבור עצמי של משה.

ר' חיים מוולוז'ין בפרשת בהעלותך: פה אל פה אדבר בו'  לא 'אליו' אלא 'בו'.

(הרב קופרמן: אהרן ומרים אמרו 'הלא גם בנו דבר ה'', לפי ר' חיים מוולוז'ין נמצא שהם רצו להעלות את עצמם לדרגתו של משה ולא להיפך, שהרי אמרו 'בנו' כמו 'בו').

לכן בשאר החומשים לא נאמר 'הואיל משה' כי משה רבינו הוא רק כלי להעברת הדברים, אך בחומש דברים נתקן הענין של 'לא איש דברים אנוכי' כפי שנתבאר בתנחומא לעיל.

לפי דברי רבינו חננאל שהביא הרבינו בחיי: בחומש דברים משה רבינו הגיע לדרגה של יכולת ניסוח דברי התורה, כך שהקב"ה רק צריך להסכים עם מה שאמר, ואין כאן תורה שבכתב שמתמצתת [או שאושר על ידי הקב"ה מילה במילה או שאושר באופן כללי].

החתם סופר אמר זאת במפורש: משה רבינו הגיע לדרגה של יכולת ניסוח תורה שבכתב, הקב"ה ניסח למשה מילה במילה את מה שמשה עצמו אמר בע"פ, כי זה היה ראוי להעלות על הכתב. וזהו 'ותחסרהו מעט מאלוקים'.

משה רבינו הגיע למ"ט שערי קדושה: רבות בנות עשו חיל [=מ"ח] ואת [דרגת משה רבינו – ואם ככה את עושה לי] עלית על כולנה.

וידבר ה' אל משה לאמר' - 'וידבר' = תורה שב"פ 'לאמר' = תורה שבכתב. מופיע רק אצל משה רבינו (מלבד פעם אחת אצל יהושע).

ולכן 'הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר' ולא 'הואיל משה דיבר', כי משה לא דיבר במשמעות המקובלת של 'דיבר', כי תושב"ע כבר נתנה, אבל 'באר' – מה שרצה משה רבינו להוסיף ולנסח, 'לאמר' – קיבל את הצורה שבכתב, שהתחיל בע"פ ועבר לבכתב ע"י הכתבה של הקב"ה.

המלבי"ם מוסיף נדבך: משה רבינו ניסח בעצמו את חומש דברים. 

לפי זה נשאלת השאלה: אם משה רבינו גם ניסח בכתב, מה מקומו של הקב"ה בחומש דברים?

'ויהי בארבעים שנה, ר"ל הנה הדברים האלה דבר משה מדעת עצמו בזמנים מחולפים כדרך הדורש והמוכיח, ולא היה לו רשות לכתבם בספר ואף אם היה כותבם לא היה בהם קדושת ס"ת רק היה ענינם כדברי תוכחה שנאמרו עפ"י חכם או כדברים שדבר איש הרוח ברוה"ק, אבל בארבעים שנה באחד לחדש שבט צוה לו הקדוש ברוך הוא לאמרם שנית לישראל בצווי מפי הגבורה, כי אמר לו דבר אל בני ישראל לאמר, וכן צוה לו שיכתבם בספר מפי ה' ושיאמרם ושיכתבם לא כפי הסדר שאמרם בי"א מקומות הנ"ל רק בסדר אחר שסדר ה'. וז"ש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם שא"ל דבר אל בני ישראל לאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב וכו' עד סוף ספר משנה תורה, הכל נכתב עפ"י ה' ולא כתב מדעתו אף קוצו של יו"ד, ולכן דינו ככל יתר הספרים שנכתבו מפי ה'. והנה תראה שבכל צוויים שבארבעה ספרים הקודמים כתב תמיד דבר אל בני ישראל או אל עדת ב"י [אם היה עיקר הדבור אל הסנהדרין בראשיהם], אולם בספר משנה תורה יתפוס לרוב לשון ישראל לא בני ישראל, כי שם ישראל מציין כלל האומה שמצוינים כאיש אחד, ושם בני ישראל מציין הפרטים, וצוויי ה' היו לכל אחד ואחד מן האומה בפרטות לכן אמר תמיד דבר אל בני ישראל, אבל תוכחות משה היו אל הכלל לכן אמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, אולם עתה שצוה ה' אותו שידבר דברים האלה בצווי מאת ה' וכן שיכתבם מפי ה' כמו שכתב יתר דברי התורה אמר דבר משה אל בני ישראל, כי דבור ה' היה לכל אחד ואחד, וא"ל שלא ידברם בסדר שדבר אותם תחלה כשדברם מדעתו רק בסדר אחר שצוה ה' אותו, ובכ"ז כמו שדברם משה בי"א ימים כן סדרם ה' בי"א פרשיות עד פרשה י"ב שבסדר ראה, וכן תפס בהרבה מקומות שם ישראל, כלשון שאמר משה כי נתקדשו דברי משה עפ"י ה' בלשון שאמר אל כלל האומה בלשון יחיד שמע ישראל, ועתה ישראל, וכדומה'.

כלומר: משה גם כתב, אבל לניסוחו של משה אין עדיין דין של תורה שבכתב עד שהקב"ה אישר.

וה' הכניס שינויים בסדר ההכתבה הסופי.

כיון ששבעים פנים לתורה, לכן אף שמהניסוח של משה רבינו ניתן ללמוד אולי פשט, רמז, סוד ודרש, אך משהו מהשבעים פנים חסר, משהו שהקב"ה קבע כאשר הכתיב לו את חומש דברים.

לכן הוא שייך לחמשת החומשים אך לולי משה רבינו לא היו הדברים נכתבים.

אך מה ראה משה רבינו להוסיף חומש על חמשת החומשים הראשונים ואף זכה לקבל אישור מהקב"ה?

[התורה היתה צריכה להסתיים בויקרא, 'מכאן שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה', אך כיון שנתוסף חומש דברים עם הלכותיו, נכתב גם חומש במדבר, אם כן מה ראה משה להוסיף חומש חמישי הלכתי?]

תשובה: החידוש הוא הניסוח של חלק בכתב וחלק בע"פ. תוכן הדברים שכבר לימד משה 39 שנים במדבר נכתב בניסוח סופי [ולא חזרה על החומשים האחרים].

ר' צדוק הכהן: חומש דברים הוא התחלת תושב"ע – הנביאים, גם הנביאים לימדו תורה, אלא שכתבו רק מה שהוצרך לדורות.

אם כן משה לימד תורה ורק מה שהוצרך לדורות כתב.

משה החל את התהליך שלו בדרגת תורה שבכתב, וזו דרגה שונה מדרגת נבואה שהיא דרגת 'נבואה בע"פ שנכתבה', וזו אינה דרגת התחלה בתורה שבכתב.

מה ראה משה רבינו להציע נוסח בכתב לכל המצוות שבחומש דברים?

משה רבינו ניסח את ההפרדה שבין תורה שבכתב ותושב"ע, הפרדה זו משקפת את דרגתם הרוחנית של בנ"י. כי הקב"ה – אורייתא – וישראל חד הם.

הרב קופרמן: המזרחי כפי שהובא לעיל כתב שתושב"ע היא ההתחלה ואח"כ עוברת לתורה שבכתב + תושב"ע, ומקבלת עוגן בכתוב, ומקבלת משמעות ופרמטרים [כגון: אם בתוך סיפור = סיפור, אם ציווי = ציווי]. והזמן הקובע הוא לימודה לבני ישראל, כי התורה ניתנה לבנ"י. והקב"ה – אורייתא – וישראל חד הם.

כיון שכך, משה רבינו שידע את דרגתם האמיתית של בנ"י ערב כניסתם לארץ שאיתה יחיו לנצח, לכן הציע לקב"ה שהמצוות שנאמרו בחומש דברים תהיינה מנוסחות חלק בכתב וחלק בע"פ. והניסוח הזה קובע סופית את המהות של המצוות שנשארת עד סוף כל הימים. ולהצעה זו של משה הסכים הקב"ה.

הספורנו הדגיש את הענין שדרגת בנ"י היא זו שקובעת את הניסוח [כגון מנחת נסכים כדי להגיע לריח ניחוח, שגם בלא זה היתה קיימת אך לא כדי להגיע לריח ניחוח].

עבד עברי 'עמך במאכל עמך במשתה'.

מחלוקת מאיזה פסוק בתורה לומדים זאת:

אחת הדעות: פסוק בחומש דברים טו – 'והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת  ביתך כי טוב לו עמך'.

מקשים תוספות ששם אינו ציווי אלא סיפור שמספרת התורה שכך אומר העבד?

לכן כתבו התוספות שיש פסוק אחר: 'כשכיר כתושב יהיה עמך'.

אם אנו לומדים מויקרא זו היא מצות עשה וזהו דין. אם אנו לומדים מדברים זהו ענין נימוס ודרך ארץ - לפנים משורת הדין [וכך אכן כותב המאירי].

גם כאן אנו רואים שבהגעה למקור המצוה אנו יודעים מה טיבה ומהותה.

היסוד: משה רבינו קבע לנו לנצח את המהות של כ150 מצוות מתוך תרי"ג. והוא זה שהציע לקב"ה את הניסוח בכתב וממילא את מה שישאר בע"פ.

שיעור 6

שלושה דברים עשה משה מדעתו והקב"ה הסכים עמו

3 דברים שעשה משה רבינו מדעתו והסכים הקב"ה על ידו:

[ספורנו ב3 מקומות בענין מינוי שופטים: שמות – יתרו. דברים - דברים. דברים – שופטים].

שבת (פז.): דתניא, שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו

 1) הוסיף יום אחד מדעתו.

2) ופירש מן האשה.

3) ושבר את הלוחות.

איך משה דרש זאת? 

הוסיף יום אחד מדעתו. מאי דריש 'היום ומחר' היום – כמחר, מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפקא ליה, שמע מינה תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא [הרב קופרמן: משה רבינו דוחה את יום קבלת התורה אף שכולם מחכים לחמצן של העולם - התורה!].

ופירש מן האשה. מאי דריש, נשא קל וחומר בעצמו, אמר: ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת וקבע להן זמן, אמרה תורה והיו נכנים וגו' אל תגשו, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ואינו קובע לי זמן, על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? דכתיב לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, וכתיב בתריה ואתה פה עמד עמדי. ואית דאמרי, פה אל פה אדבר בו. [אהליכם = חיי אישות].

שבר את הלוחות. מאי דריש, אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה [כאן] וישראל משומדים על אחת כמה וכמה. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר אשר שברת ואמר ריש לקיש יישר כחך ששיברת.

מאחר שנאמר שהקב"ה הסכים על ידו, מוכח שהיתה אפשרות שלא יסכים. 

תוספות: ואם תאמר, מאי קאמר (דהוסיף) מדעתו, דאורייתא הוא, דקל וחומר ניתן לידרש? ויש לומר, דלא הוי קל וחומר גמור, דשאני התם משום עשרת הדברות.

לכן בלא הסכמת הקב"ה לא היה יכול ללמוד מק"ו, כיון שיתכן שהקל אינו כ"כ קל, שהרי הוא חמור שהרי 'עשרת הדברות'.

מה מיוחד בעשרת הדברות?

הרמב"ם: קדושת הקטסט - אין הבדל בין קדושת עשרת הדברות לבין 'ותמנע היתה פילגש' [המדרש רבה במדבר – פרשת נשא (מדרש רבה מאוחר) הוא המקום היחיד שיש בו מקור ל'שבעים פנים לתורה' - שבעים שקל בשקל הקודש].

שמות כד: עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את  לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם [קוצקער: לא חכמה לעלות להר החכמה היא להשאר שם – והיה שם. הרב קופרמן: מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. להגיע ליום הכיפורים כל אחד יכול, להשאר בדרגת יום הכיפורים זו החכמה].

רש"י מביא את דברי רבינו סעדיה גאון: את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם - כל שש מאות ושלש עשרה מצותל בכלל עשרת הדברות הן, ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו. 

[הרב קופרמן: כאן רש"י גילה לנו שהכיר את הספרות של רבינו סעדיה גאון אף שהיתה סבירות גבוהה לומר שלא הכירו כיון שכתב בלועזית.

רש"י כותב כמה פעמים 'שמעתי שבלשון ישמעאל', כמו בפדן ארם שהוא שדה, מה הפריע לרש"י? אם פדן הוא שם עצם פרטי היה צריך להכתב 'פדנה ארם' אלא שזה שדה ולכן 'פדן ארם'.

רש"י לימד שמינית שבשמינית ממה שידע].

עשרת הדברות = עשר קטגוריות שכוללות את כל התורה. כפי שכתב האברבנאל בפרשת משפטים.

ולכן הם חמורים ולא קלים כלל ולא ניתן ללמוד ק"ו.

ר"ת ספר הישר: משה רבינו חידש שניתן ללמוד את התורה בדרך של קל וחומר, ובזה הסכים עמו הקב"ה – עם הרעיון, ובזה חידש מדה שלש עשרה מי"ג מדות [ולא כפשטות שיש כבר ידיעה שניתן לדרוש קל וחומר אלא שמשה רבינו דרש זאת כאן ועל זה הסכים הקב"ה – עם מסקנתו].

ר' מאיר פוזנר – בית מאיר בהקדמתו על שו"ע אבן העזר: המקור ללימוד ק"ו הוא מחומש במדבר: 'ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים'. אם כן כשדרש משה רבינו מק"ו לפרוש מן האשה והיה זה קודם שנכתב הפסוק בבמדבר, הרי שחידש מדעתו שניתן לדרוש את התורה בק"ו. והאישור על פעולת הפרישה נמצא ב'ואתה כאן עמוד עמדי', והאישור על העקרון נמצא ב'ואביה ירק ירק בפניה' [לא ראה את דברי ר"ת, אך כאשר הולכים בדרך הישרה נפגשים..].

אהרן למד ק"ו ממעשר שני כשמתו נדב ואביהו בקשר לאיסור אכילת החטאת באוננות. וישמע משה וייטב בעיניו.

החידוש של משה רבינו לא היה היישום של מדת 'ק"ו', כי לזה לא צריך את הסכמת הקב"ה [כפי שהקשו התוספות], חידושו היה שניתן ללמוד תורה ע"י ק"ו.

וזהו ממש כשותף של הקב"ה בכתיבת התורה ואין לך דבר גדול מזה.

ניתן לדחות ק"ו בשני דרכים: 

1) ע"י פירכא – כאשר נמצא שהקל אינו קל והחמור אינו חמור (כנ"ל). 

2) 'תלמוד לומר' - הפסוק אומר שאין צדק בק"ו.

כאשר יש ק"ו שהוא לגיטימי, הקל הוא קל והחמור חמור, אך יש פסוק בתורה שלא מקבל אותו. לדוגמא: עבד כנעני יוצא בשן ועין, ולא יוצא בשש ויובל וסימנים, אמה עבריה יוצאת בכל אלו ואם כן ק"ו שיוצאת בשן ועין. ולכן נכתב 'לא תצא כצאת העבדים' כדי שלא ילמדו קל וחומר זה.

הרב קופרמן: 'לא תצא כצאת העבדים' בא להפקיע את הק"ו של יציאת אמה עבריה בשן ועין, הרי שיש קשר בל ינותק בין תורה שבכתב לתושב"ע, שאם לא כן מנין נלמד ק"ו שהתורה צריכה להפקיע אותו [את זה חשוב ללמד תלמידים צעירים].

נמצא שלפי ר"ת המציא כאן משה רבינו 'פטנט' וכל התורה השתנתה לפיה, שהרי יש פעמים רבות כ"כ בש"ס 'תלמוד לומר', והוא בא לומר אל תלמד ק"ו, והיינו שמחמת ההמצאה של משה רבינו הוצרך הקב"ה לכתוב דברים ולנסח ניסוחים בתורה כדי למנוע שימוש בפטנט של משה רבינו!

ונראה שרבינו תם כתב כך כדי למנוע את קושיית התוספות: מדוע צריך הסכמה של הקב"ה? ע"כ שזו הסכמה על הפטנט.

אהרן למד ק"ו ממעשר שני, 'וישמע משה וייטב בעיניו', כותב המשך חכמה: אומר לו משה רבינו אתה משתמש בפטנט שלי כדי להפריך את טענתי – וייטב בעיניו – הודה ולא בוש.

[פירוש נוסף: ולא בושש – הודה מיד].

שיעור 7

פרק א' – סוגיית המקושש עצים ביום השבת ומשמעותה כלפי צורת המסירה של תורה שבכתב לישראל.

פרק ב' – ערבים דברי דודים יותר מיינה של תורה

[הרב קופרמן: הספורנו לא ליקט, ולכן אני לא אוהב לומר בו 'מקורו ב...' אלא הספורנו הפנים את הכל ואח"כ חידש מעצמו. יש מקום אחד -  סוגיית שדים במאמרו כוונת התורה שם כתב שמקורו מהרמב"ן].

המקושש עצים ביום השבת: עצרוהו 'כי לא פורש מה יעשה לו'. 

תוספות (בבא בתרא דף קיט.): שנאמר מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה נהרג - ואם תאמר, למה היה מסתפק, היה לו לדונו בחנק דכל מיתה האמורה בתורה סתם חנק [יש בזה הגיון כי סתם מיתה היא הפסקת הנשימה].

גור אריה (במדבר טו): אבל לא קשיא מידי, דלא אמרינן סתם מיתה בחנק אלא מיתה הכתובה בתורה סתם אחר שנחתמה התורה, ועדיין לא היתה התורה נכתבה עד סוף ארבעים שנה, ולפיכך לא נוכל למילף שהוא בחנק, דשמא עדיין יתפרש בתורה שיהא מיתה אחרת, ואינה חנק. דטעמא מאי סתם מיתה בחנק - כיון דלא פירש, שמא עדיין יתפרש, שהרי לא נגמרה התורה עד סוף ארבעים שנה.

כלומר, לא ניתן לומר 'סתם מיתה בחנק' עד שאין חמשה חומשי תורה כתובים.

כי זו סטטיסטיקה, שלאחר שעוברים על כל חמשה חומשי תורה ורואים שכל פעם שנאמרה מיתה סתם הכוונה לחנק, ניתן להסיק מסקנה. אך חומש דברים לא נכתב עדיין בזמן המקושש.

ספורנו (פרשת משפטים) סוגיית 'לפני ואחרי':

לכתחילה רצה הקב"ה לתת את התורה בהר סיני בדרגה של עם ישראל לפני חטא העגל – עם שמותיו של ה', ואז התורה שבכתב היתה מצומצמת ביותר, וכללי הפרשנות היו בהתאם לשמותיו של ה'.

חטאו בעגל, ולכן הטקסט השתנה ואין זה צירוף של שמות - אותיות רצופות, אלא צירוף של מילים משפטים ואותיות, נתחדשו הלכות של טומאה וטהרה, מאכלות אסורות וכו'.

ובזה אנו מגיעים לסוף חומש ויקרא שם נאמר 'אלה המצוות' מכאן שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה', ואכן לולי חטאי במדבר (מרגלים) היו מצוות חומש במדבר כלולות בחומש בויקרא. וחטאי במדבר גרמו לכתיבת חומש נוסף.

נמצא שיש כאן תהליך של 40 שנה של התהוות התורה:

שלב א' – שמותיו של הקב"ה.

שלב ב' – עד סוף חומש ויקרא.

שלב ג' – עד סוף חומש דברים.

וממילא י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן יכולות להשתנות במהלך ההתהוות, וכמו שכתב הגור אריה ש'סתם מיתה בחנק' אינו כלל סגור כל עוד לא נכתבה כל התורה.

שמות (כד יב): ויאמר ה' אל משה, עלה אלי ההרה, והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם'.

הקושי: לוחות האבן – לוחות הברית. והתורה – חומש בראשית. המצוה  - תרי"ג מצוות.

אם כן מהו 'אשר כתבתי', הרי הקב"ה לא כתב עדיין תרי"ג מצוות?

הרמב"ן בהקדמה על חומש בראשית: 'המצוה' לא מוסבת על 'אשר כתבתי', אלא על לוחות הברית וחומש בראשית (ab/ab) [אבן עזרא: דרך התורה לכתוב בדרך ab/ba - מסה ומריבה על ריב ועל נסותם].

לפי הספורנו מובן: התורה בהתהוותה יכולה להשתנות ולכן שייך עדיין 'אשר כתבתי'.

הגר"י הוטנר (פחד יצחק חג השבועות):  [הרב קופרמן: היה גדול מאוד בתורה, לא שייך להיות בעל מחשבה בלבד בלי להיות גדול בתורה.

חלק גדול כתבה בתו יחידתו. כמו אשתו של ר' איסר זלמן שעמדה על כך שיכתוב את חידושיו ולמעשה גם כתבה (הוספה בשיעור 8 - בענותנותו לא חשב שיש ענין להדפיסם, אמנם בשער כתב על עצמו תיאורים רבים כ'ר"י עץ חיים' וכו', ואמר: אני כר' איסר זלמן לא יכול לחדש חידושים, אך אם אני גם ר"י עץ חיים אני יכול לחדש..), ר' איסר זלמן ידע להאריך את זה. כשהגיע אדם גדול בתורה ודיבר דברי מחשבה שהתאימו גם לה היה עוצר את השיחה וקורא לה לשמוע.

כך נהגו בליטא, בפולין נהגו אחרת. אחד מאדמור"י גור רצה לבקר אצל החפץ חיים בשבת אך היה תנאו עמו שכאשר הרבה אוכל ליד השולחן לא תהיה שם אשה. כתב החפץ חיים שיבקר לא בשבת כיון שלא רצה לוותר על אשתו לד שולחן השבת – כיבדו אחד את השני אך כל אחד והנהגתו – המשך חכמה כשהיה בדאצ'ה טייל עם הרבנית שלובי זרוע, ראהו אחד מחסידי גור והתלוצץ עליו – ראו את הליטאי הזה ביד אחת עם הגמרא וביד השניה עם אשתו – כשזה הגיע לרבי אמר לו הרבי שהוא בנידוי אף שהוא עצמו לא נהג כך]:

הוסיף יום אחד מדעתו. מאי דריש 'היום ומחר' היום – כמחר, מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא נפקא ליה, שמע מינה תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא.

מדברי הגמרא בזה נמצא שלפני שעם ישראל קיבלו תורה שבכתב בהר סיני כבר ידעו שיש תושב"ע, שהרי משה למד זאת בלימוד של תושב"ע עוד לפני ששמענו את הדיבור הראשון של עשרת הדברות.

ובזה אנו רואים גם את שאמרו חז"ל (עבודה זרה לה.): אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה.

קושיית תוספות עולה שנית:

חז"ל אומרים שהיום כמחר אינה דרשה גמורה, שאם זו דרשה גמורה אין זה 'מדעתו'. היקש הוא אחד מי"ג מדות ועליו לחדש משהו כשדורשים אותו.

הרב קופרמן: אני חייב לומר היום דברים על דעת עצמי, אין זה נוח לי, לא באתי לחדש, הכלל של דברים על דעת עצמי הם שהדברים אינם סותרים לדורות הקודמים.

'ברוך אתה ה' נותן התורה', ולא נתן התורה. 'מגיד דברי ליעקב' ולא הגיד. כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני, בתנאי שמגלה למפרע שאינו סותר את מה שקיבלנו.

 כשהרמב"ם כותב 'יראה לי' היינו שהוא מעיד שהוא מחדש, אבל בתנאי שאינו סותר את המקובל.

הרמב"ם באגרותיו: אני נשבע שלא כתבתי מילה אחת במשנה תורה שאין מקורה בתנ"ך ובחז"ל אאא"כ כתבתי 'יראה לי'.

לא ניתן לחדש ולחלוק על המקובל ואז לשלוח לתורת הנסתר [הרחקת עדות], כמו אחת שכתבה מאמר על פמיניזם והגיעה למסקנה שזה סותר את השולחן ערוך, שולחת לתורת השל"ה ולעוד.....

הנגלה קודם לנסתר.

אנוכי לא הבנתי את הגמרא ואת התוספות: הרי היקש הוא בתורה שבכתב ולא בתושב"ע! אם כן קשה: הרי היקש הוא לימוד של 2 מילים כתובות זו ליד זו. דוגמא: 'היום ומחר', מקישים את היום למחר. אך משה רבינו הלא לא ראה את המילים כתובות שהרי ה' רק דיבר אליו? וא"כ זו תושב"ע ואף אחד לא ילמד היקש ממשנה למשנה?

נראה לי להציע: רבינו בחיי בשם רבינו חננאל (בראשית פרק יח יט): 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.

'כתב רבינו חננאל ז"ל: נעשו דברי האבות בקבלה בלא כתיבה בתורה כמו תורה הכתובה, ומכאן אתה למד כי המשנה שהיא סדורה בהגדת אבות לבנים, היא קבלה שחייבים לשמור דבריהם כחיוב דברי תורה הכתובים, שזה וזה שוים, שהרי עשרת הדברות נשמעו מפי הגבורה ונכתבו מפי הנביא ע"ה ושאר התורה נכתבה מפי הנביא, וכשם שאין הפרש בין המצות שהן בשמיעה ובין המצות שהן בכתיבה, כך אין הפרש בין המצות שהן בכתיבה ובין המצות שהן בקבלה שהכל שוין, ע"כ'.

הסבר הרב קופרמן בדברי רבינו חננאל: לאבות ומשה רבינו היה כוח לומר דברים ע"פ בניסוח התואם את מה שכתוב בתורה שבכתב. וניתן ללמוד מדבריהם: פשט, רמז, דרש וסוד, כמו מהנכתב בתורה.

למשה רבינו היה כביכול מכשיר שסופג לתוכו תוכן מסויים ומשם הם נפרדו ל-2 חטיבות: 1) חטיבה של כתב 2) חטיבה של ע"פ.

דרגת משה רבינו היתה גבוהה עד שהיה בידו לעשות את מלאכת ההפרדה, ולכן הקיש כיון שידע שיהיו כתובות והתייחס אליהן כאילו כבר כתובות.

זה יסוד חומש דברים: משה הציע לה' כביכול איך לנסח את חומש דברים, ואז גם את החלוקה לבכתב ומה שישאר בע"פ.

שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה ב: ויאמר משה משה, אתה מוצא (בראשית כב) באברהם אברהם יש בו פסק, (שם /בראשית/ מו) יעקב יעקב יש בו פסק, (שמואל א' ג) שמואל שמואל יש בו פסק, אבל משה משה אין בו פסק למה כן, משל לאדם שנתן עליו משאוי גדול וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי משוי זה.

ד"א עם כל הנביאים הפסיק מלדבר עמהם אבל במשה לא הפסיק כל ימיו, תני רשב"י מהו משה משה לשון חיבה לשון זירוז.

ד"א משה משה הוא שלמד תורה בעוה"ז והוא עתיד ללמד בעוה"ב, שעתידין ישראל לילך אצל אברהם ואומרים לו למדנו תורה, והוא אומר להם לכו אצל יצחק שלמד יותר ממני ויצחק אומר לכו אצל יעקב ששימש יותר ממני, ויעקב אומר להם לכו אצל משה שלמדה מפי הקדוש ברוך הוא, הה"ד (תהלים פד) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, ואין אלהים אלא משה שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה.

כשהקב"ה דיבר עם אברהם וכו' יש קריאה לגוף וקריאה לנשמה, אך אצל משה זה:

1) לשון חיבה וזירוז.

2) הוא שלימד תורה בעוה"ז, עתיד ללמד בעוה"ב.

'נתתיך אלוהים לפרעה'. רס"ג:  אלוהים – מלאך. מדרש רבה: 'לפיכך אהרן אחיך יהיה נביאך'.

לא כפירוש רש"י שאלוהים הוא דיין ונביאך הוא הדובר.

נמצא שדרגת משה היא שאין הפסקה. המשך חכמה (שמות לב): ובזה מבואר דברי התורת כהנים (ויקרא) סוף פרק א (סעיף ב): 'דבר אחר "משה משה", הוא משה עד שלא נדבר עמו, הוא משה משנדבר עמו'. דכוונתו אל הענין שבארתי שלא היה למשה שום ענין או כח להשפיע לאחר שנדבר עמו, לבד מה שרצה הקדוש ברוך הוא בכל פרט כפי הצורך להנהגה הניסית לאותה שעה, אבל התורה היא מציאות זולתו. ועיין קרבן אהרן. ומה שכתבתי נראה נכון.

כלומר, אין הפסקה ב'משה משה' כיון שהוא משה לפני שדיבר עמו, והוא משה אחרי שדיבר עמו, ואין שום שינוי אצל משה.

וזה מתאים למה שכתב הספורנו שהקב"ה הטביע במשה כוחות מעל לטבע האנושי. אמנם זה לא כמו שכתבו חז"ל שבזכות 'כי ירא להביט' זכה ל'תמונת ה' יביט' כלומר שעלה דרגה, ולפי המשך חכמה לא נעשה בו שום שינוי.

שבר הלוחות מדעתו - הקדמה:

עצם שבירת הלוחות באה לנטרל את הסכנות שיכלו לצאת מכך שפירש מהאשה ומכך שהוסיף יום אחד מדעתו.

חידש ק"ו ונעשה שותף לקב"ה - פרש מן האשה.  חידש היקש בלי הכתוב - הוסיף יום אחד מדעתו. 

רש"י: והלוחות אשר שברת – יישר כוחך ששברת - שבר את הלוחות.  רש"י האחרון על התורה!

שיעור 8

תרי"ג מצוות – לשעה ולדורות, ולנצח – חלק א'

יש להתייחס בצורה שורשית למושג תרי"ג.

יש בתורה הרבה יותר מתרי"ג מצוות.

הרמב"ם: יש למעלה מ300 מצוות שכתובות בתורה והן מדאורייתא שאינן כלולות בתרי"ג!

מקור לתרי"ג - מכות (כג:): דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קרא? תורה צוה לנו משה מורשה תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.

כלומר, 613 מצוות נאמרו למשה, שנאמר 'תורה ציוה לנו משה'. תורה = 611+ שתי מצוות שנאמרו מפי הגבורה.

אל תצר את מואב הוא בתרי"ג או לא?

כדי לדעת זאת צריך לדעת את הקריטריון של הכללת מצוה בתרי"ג.

ספרות על תרי"ג: תחילת תקופת הגאונים – שאילתות דרבי אחאי – הראשון שעסק בתרי"ג/בה"ג/רמב"ם/רמב"ן/סמ"ג/סמ"ק. הגר"י פרלא על פי רס"ג.

נחלקו איזה מצוות נכללות בתרי"ג ואיזה לא.

הרמב"ן חולק על הרמב"ם על 17 מצוות עשה [אחת מהן ישוב ארץ ישראל]. זה אומר שחולק על 34, כי כל מצוה שהוא מוציא הוא צריך להכניס אחת. וכן חולק על 17 מצוות לא תעשה, ונמצא שגם כאן הוא חולק על 34, הרי שחולק עליו ב68 מצוות.

ובאמת על בערך מחצית ממצוות תרי"ג נפלה מחלוקת.

למאי נפקא מינה?

הלוא במחלוקת אם המצוה מדאורייתא או מדרבנן יש נפקא מינה: ספק דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא, וכן מה שאמרו בברכות תלמוד בבלי מסכת ברכות (כ:) 'אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא' [וכן במצוות דרבנן יש נפקא מינה אם היא מעוגנת בכתב אם לאו, שאם היא מעוגנת בכתב היא שייך לקטגוריה שכתב הריטב"א 'האיר הקב"ה את עיניהם של חכמים']. אך מה נפקא מינה אם מצוה כלולה בתרי"ג אם לאו?

בש"ס אין אפילו דיון אחד על מצוה בתרי"ג האם היא בתרי"ג או שהיא 'רק' דאורייתא ולא בתרי"ג.

הרמב"ם קבע 14 שרשים להכשרת מצוהל הכלל בתרי"ג.

המחלוקת בדרך כלל אינה על עצם השורש אלא על היישום של השורש.

3 דוגמאות:

1) השורש השלישי: אין למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות (כגון: פסח מצרים, פרטי הקמת המשכן).

בטעם הדבר זה לשונו שם: ומאמרם גם כן כי כל אבר ואבר כאילו הוא יצוה האדם בעשיית מצוה וכל יום ויום כאילו הוא יזהיר אותו מעבירה ראיה על היות זה המספר לא יחסר לעולם. ואילו היה מכלל המנין מצות שאינן נוהגות לדורות הנה יחסר זה הכלל בזמן שיכלה בו חיוב המצוה ההיא, ולא היה המאמר הזה שלם כי אם בזמן מוגבל.

כלומר, אם המצוות שלא נוהגות לדורות כלולות בתרי"ג, נמצא שביום מן הימים חסר לנו איבר בגוף, שהרי הן כנגד איברי הגוף.

'ואילו היה ראוי למנות כל מה שהוא מזה המין היה מה שצווה בו משה מן היום שהתנבא עד יום מותו חוץ מהמצות הנוהגות לדורות יותר משלש מאות מצות כשנמנה כל צווי שבא במצרים וכל מה שבא במלואים וזולתם כולם כתובים בתורה מהם עשה ומהם לא תעשה. ואחר שהוא נמנע למנותם כולם יתחייב בהכרח שלא תמנה גם אחת מהן'.

הרמב"ם שם תמה על הבה"ג: וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה ומנה בעבור שהצר לו היכולת ולא יבאו לראות כבלע את הקדש (ס"פ במדבר). ומנה לא יעבוד עוד (בהעלותך ח) בלוים. ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות כי אם במדבר.

ותוקף את שיטתו בטענה שאם כך היה עליו למנות עוד מצוות רבות: 'ואני נפלא מזה שמנה אלו הלאוין למה לא מנה אמרו במן (בשלח טז) איש אל יותר ממנו עד בקר ואמרו יתעלה (דברים ב) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכן האזהרה שבאה בבני עמון (שם) אל תצורם ואל תתגר בם' וכו'.

לדעת הרמב"ם: 'אל תצר את מואב' זו הלכה לאותה שעה שבנ"י נכנסו לארץ ישראל.

הרמב"ן: יש כאן מצוה לדורות, כי ירושת עמון ומואב היא ירושה לדורות [מסכים עם העקרון שלא מונים מצוה לשעה אך חולק על היישום וטוען שהיא מצוה לדורות].

גם הרמב"ם וגם הרמב"ן מפרשים לשיטתם את המילה ירושה של 'כי לבני לוט נתתיה ירושה': 

הרמב"ם: מתיבת מורשה שבפסוק 'משה ציוה לנו' וגו' נלמד שמצוות תרי"ג הן רק מצוות לדורות [זה לשונו: וקראה מורשה קהלת יעקב ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה].

הרמב"ן: אכן ירושה היא דבר שעובר מדור לדור. וכמו שנלמד שמצוות תרי"ג הן לדורות מהמילה 'מורשה' שבפסוק 'תורה צוה וגו', כך גם ירושה שבבני לוט היא לדורות.

מסקנה – אין כאן מחלוקת על העקרון אלא על יישום העקרון.

הרב קופרמן: אולי יש הבדל בין 'מורשה ל'ירושה' כדי להסביר את דברי הרמב"ם.

מורשה היינו שמעביר למישהו אחר - לדורות. ירושה היינו קבלת ירושה – בעבר.

הרמב"ן חידש: ישנן מצוות הכתובות בתורה שהעיקרון הוא לדורות אבל היישום הנצחי משתנה מתקופה לתקופה [כגון חנוכת מזבח המשכן/המקדש, שבמשכן הוא כך ובמקדש כך, אך העקרון הוא אחד ונצחי]. ולדעת הרמב"ן יכולה מצוה כזו להכלל בתרי"ג.

ר' חיים סלובייצ'יק: לפי דברי הרמב"ם, לעתיד לבוא נוכל לכבוש גם את האזור של עמון ומואב. כי זוהי מצוה להרבה דורות, אבל יבוא זמן שלא תהיה מצוה כזאת, ואם כך היא מצוה לשעה ואין היא נכללת במנין תרי"ג מצוות. כי לשעה אינה דווקא לזמן מועט, אלא כל מצוה שעתידה להשתנות.

הרמב"ן: יתכן שיש מצוה בתרי"ג שלא נוכל לקיימה לעולם, והיא כלולה בתרי"ג.

לדוגמא: 'בא סנחריב ובלבל את האומות' – ישנן אומות שאין לנו אפשרות טכנית לדעת מי הן, וממילא לא נוכל לקיים את המצוות הקשורות אליהן, אך המצוה היא נצחית.

או למשל להקריב קרבנות – יש לנו בעיה טכנית שאין מזבח, ואין אנו יודעים את מקום המזבח, אך כשייבנה המקדש נקריב קרבנות ממילא המצוה היא נצחית ונכללת בתרי"ג.

[הרב קופרמן: אליהו הנביא לא יפתור בעיות הלכתיות, כי נביא לא יכול לבוא לחדש בכוח הנבואה (כפי שכתב הרמב"ם בהקדמה למשניות), אלא רק יבוא ויעיד מה היתה האמת בסיטואציות מסוימות או בעיות עובדתיות כמו אם דבר זה כשר אם לאו, כמו אם אדם הפקיד כך או כך, ולכן אין זה נכון לומר 'תיקו' – תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות].

2) השורש השביעי: אין למנות פרטי הלכות המצוה [לשונו: שאין ראוי למנות דקדוקי המצוה].

4 פעולות הקרבן: שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה.

לפי הרמב"ם אינן 4 מצוות בתרי"ג כי הן רק פרטים במצוה.

הבנת החשיבות של תרי"ג:

הרמב"ם: מונה את חמשת סוגי הקרבנות בחומש ויקרא לחמש מצוות, כל קרבן מצוה בפני עצמה.

הרמב"ן: זוהי מצוה אחת להתקרב לקב"ה ע"י הבאת הקרבנות. וריאציות שונות סביב נושא מרכזי אחד.

נפק"מ: אם נאמר כרמב"ם יש פחות אפשרות ללמוד מקרבן אחד למשנהו. אך אם נאמר כרמב"ן, ניתן ללמוד מקרבן אחד למשנהו.

הרי שתרי"ג אינו רק ענין טכני, אלא יכול להגדיר את המהות של המצוה שלא תמיד הגמרא עוסקת בה.

דוגמא: דברים (טו) 'העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך'.

הספרי: אם העבד העברי מת לפני שקיבל את המענק, יורשיו אינם מקבלים את המענק.

הגמרא: יורשיו כן מקבלים את המענק.

מלבי"ם: מה המחלוקת?

תשובה: המחלוקת היא בהגדרת מהות המצוה: אם זו משכורת זה מגיע גם ליורשיו. אם זו מתנה, זה לא מגיע ליורשיו.

זה מביא אותנו להגדרה:

הרב קופרמן: תרי"ג היא תורת המשפחולוגיה של המצוות בתורה.

כמו הדוגמא שהובאה לעיל ב'לא תבשל גדי בחלב אמו', שניתן לבארה במשפחת 'מאכלות אסורים' ומתברר לפי הרמב"ם שהיא במשפחת 'עבודה זרה'.

[הרב קופרמן מדגיש בפני השומעות את גודל הס"ד שהיתה לו בהכנת השיעורים בזכותן: 

הרב דסלר: ישנה מציאות של אדם הזוכה לעלות ע"י שעושה מעשים למעלה ממדרגתו, וע"י זכויות שאינן שלו.

מי הוא הזוכה לכך?

העוסק בענין הנצרך לתיקון העולם, עי"ז זוכה לס"ד וגם שיצליח בענין שעוסק בו.

כי מי שצריכים לו בתיקון העולם אע"פ שאינו ראוי לעבודה זו, כיון שאין אדם אחר היכול או רוצה לעסוק בזה מלבדו, הוא זוכה לכל הס"ד השייכת לאותו ענין עד שגם הוא נבנה ממנו].

שיעור 9

תרי"ג מצוות – לשעה ולדורות, ולנצח – חלק ב'

[רש"י מסכת יומא סט: והא דקתני דאפילו בכדי שלא יפסיק נמי לא ידלג בשני ענינים לפי שדברי תורה היא אזהרות ועונשין ומצות וצריך שיכנסו בלב השומעין, וכשאדם יוצא משיטה לשיטה אחרת אינו נוח להתבונן.

הנושא שם: האם מותר לגלגל ספר תורה ממקום למקום בזמן שהמתורגמן עדיין מתרגם?

רש"י: הדבר אסור, משום שצריך שהאזהרות והציוויים שבתורה יכנסו בלב השומעים, וכאשר מדלגים אין הדברים נכנסים].

הדגש: יש איזכור של תרי"ג מצוות בש"ס בבלי, אך מוזכרים כמושג בלבד ואין דיון עליהם מה כלול ומה לא, מלבד דרשת ר' שמלאי שמציינת זאת ולומדת מנין אנו יודעים זאת.

הרמב"ן הביא דעות לכאן ולכאן אם דרשת ר' שמלאי מוסכמת אם לאו. זה לשון השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש א: ואני בעניי עם כל זה עלה בלבי ספק על זו המימרא אם היא דברי הכל או יש בה מחלוקת.

מסקנת הרמב"ן: הדרשה מוסכמת שכן ר' שמלאי הוכיחם מפסוק בתורה.

[קרבן פסח היה אחד הנושאים בבגרות. שאלו מי הם הפסולים באכילת פסח. היו רבים שכתבו שאחד הפסולים הוא אדם שלא אמר קדיש על אביו שנפטר. הטעות נבעה מכך שרש"י כתב על 'כל בן נכר לא יאכל בו' שהכוונה למי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים.....].

הרמב"ם - השורש השביעי: אין למנות פרטי הלכות המצוה.

אם יש שתי מצוות שא"א לקיים את שתיהן שהן פרטים של מצוה אחת, כגון: יבום/חליצה. פדיון פטר חמור/עריפתו, לדעת הרמב"ם נמנות כמצוות נפרדות.

והרי זה סותר את דבריו, שהרי הם פרטים של מצוה אחת?

הרמב"ם אכן שואל כך, ומשיב: הדין אכן מחייב שהן שתי מצוות נפרדות, לולי מאמר חז"ל שמצות  פדייה קודמת למצות עריפה.

מאמר חז"ל מחייב למנות שתי מצוות כאלה לשתי מצוות נפרדות.

יש כאן גילוי מעניין של הרמב"ם: גם במנין המצוות של תרי"ג הוא ניזון מקבלת חז"ל.

ואעפ"כ סבר הרמב"ם שהשורש נשאר שורש, עם הסתייגות מחמת מאמר חז"ל זה. וזוהי גדלותו של הרמב"ם, כיון שידע שהשורש שלו הוא נכון לכן נשאר השורש עם השינוי המתבקש מחמת חז"ל.

 הראב"ד הלכות ביכורים פרק יב: בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה, אף על פי שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה לא שתחשב מצוה, אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן ומפני שאמר מצות פדייה אמר מצות עריפה.

הראב"ד טוען שעריפה היא עבירה!

רבינו אברהם בן הרמב"ם קובע בשם אביו: זו היתה קבלת חז"ל וא"א להתמודד עם קבלת חז"ל.

המצוה הראשונה שמנה הרמב"ם: להאמין באלוקות.

דרכו של הרמב"ם היא להגדיר את המצוה ואח"כ להביא את הפסוק – והוא אמרו יתעלה וכו'.

במצוה הראשונה הרמב"ם משנה מדרכו: זה לשון ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה א: 'המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו ית' אנכי י"י אלהיך. ובסוף גמר' מכות (כג ב, כד א) אמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה כלומר מנין תור"ה והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא הכי הואי שית מאה וחדסרי הואי והיתה התשובה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום. הנה כבר התבאר לך כי אנכי י"י מכלל שש מאות ושלש עשרה מצות והוא צווי באמונה כמו שבארנו.

אין זה דרכו של הרמב"ם בספר המצוות להביא הוכחה מהגמרא לאחר שיש לו הוכחה מהפסוק.

הרב קופרמן: מנין המצוות הוא רק מצוות עשה או לא תעשה – מצוות המנוסחים בנוסח של ציווי, אך 'אנכי ה' אלוקיך' הוא רק היגד ולא ציווי, לכן הראיה מהפסוק אינה מספיקה, ונצרכת הוכחה מהגמרא שגם היא מנויה בתרי"ג.

כלומר, הרמב"ם קובע שאף שקבע שמצוות תרי"ג הן רק מצוות המנוסחות בלשון ציווי, מ"מ הגמרא סותרת את דבריו ואומרת ש'אנוכי' ו'לא יהיה לך' הן שתי מצוות בתרי"ג.

חז"ל ידעו גם את עומקה השורשי של התורה.

תרי"ג מדגישה את המהות השורשית של המצוה (כדוגמא לעיל של בשר בחלב).

רמב"ם בשורש התשיעי: לא מונים מצוות לפי מספר הפעמים שהמצוה כתובה, אלא לפי מספר הנושאים.

נפקא מינה: אם מגיע נושא המצוה בוריאציה שונה, ממילא היחס בין המצוה לבין הוריאציה השונה הוא כמו יחס של בני משפחה – אח ואחות – עם כל המשתמע מכך.

[הסדר בספר המצוות אינו כמו במשנה תורה, ומזה מוכח שספר המצוות אינו תוכן ענינים של משנה תורה.

זו בעיה שלא נפתרה 800 שנה].

דוגמאות מהרמב"ם:

מצוה רנ: איסור הונאת יהודי במסחר.

מצוה רנא: איסור הונאת יהודי בדיבור.

מצוה רנב: איסור הונאת הגר בדיבור.

מצוה רנב: איסור הונאת הגר במסחר.

ואיסורים אלו נוספו על הלאו הכולל שאסור להונות כל יהודי (פעמיים מלקות אם יש בו מעשה).

מצוה רנב: אזהרה מלהכביד על יתומים ואלמנות.

שמות פרק כב: 'וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים: כל אלמנה ויתום לא תענון'.

רש"י שם: כל אלמנה ויתום לא תענון - הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם.

מחלוקת במכילתא: 

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה יח: כל אלמנה ויתום לא תענון. אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר לא תענון, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אלמנה ויתום שדרכן לענות, בהן דבר הכתוב.

רבי ישמעאל: 'לא תענון' בא לרבות כל אדם. ר' עקיבא: הכתוב דבר בהווה.

המהר"ל: רש"י פירש שאין זו מחלוקת בהלכה אלא רק משמעות דורשין איכא בינייהו.

הרמב"ם חולק על זה: הרמב"ם מנה את אלמנה ויתום כמצוה נפרדת בתרי"ג.

הסיבה: אלמנה ויתום הם פגיעים ורגישים כל כך שנצרכת מצוה נפרדת כדי להזהיר על עינויים.

ר' חיים שמואלביץ: אלמנה אינה אשה שאין לה בעל, אלא אשה שחסר לה בעל.

יתום אינו ילד שאין לה אבא, אלא ילד שחסר לו אבא.

פגיעה באלמנה גיורת היא עבירה על 3 איסורים בתרי"ג, ויש על זה חיוב שלוש פעמים מלקות.

הרי שיש בזה נפק"מ הלכתית.

נחזור לדברי הרמב"ם: 

קבלת חז"ל מחייבת וממנה למדים ש'אנוכי ה'' היא מצוה.

קושיית הרמב"ן: הרי הרמב"ם כתב בספר המצוות ששתי הדברות הראשונות כוללות בתוכן חמש מצוות, ואם 'אנוכי ה'' זו מצות עשה, נמצא שמשה ציוה רק 608 מצוות, שהרי את חמש המצוות שמעו מהקב"ה.

המשך חכמה: הרמב"ם ביד החזקה ובמורה נבוכים הם כתיבה של יד אחת – יד הרמב"ם. וכדי להבין את דבריו ביד החזקה צריך ללמוד גם את המורה נבוכים.

בניגוד לרש"ר הירש שהתנגד נמרצות למורה נבוכים.

הרמב"ם במורה נבוכים דן במעמד הר סיני:

דברים פרק ד: 'קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול'.

דרגת בנ"י ש'שמעו' (בנבואה) את הדברות מפי הקב"ה היתה של 'קול דברים' – המסר הכללי, ולא של הדברים עצמם – הפיסוק של מילה במילה – את זה שמע רק משה רבינו.

לפי זה: בני ישראל שמעו שתי מצוות מהקב"ה – המסר הכללי. ובא משה ופירש להם שהדיבור השני התחלק ל4 מצוות, ונמצא שהקב"ה הוסיף 2 ועל פי משה זה ונוספו 3 מצוות.

[מקובל שבמורה נבוכים הרמב"ם כתב את טעמי המצוות וביד החזקה את ההלכות, לפי דברי המשך חכמה הדברים משולבים].

[הרמב"ם במורה נבוכים כתב ששילוח הקן הוא רחמים על בעל חי רחמים על הציפור, וביד כתב פסק את המשנה במסכת ברכות שהאומר בתחנונים 'כשם שריחמת על הציפור רחם עלי' משתקין אותו. התוי"ט: הרמב"ם כתב 'בתחנונים' כיון שזה מהלכות תפילה שאין אדם יכול לומר לקב"ה שיודע את טעם מצוותיו].

שיעור 10

חטא המרגלים ומשמעותו לדורות – במשנת הספורנו

דברים פרק א: 'גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם'.

הפסוק עוסק בפרשת המרגלים, ומשה רבינו אומר למרגלים: לא רק שאתם לא נכנסים לא"י, עכשיו גם אני לא נכנס.

פירוש הפשט: בגלל חטא המרגלים נגזר על משה שלא להכנס לארץ, וחטא מי מריבה הכריע את הכף.

הרמב"ן דברים פרק א פסוק לז: גם בי התאנף ה' בגללכם - יאמר הנה חטאתיכם אשר עשיתם בעת ההיא במרגלים מנעו מכם הארץ הטובה, ועוד הוספתם לחטוא בפעם אחרת עד שמנעתם גם אותי מלעבור.

כלומר, אתם חטאתם במרגלים ועוד הוספתם לחטוא במי מריבה ובזה מנעתם ממני להכנס לארץ .  

חטא העגל – פגע באמונה.

חטא המרגלים – פגע בבטחון.

[רמב"ן: חטא משה רבינו במי מריבה לא נכתב. הרב מן ההר: לא נכתב כיון שהוא דק כ"כ שהכתוב שהוא מוצק אינו יכול להגדירו].

[הרב קופרמן: משה רבינו היה כבד פה כי הקב"ה רצה שמוסר התורה יהיה כבד פה, כי מי שאינו כבד פה יכול לטעות בטעות הדיבור, פליטת פה, והמדבר בכבדות – דיבור איטי (לא גמגום) - אינו מגיע לידי פליטת פה. והסכנה בפליטת פה היא כיון שהוא מסר את כל תרי"ג מלבד 2 מהם, יכול לבוא מאן דהוא ולומר שפה ושם היתה זו פליטת פה].

מדוע הזכיר משה כאן את ענין מי מריבה?

הרמב"ן: משום שרצה להזכיר כאן את כל מי שלא נכנס לארץ בגלל המרגלים.

אתם חטאתם בחטא המרגלים לכן אתם לא נכנסים לארץ.  החטאתם אותי (גרמתם לי לחטוא במי מריבה) לכן אני לא נכנס לארץ.

הספורנו חולק על הרמב"ן: משה רבינו לא נכנס לארץ בגלל חטא המרגלים. חטא מי מריבה הוא ענין אחר. כי יש שלבים באי כניסתו לארץ החל מ'שלח נא ביד תשלח' שרש"י מפרש 'הואיל ואין סופי להכניסם'.

זהו פסוק פרובלמטי כי משה רבינו מדבר והוא אומר כבר בפרשת שמות שאין סופו להכניסם לארץ.

יסוד הספורנו: בעקבות חטא המרגלים אירע שינוי מהותי בדרגת בני ישראל וכתוצאה מהשינוי משה לא היה יכול להכניסם לארץ.

ספורנו בחומש במדבר:

פרשת שלח מיד אחרי פרש המרגלים יש את דין מנחת נסכים.

לשון הספורנו במדבר פרק טו פסוק ג: לעשות ריח ניחוח... והקריב המקריב. הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים כענין בהבל ובנח ובאברהם וכענין וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים (שמות כד, ה) לא זולת זה ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור, ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד.

ככל שדרגת האומה יורדת, יש להוסיף להם מצוות שיחזירו אותם לדרגתם הקודמת.

עם ישראל ע"י פגיעה במדת הבטחון (חטא המרגלים – כי חזק הוא ממנו - רש"י מסכת סוטה לה. ממנו - מן הקדוש ברוך הוא) לא יכלו להכנס לארץ בהנהגת משה.

מדוע?

ספורנו דברים פרק א פסוק לז: גם בי התאנף ה' בגללכם. וזה כדי שתתקיים בכם בכיה לדורות, כמו שיעד באמרו אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (שם יד, כח). והדבור באזניו בזה היה באמרם נשינו וטפינו יהיו לבז (שם ג). ולכן ספר ענין מיתתו אף על פי שלא היה עד סוף ל"ח שנה אחרי כן והגיד אותו בתוך דבריו של הקדוש ברוך הוא שהיו בשנה השנית לצאתם ממצרים שאז אמר אם יראה איש באנשים האלה (להלן פסוק לה). ואמר גם כן וטפכם אשר אמרתם לבז (פסוק לט) יהיה שהיתה הכונה שהטף לבסוף יהיו לבז כמו שבאר המשורר באמרו וישא ידו להם להפיל אותם במדבר וגו' ולזרותם בארצות (תהילים קו כו - כז) וכן העיד יחזקאל באמרו וגם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אתם כו' (יחזקאל כ. כג). ובהגידו ענינו בתוך דבריו של הקדוש ברוך הוא הודיעם כי מניעת הכנסו עמם לארץ היתה סבה שתתקיים בהם יותר לרע הגזירה שנגזרה שטפם יהיה לבז לדורות וזה בעצמו העיד המשורר באמרו ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וגו' ויחר אף ה' בעמו (תהילים קו. לב מ):

כלומר, הקב"ה אמר שכל מה שבנ"י אמרו יתקיים. וזו המדה כנגד מדה המדוייקת ביותר.

טענתם היתה 'ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת – 1) לנפל בחרב 2) נשינו וטפינו יהיו לבז', ובדיוק כך היה.

יש כאן שתי גזירות שהן שלוש [נשיהם וטפם יהיו לבז הינה גזירה אחת שכוללת שתי גזירות]:

1) מות המרגלים מיד [בלי אפשרות תשובה, כפי שיבואר להלן].

2) נשיהם וטפם יהיו לבז (כדבריהם) – לא יכנסו לארץ.

'וה' שמע את קול דבריכם לאמר'. הספורנו: קול בכיה של חינם' - הקב"ה שמע את קול טון הדברים - איך שאמרו זאת, וזה מה שהכריע [כפי הרמב"ם וביאור המשך חכמה בדבריו שהובאו לעיל בענין אנוכי ה' אולקיך, שבנ"י שמעו את ה'קול' - המסר הכללי, משא"כ משה רבינו ששמע את הפרטים ואת פיסוק המילים].

3) בנ"י ישראל יגלה מארצו (לבסוף יהיו לבז - ולזרותם בארצות). 

ישנן שתי גזירות ב 'כאשר אמרתם כן יהיה':

1) בני עשרים ומעלה ימותו, ונשיכם וטפכם יהיו לבז.

2) הגרוש מהארץ (גלות וחורבן בית ראשון).

הרמב"ם כותב (בית הבחירה פ"ד ה"א): אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות.

מהיכן ידע שלמה? זה כבר הוחלט בחטא המרגלים, שאומה שאינה שלמה במדת הבטחון שלה לא תוכל להחזיק מעמד בא"י.

[מקור הרמב"ם בזה הוא או מהתנ"ך או מחז"ל, כפי שכתב שנשבע שכל מה שכתב במשנה תורה ולא כתב ב'יראה לי' יש לו מקור בתנ"ך וחז"ל. טעות הטעונה תיקון: 'הגמרא אומרת' - גמרא לשון זכר. וכן 'הרמב"ם פוסק' הרמב"ם מביא את הפסק ולא פוסק, מלבד בשו"ת שלו.

ר' יוסף דב סולוביייצ'יק מבוסטון: הרמב"ם הביא את סיפור חנוכה בשונה מפורים למשל שלא הביא את סיפור הנס שלו, משום שסיפור החנוכה אינו מובא בתנ"ך משא"כ סיפור פורים].

הספורנו מביא את דברי יחזקאל הנביא: גם אני נשאתי ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים'.

 והרי גזר שימותו במדבר?

הספורנו: ובהגידו ענינו בתוך דבריו של הקדוש ברוך הוא הודיעם כי מניעת הכנסו עמם לארץ היתה סבה שתתקיים בהם יותר לרע הגזירה שנגזרה שטפם יהיה לבז לדורות.

כדי שתהיה תפוצה צריך שיהיה חורבן, וכדי שיהיה חורבן, צריך שמשה לא יכניסם לארץ.

הספורנו: וזה בעצמו העיד המשורר באמרו ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וגו' ויחר אף ה' בעמו.

דברים פרק ג: 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן'.

ספורנו: אעברה נא - להכרית כל יושבי כנען כדי שלא יגלו ישראל ממנה: ואראה את הארץ הטובה. אתן עיני בה לטובה בברכתי שתהיה טובה לישראל לעולם.

[רמב"ם: מצת כיבוש הארץ היא מצוה לגרש ממנה את הע"ז (לגרש ע"ז מפלטין של מלך). הרמב"ן: מצוה של כיבוש ארץ ישראל].

כלומר, משה רבינו רוצה להכרית את כל יושבי כנען כדי שלא יגלו ישראל ממנה.

משה ידע שאם הוא מכניסם לארץ, הם לא יגלו. 

ממשיך הספורנו - ויתעבר ה' למענכם. מפני שהייתי מתאוה לקיים אתכם בה שלא תגלו ממנה לעולם והוא כבר נשא ידו לזרותם.

נמצא שגזירת ה' שלא יכנס משה לארץ היא תוצאה של חטא עמ"י, שכיון שחטאו נגזר עליהם שיפוצו בעמים, ואם משה יכנס לארץ לא יוכל הקב"ה כביכול להפיצם.

הרב קופרמן: גזירה זו היא לטובתם, שאם משה היה נכנס לארץ לא היה הקב"ה כביכול יכול להפיצם וממילא לא יוכל לשפוך חמתו על עצים ואבנים – חורבן הבית.

אך יש כאן בעיה:  עם ישראל חטאו ומשה רבינו נענש? ראובן חטא ושמעון נענש?! 

היכן הצדק האלוקי?

מדרש תנחומא פרשת וישב: ויוסף הורד מצרימה, זש"ה לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (תהלים סו) א"ר יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן, בא וראה כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם מיום הראשון ברא מלאך המות מנין א"ר ברכיה משום שנאמר וחושך על פני תהום (בראשית א) זה מלאך המות המחשיך פניהם של בריות, ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות, מלה"ד למי שמבקש לגרש את אשתו כשבקש לילך לביתו כתב גט נכנס לביתו והגט בידו מבקש עלילה ליתנו לה, אמר לה מזגו לי את הכוס שאשתה, מזגה לו, כיון שנטל הכוס מידה אמר לה הרי זה גיטך, אמרה לו מה פשעי, אמר לה צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור, אמרה לו כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור שכתבת הגט והביאתו בידך, אף כך אמר אדם לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך אמון שכך כתיב (משלי ח) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ב' אלפים שנה וכתיב בה (במדבר יט) זאת התורה אדם כי ימות באהל אלולי שהתקנת מות לבריות היית כותב בה כך אלא באת לתלות בי את העלילה הוי נורא עלילה על בני אדם, וכן אתה מוצא שא"ל הקדוש ברוך הוא למשה (דברים א) אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וגו', איש זה משה דכתיב (במדבר יב) והאיש משה ענו. האיש המסויים באנשים, וכן אתה אומר (שמואל א יז) והאיש בימי שאול זקן בא באנשים, וכן הוא אומר (שמות ו) עתה תראה אשר אעשה לפרעה במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים, וכיון שאמר להם שמעו נא המורים (במדבר כ) א"ל הקדוש ברוך הוא לכן לא תביאו את הקהל הזה, הוי נורא עלילה.

נמצא: שחטא מי מריבה היתה העלילה שהקב"ה יצר כדי שמשה יטעה ויענש, כי לא יתכן שהקב"ה יעניש את משה רבינו מחמת חטאי עמ"י. באת עליו בעלילה.

ספורנו במדבר:עד מתי לעדה הרעה הזאת. אף על פי שסלחתי כדברך להאריך להם שלא להמיתם תכף ולא כולם יחדו, מכל מקום לא סלחתי לעדת המרגלים:

אשר הם מלינים עלי. שהם המחטיאים וחטא הרבים תלוי בהם ולא אאריך להם כלל ועם זה:

את תלונות בני ישראל אשר המה המרגלים מלינים עלי שמעתי ואשים פני לענשם לפיכך:

כלומר, אף שהקב"ה אמר סלחתי כדבריך, מ"מ המית את המרגלים מיד משום הם חטאו והחטיאו.

'ולא אאריך להם': האם יש מושג של שלילת תשובה/אי עזרה לעשות תשובה?

הספורנו: אין דבר בעולם העומד בפני תשובה מאהבה. יש מצב שמונעים מאדם עזרה לעשות תשובה ואו מונעים ממנו את האפשרות לעשות תשובה ע"י שהורגים אותו קודם שיספיק, אך תיאורטית אם קפץ ועשה תשובה היה מתקבל, אך המרגלים שחטאו והחטיאו המית מיד.

מדוע?

ר' יהושע הלר (אבות ב ב): לתת לאיש כדרכיו וכפי מעלליו.

לפי הרמב"ן (תורת האדם) יש 3 ימי דין:

1) ראש השנה.

2) יום המוות.

3) יום התחיה.

ויש לשאול: ר"ה ויום המות מובן שהם ימי דין, אך יום התחיה זה בעולם הנשמות, ובו לא עושים לא עבירות ולא מצוות?

תשובת ר' יהושע הלר: יש פירות שמצטברים מיום המוות עד ליום התחיה.

כי כל חוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, כדי שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנום.

מנשה חטא והחטיא את הרבים, וכששב בתשובה לא השתדל בכל כוחו להחזיר את כל מי שהחטיא. וכמו שכתוב (דברי הימים ב לג) 'ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלהי ישראל' – אמירה בעלמא ולא דיבור חזק.

ולכן לא התקבלה תשובתו כלל, כי אם היתה מתקבלת היה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנום. 

לכן גם לא נכתבה חזרתו בספר מלכים כל עוד הוא מלך, כי לא ניתן לתת גושפקא לחזרתו כל עוד יש מתלמידיו העובדים ע"ז.

אך בספר דברי הימים לאחר חורבן הבית, שכבר מתו כל עובדי ע"ז ובטל היצר (כפי שביקש עזרא), התנוצצה תשובתו לפני הקב"ה אחר שהוקפאה.

לכן בספר מלכים שנכתב ע"י ירמיהו שאמר בספר ירמיהו שמענישים אדם על מעשים שנעשו מחמתו אחרי שהחטיא, לא ניתן לכתבו בו את תשובת מנשה, אך בספר דברי הימים שכתבו עזרא, ניתן לרשום את תשובת מנשה.

והוסיף: כדרכיו – המעשים שעשה. וכפרי מעלליו – יש פירות שמצטברים מיום המוות עד יום התחיה, ואדם יתן את הדין ביום התחיה על כל מה שחטאו בגללו מאז יום מותו.

פרי מעלליו – הם תוצאות הדרך.

רש"י שמות פרק לד: נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמשה מאות. לפי זה אדם שעשה דברים טובים יש לו ג"כ 3 ימי דין. ופרי מעלליו – מעבר לשכר שיקבל על מה שעשה בחייו, בתחיה יקבל על כל הטוב שנבע בזכותו בעולם.

לכן ה' שלל לגמרי מהמרגלים את האפשרות לעשות תשובה, כיון שחטאו והחטיאו.

שיעור 11

מדוע לא נכנס משה רבינו לארץ ישראל?

גזירה קדומה או עונש בעקבות החטא/ים (מי מריבה או חטא המרגלים)

'ולדבקה בו' – גם כשהיו האבות עסוקים בחיי היום יום בדברים הפשוטים ביותר לא פסקה הדבקות בהשם.

הרמב"ם: 4 אנשים הגיעו לדבקות תמידית בה' -

1) אברהם.

2) יצחק.

3) יעקב.

4) משה.

יש כאן עדות על עצמו של הגיע לדרגה זו. וגם העיד על התנאים שלא הגיעו לכך.

למדנו את שיטת הספורנו [אברבנאל והאור החיים גם הלכו בדרך זו] שמשה רבינו לא נכנס לארץ בעקבות חטא המרגלים. וההיכי תימצי (העלילה) היתה מי מריבה.

לכאורה יש לשאול שהרי כבר קודם לכן שלא יכנס לארץ, כגון:

 1) שמות פרק ו: ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו:

רש"י שם: עתה תראה וגו' - הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו (שם כב ב) העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ.

בפשטות ניתן לומר שאנחנו שומעים זאת מהמדרש, אך משה רבינו לא שמע זאת אז. כי הלימוד מתחלק מפשט שאת זה כולם שומעים ויש דברים עמוקים יותר שאת זה לא כולם שומעים בהשקפה ראשונה.

2) וכן שמות (טו יז) 'תבאמו ותטעמו'.

רש"י: תבאמו - נתנבא משה שלא יכנס לארץ לכך לא נאמר תביאנו.

גם כאן את הדרש מתוך דיבורו של משה אנו שומעים לאחר מעשה מתוך הטקסט.

3) רש"י (במדבר י כט): נסעים אנחנו אל המקום - מיד עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים. ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס.

משמע שחשב שנכנס, הרי שבפסוקים הקודמים היה בבחינת ניבא ולא ידע מה ניבא.

4) רש"י (שמות ד יג): שלח נא ביד תשלח - ביד תשלח - ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן. דבר אחר ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה.

כאן כבר קשה פי שיטת 'ניבא ולא ידע מה ניבא', שהרי מפורש כאן שמשה רבינו כבר בתחילת השליחות כבר ידע שלא יכנס לארץ והוא עצמו אומר זאת [לא שזה נדרש מתוך דבריו]. ואם כן איך זה מתסדר עם חטא המרגלים וחטא מי מריבה?

במדבר פרק כ - ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר  נתתי להם: (יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם:

מכאן הוא המשך לשיעור הקודם בו נאמר שהקב"ה קפץ והעניש את 12 המרגלים כדי למנוע מהם אפשרות לעשות תשובה כיון שהחטיאו את הרבים.

רש"י: לכן לא תביאו - בשבועה, כמו (שמואל א' ג, יד) לכן נשבעתי לבית עלי, נשבעו בקפיצה כדי שלא ירבו בתפלה על כך.

היינו כיון שהיא גזירה שיש עמה שבועה לא ניתן לבטלה.

מהר"ל שם: שלא ירבה בתפילה. מכאן משמע שחטא משה היה - שנגזר עליו שלא יביא אותם לארץ - בשביל מי מריבה, ואילו בפרשת שמות משמע בשביל שאמר "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך" (שמות ה, כג) נגזר עליו שלא יבוא לארץ, כדפירש רש"י שם (שמות ו, א) וכו'.

וג' דברים הם: האחד קודם הגזירה, והגזירה בלא שבועה, וגזר דין שיש עמו שבועה.

כלומר:

1) מחשבת ה' - קודם הגזירה.

2) הגזירה.

3) השבועה.

3 עוצמות בגזירת ה':

1) מה שעלה במחשבתו לעשות (ניתן לבטל).

2) גזירה (ניתן לבטל בעזרת תפילה).

3) גזירה + שבועה (לא ניתן לבטל).

המהר"ל: שכל זמן שהיה משה רבינו עליו השלום מדבר בנבואה, אז היה מתנבא שלא יבוא לארץ, כי כך ראה בנבואה. אף על גב שעדיין לא חטא, מכל מקום ראה בנבואה מה שיהיה לעתיד, ולפיכך נתנבא שלא יביאם לארץ, וראה הגזירה של מעלה, שלא יביאם לארץ. ומכל מקום חשב שהגזירה תתבטל בתשובה ובתפלה ובצעקה (ר"ה טז ע"ב). ולפיכך בפרשת בהעלותך (לעיל י, כט), שהיה הדבור רק ליתרו, היה משתף עצמו עמהם, לפי שהיה סבור שיכנס לארץ, ותתבטל הגזרה. ומכל מקום כאשר ידבר בנבואה, הוא צריך לדבר כאשר הנבואה נותנת הדין מה שיהיה, והיה מדבר שלא יביאם לארץ, שהרי כך היה בנבואה עליו. ובמי מריבה נגזרה גזרה עליו, כמו שפירש רש"י. והשתא יתורץ הכל, ולית קושיא כלל.

לפי המהר"ל, גזירת הקב"ה שמשה לא יכניסם לארץ היתה ידועה מאז ומתמיד הרבה לפני חטא המרגלים וחטא מי מריבה – הסיבה לא היתה ידועה [ידיעה ובחירה].

כמו שברא חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא אלא במזלא – קרי, הקב"ה גזר כך. ניתן לשנות ע"י תפילה אבל לא ע"י מצוות – לאו בזכותא. יכול להיות אדם מלא וגדוש המצוותת ויפטר ערירי בלא ולד.

תחילת ההבנה בסיבת הגזירה של הקב"ה היתה בחטא המרגלים. וסוף הבנתה היתה במי מריבה.

לפי המהר"ל: משה רבינו שמע את הגזירה שלא נכנס לארץ. אמנם זה עדיין בגדר מחשבת הקב"ה, ולכן חשב שעדיין ניתן לבטלה (ואתחנן).

לכן כשאומר משה ליתרו 'נוסעים אנחנו', הוא יודע שיש גזירה שלכאורה ניתן לבטלה ע"י תפילה [גזירה בלא שבועה].

לעומת זאת הפסוק 'שלח נא ביד תשלח' נאמר כשמשה רואה את הנבואה  - דיבור עם הקב"ה - וממילא פועל לפי חוקי הנבואה – הוא לא יכול לומר לקב"ה אני כן אכנס.

חז"ל בנושא התפילה:

מלכים ב פרק כ: בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן  אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה', צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. ויסב את פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' לאמר. (ג) אנה ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי ויבך חזקיהו בכי גדול.

חזקיהו התפלל, הקב"ה שמע את תפילתו והוסיף לו 15 שנות חיים.

ברכות (י.): אמר ליה כבר נגזרה עליך גזירה. אמר ליה, בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

יש בכוח התפילה לבטל אפילו גזירה כפולה של 'מת אתה ולא תחיה'. יש אומרים שגזירה כפולה היא כגזירה שיש עמה שבועה.

ספורנו (וירא): ותצחק שרה. שחשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד, כענין אלישע (מ"ב ד, טז), לא נבואה ושליחות האל יתברך. וחשבה שלא יושג זה בזקנים בברכת שום נביא, כי אמנם להשיב הבחרות אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים, שלא תהיה זולתי במצות האל פרטית. או בתפלה משגת חן מאתו:

חן מלשון חינם.

רמב"ן: ותשבו ותבכו לפני ה' - לא הזכיר שם הכתוב הבכי הזה, שאין צורך להזכירו. אבל משה הזכיר זה עתה, לשבח כי נחמו על חטאתם. ולהגיד להם שהיה העון ההוא גדול מנשוא, כי באה עליו השבועה הגדולה, וגזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע.

בחומש במדבר לא הזכיר הכתוב את הבכי הזה. א. אין צורך להזכירו. ב. כעת הזכיר זאת משה כדי לשבח את עם ישראל שאכן חזרו בתשובה. וכדי ללמד אותם שהגזירה היתה חמורה - עם שבועה – וגזר דין כזה אינו נקרע. 

[רמב"ן נוסף בכיוון זה: משה רבינו לא הזכיר את תפילתו אחרי חטא המרגלים כי תפילתו היתה רק על כך שתהיה פרסה של העונש ל40 שנה, כיון שידע שזו גזירה שלא ניתנת לביטול, ובזה לא התפאר].

מקורו של הרמב"ן בהשקפה ראשנה הוא ממסכת ר"ה (יח.): דאמר רב שמואל בר אמי, ואמרי לה אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן, מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר (לכן) [ולכן] נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה.

בהמשך הגמרא כתוב איך כן ניתן לבטל גזירה:

אמר רבא, בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה. אביי אמר, בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין.

תנו רבנן: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני שמונה עשרה שנה באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים לכו ועסקו בתורה וחיו הלכו ועסקו בתורה וחיו והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו. [רבי יוחנן אמר כדברי אביי].

תוספות (בבא בתרא קכא.): ונראה לר"ת לפי מדרש איכה שלא מיהרו למות אלא בשנה אחרונה ביטל מהן הגזרה ונשארו מהן ט"ו אלף ופרוטרוט אותן שהיו ראוין למות בשנה אחרונה כמו שמצינו בחזקיהו דכתיב (מלכים ב כ) צו לביתך כי מת אתה והאריך לו הרבה.

השמחה בט"ו באב היא על 15000 מדור המדבר שלא מתו בשנה האחרונה במדבר. נשאלת השאלה: הרי היתה זו גזירה שיש עמה שבועה ואיך נשארו 15000 בחיים?

ר"ת סובר שהקב"ה האריך אפו כשם שהאריך לחזקיהו. כלומר גם גזירה כזו יכולה להתבטל.

[יש אומרים שחזקיהו אינו ראיה כי יש לו דין של מלך].

ספורנו: (מה) ולא שמע ה' בקולכם. מפני חלול השם שעשו, שלא תספיק בו כל תשובה אלא מיתה ממרקת וגם היה גזר דין שיש עמו שבועה אחר שהעירו אזנם משה ויהושע וכלב אל התשובה ולא שבו אפילו אחר כך אלא מיראת עונש ולכן לא הספיקה התשובה להסיר העונש הנגזר בעולם הזה. כמו שהיה הענין בקין ובשאול בדבר עמלק ובבני עלי. ולא האזין אליכם. אפילו להאריך ולא לבטל גזירת הבנים אפי' אחר מות האבות ובזה הוכיחם שלא היתה תשובתם שלמה ולפיכך לא השיגו דבר אפילו בדמעתם.

אין דבר שיכול לעמוד כנגד חילול ה'.

מהו חילול ה'?

הרב קופרמן: בעקבות המשך חכמה על שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעונך.

יש שני סוגי חטאים: 

1) מוצלח – אין בו מרכיב של חילול ה'.

2) לא מוצלח – יש בו מרכיב של חילול ה'.

חילול ה' הוא כאשר אדם עשה פעולה שתוצאה ממנה ירד ערכם של הקב"ה והתורה בעיני אדם אחר.

זה שעשה את הפעולה לא התכוין לחלל שם שמים אך ברגע שזה התפרסם ירד אוטומטית ערכם של הקב"ה והתורה בעיני בני אדם.

חילול ה' שייך למשפחת העבירות שבין אדם לחבירו. 

אין נזק גדול יותר מחילול ה', וא"א לשוב על כך בתשובה [לא ניתן לשלם על זה וכדומה].

לדברי הספורנו יש כאן 2 מרכיבים:1) חילול ה'. 2) גזירה +שבועה.

איפה היה חילול ה'?

הם עלו לכבוש את הארץ והגויים היכו בהם ומשום כך היה לגויים סימן שהקב"ה כביכול לא עזר להם.

נפילת יהודי בפני גוי היא חילול ה'.

ספורנו על 'ולא האזין' - ולא האזין אליכם. אפילו להאריך ולא לבטל גזירת הבנים אפילו אחר מות האבות ובזה הוכיחם שלא היתה תשובתם שלמה ולפיכך לא השיגו דבר אפילו בדמעתם.

[שערי דמעות לא ננעלו, קוצקער: אם כן מדוע צריך שערים, הרי אינם ננעלים? והשיב: לדמעות התנים].

'ולא אביתם לעלות'

הכתב והקבלה – ההבדל בין 'חפץ' ל'אבה':

חפץ – רצון ב'חפצא' של הדבר. לא חפץ – אינו רוצה בענין עצמו.

לא אבה – אדם הרוצה בענין עצמו, אך גורמים חיצוניים מונעים זאת ממנו.

[חפץ במנה גדולה של גלידה אבל לא אבה מחמת שמירת משקל].

ולא אביתם – רציתם להיות בא"י אך בגלל גורמים חיצוניים לא יכלתם [צבא גדול, בני ענקים וכו']

לפי זה 'וימאסו בארץ חמדה' – מאסו בה מחמת דברים חיצוניים.

בסוגיית יבום [הרמב"ן סוגיית יבום היא שונה מכל התורה ובנויה על תורת הנסתר.

סוגיה של עבירה לשמה]:

היבם: לא חפצתי לקחתה  - היבמה: לא אבה יבמי.

היבם יכול לומר 'לא חפצתי' - לא מוצאת חן בעיני. אך לא ניתן לומר ליבמה לומר כך, לכן היא אומרת 'לא אבה יבמי' – יש לו סיבות צדדיות עם היבום – זה לא אישי. דרכיה דרכי נועם.  

בתחילת השיעור דירגנו את הגזירות הקב"ה לפי הרמב"ן: גם בכרת יש 3 דרגות ברמב"ן: 

1) כרת בעולם הנשמות.

2) כרת הגוף.

3) כרת בעולם הזה ובבא.

הנצי"ב מוסיף דרגה 4)

כרת הכתובה בנביאים.

הרב קופרמן: יש דרגה 5) הקלה שבכולן

כרת הנלמדת מתושב"ע.

אין לה שום בסיס בתורה שבכתב. מי שנושא את גיסתו בלא יבום או את דודתו.

כתב האבן עזרא שמשום כך לא כתבה התורה כריתות אלו כדי לשמור על כבודו של יעקב שנשא שתי אחיות ועל כבודו של עמרם שלקח את דודתו.

ברור שאין על זה תביעה, כי זה היה לפני מתן תורה והיה בזה צורך, ולא נכתב בתורה כדי שזה יהיה בדרגה הנמוכה ביותר של כרת בע"פ.

הרב קופרמן: הקב"ה לא מבקש לעשות עבירה אפילו לשמה כשאין מוכנות של אדם לדרג אותה עבירה, ולכן היא עבירה בדרגה הכי נמוכה כי ליותר מזה לא היו מוכנים.

שיעור 12

מעמד הר סיני – האם נועד לאמת את הנבואה, או נועד לאמת שהתורה נתונה מן השמים?

שמות פרק יט: 'ויאמר ד' אל משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם' וגו'.

מחלוקת האבן עזרא והרמב"ן.

עמדתו של הרמב"ם בסוגיא זו: נפליג בדברי הרמב"ם במקומות שונים.

בהכנת השיעור ראיתי שכיונתי לדעת האור החיים הקדוש בזה.

הרמב"ם במחנה הרמב"ן בזה. שמעמד הר סיני לא בא לאמת את הנבואה אלא בא כדי לתת לנו תורה מן השמים, עם כל המשתמע מכך שזאת התורה לא תהא מוחלפת.

רמב"ם יסודי התורה (ח א): 'משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה'.

נמצא שאנו עדים שהקב"ה אומר למשה לך אמור להם כך וכך. ויש לשאול, אם כבר שמענו את כל התורה, מדוע צריך את משה רבינו?

ספר העיקרים הביא את הרמב"ם והראה שישנה טעות.

המונח אוהל בתנ"ך = חיי אישות - 'ויט אהלו/אהלה' באברהם אבינו. 'תבורך מנשים יעל, מנשים באוהל תבורך', עבירה לשמה של יעל בחיי אישות. יעל קיימה את מצות טהרת המשפחה בדרגה הגבוהה ביותר. נשים אלו הן שרה רבקה רחל ולאה, ועל יעל נאמר תבורך מנשים, כי דרגת עבירה לשמה מגיעה עד לדרגת מצה ממש.

וכאשר נאמר 'שובו לכם לאהליכם' הכוונה שהם חוזרים לחיי אישות אחרי שלושת ימי ההגבלה שהיה להם דין פרישה.

'לך אמר להם שובו לכם לאהליכם: (כח) ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם' וגו'.

'ואתה פה עמוד עמדי', יבמות (סב.) 'פירש מן האשה, מאי דרש? אמר, ומה ישראל שלא דברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן, אמרה תורה אל תגשו אל אשה, אני שמיוחד לדבור בכל שעה ושעה ולא קבע לי זמן על אחת כמה וכמה. והסכימה דעתו לדעת המקום, שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי.

בני ישראל שומעים איך שהקב"ה אומר למשה רבינו לפרוש מהאשה ואז הוא ילמד אותם את המצוה וכו'. כלומר, עם ישראל עדים לעובדה שד' מוסר למשה את כל התורה שיש לו ללמד אותם.

ולכן צריך לומר בדברי הרמב"ם: ואנו שומעים משה משה לך אמור להן וכו' וכו', כי 'לך אמור להם' שכתב הרמב"ם הוא ציטוט של הפסוק, והיינו ששמענו שהקב"ה אומר לו לפרוש מהאשה ואח"כ ילמד לבני ישראל את כל התורה.

וזאת העדות לתורה מן השמים. וכשיטת הרמב"ן שמעמד הר סיני לא בא לאמת את הנבואה אלא בא ללמדנו שתורה מן השמים. הרמב"ם: מעמד הר סיני הוא מעמד יחיד שאינו קשור לנבואה אלא לתורה מן השמים.

תורה מן השמים קשורה לאספקלריא מאירה – וזוהי דרגת משה רבינו.

ר' מרדכי גימפל יפה בעל תכלת מרדכי [פירוש על הרמב"ן, מתלמידיו של ר' חיים מוולוז'ין, עלה לארץ וגר באזור מזכרת בתיה/עקרון. היה מעורב בפולמוס על היתר מכירה בשמיטה, שרבי יצחק אלחנן ספקטור נתן היתר לעשותו. יש החושבים בטעות שהיתר מכירה הוא מהרב קוק וזה אינו].

ר' מרדכי הביא את העיקרים (חלק ג פרק יז) ששאר הנביאים היה ד' מאיר להם באספקלריא שאיננה מאירה, על ידי כח המדמה. ולכן כשאמר ישעיהו 'אוי לי כי נדמיתי', התכוון לכך שהושפע מן הכח המדמה.

הגמרא ביבמות (מט:) 'כדתניא, כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה'.

הפירוש המקובל הוא שאספקלריא [שפיגל=מראה] המאירה היינו כמו שיש אור על הזכוכית ואינה נעשית מראה, ולכן אינו רואה את עצמו – אין מעורבות אישית. ואיננה מאירה היינו שהיא קצת מלוכלכת ואז רואה את עצמו שיש מעורבות אישית.

אך רש"י פירש אחרת: נסתכלו באספקלריא שאין מאירה - וכסבורים לראות ולא ראו. ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו. כלומר, משה רבינו לא היה רואה בכוח המדמה.

הרמב"ם במחנה הרמב"ן בזה. שמעמד הר סיני לא בא לאמת את הנבואה אלא בא כדי לתת לנו תורה מן השמים, עם כל המשתמע מכך שזאת התורה לא תהא מוחלפת.

[הרמב"ם באיגרת תימן: 'לפיכך יש לדעת, שכל מי שנטה מדרך הדת הנתונה במעמד ההוא שאינו מזרע האנשים ההם. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה על כל המסתפק בנבואה: לא עמדו אבותיו על הר סיני'.

הרב קופרמן: לא דיבר הרמב"ם על הדורות שהושפעו מקומוניזם, סיוליזם, ציוניזם, וכמו שכתב החזון איש שיש לחילוניים דין תינוק שנשבה].

רמב"ם יסודי התורה (ח ג): 'לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא'.

כלומר, מעמד הר סיני קובע נצח של תורה, ולכן אם יבוא נביא, לא נקבל את דבריו כי אנחנו ראינו ושמענו - יש לנו עדות.

מטרת מעמד הר סיני היתה נצחיות התורה.

רמב"ם (יסודי התורה י): כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו שנאמר וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר וגו', לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה אין אומרין לו קרע לנו הים או החיה מת וכיוצא באלו ואחר כך נאמין בך, אלא אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר, ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן.

דברים פרק יח: 'נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון'.

שאלה: והרי נאמר 'לא יקום כמשה עוד?

תשובה: יש לפסק אחרת את הפסוק – נביא מקרבך מאחיך, כמוני יקים לך ד'.

כלומר, כשם שאני התקבלתי כנביא ע"י שלשה אותות, כך גם כל נביא מאמת את נבואתו ע"י שלשה אותות.

ישאל השואל: אולי הוא הצליח לעשות אותות כמו המעוננים והמכשפים? משיב הרמב"ם: אם התאמתה נבואתו אנו מצווים לשמוע לו אפילו כך כמו שאנו מצווים להאמין לשני עדים אף שיתכן שתיאמו ביניהם.

אמנם אין הוא יכול להחיש את נבואת משה כיון יש לו רק אמיתות הנבואה ולנו יש אמיתו תורה מן השמים ואין הוא יכול להכחישה.

מה מותר לנביא לעשות?

יכול לעודד, לחזק ולחדש בכתב מה שידענו לפני כן בע"פ.

[הרב קופרמן: שקר מגילת העצמאות: עפ"י מוסר הנביאים' – תפיסה נוצרית. לנו אין מוסר, יש לנו הלכה והנביא מחדד את תרי"ג מצוות בתוך הפרמטרים של תורה].

נביא יכול לשנות דברים בתורה אך יש לו שלושה תנאים:

1) נביא מוחזק – ע"י שלשה אותות.

2) מתקן מצב הצריך תיקון [כשם שחכמים תיקנו תקנות לצורך].

3) לשעה ולא לדורות.

הרב מרגליות (ספר מרגליות הים): אליהו הנביא הוא הדוגמא הקלסית כיון שהתיר שחיטת חוץ.

[קודם בית המקדש היה היתר במות ואיסור במות, לאחר שנבנה בית המקדש נאסרה שחיטת חוץ , 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה והנחלה', המנוחה זה שילה והנחלה זה ירושלים, מסביר המהר"ל מפראג: אולי זה להיפך?

2 תשובות: 1) שילה היתה לפני ירושלים. 2) מנוחה ניתנת להפרעה, נחלה היא אוטומטית, הקדושה של שילה הופרה והופרעה, וירושלים היא קדושה לדורות ולא הופרעה – נחלה].

בא אליהו והתיר שחיטת חוץ הוא עשה זאת רק כשהיה נביא מוחזק.

שמו של אליהו מופיע בפרקים שם עשרות פעמים, אך פעם אחת נאמר 'אליהו הנביא', 'ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא'. כי להקריב קרבן בחוץ עשה זאת רק מתוקף היותו אליהו הנביא – נביא מוחזק.

ואם כבר הגענו לסוגיית הוראת שעה נלמד את פירוש המשך חכמה (דברים יב יג-יד): חקירה מופלאה על פרשת אליהו בהר הכרמל.

האם יש סיבה מיוחדת שהקדיש התנ"ך פרק שלם לפרשת אליהו?

יש כאן חידוש – הרמב"ם במורה נבוכים [מוכר מהרמב"ן על החומש. פרדוקס: הרמב"ן כתב את פירושו כדי לחלוק על הרמב"ם ובכך הנציח את דבריו כי ביושרו הביא את דבריו מילה במילה, וכך אף אלו שלא למדו את הרמב"ם במורה נבוכים למדוהו דרך הרמב"ן]: הקרבנות היו כדי להתמודד עם ע"ז. וממילא נמצא שיש בהקרבת קרבנו מחוץ למקדש 'דררא דע"ז' – מעין ע"ז.

יש תנאי נוסף לנביא – שאינו יכול להתיר ע"ז אפילו להוראת שעה. והיינו יכולים לומר שכיון שיש בזה דררא דע"ז יהיה אסור לעשות כן אפילו לשעה, בא אליהו וחידש, שמעין ע"ז כדי להרחיק ע"ז מותר.

כלומר, בפריפריה של ע"ז מותר להסתכן כדי לעקור ע"ז.

נמצא שהרמב"ם בפרק י מביא לנו כלל: שהתורה עצמה נתנה לנו את הכללים והחוקים, כיצד יעמדו נביאים אחרי משה רבינו וכיצד יפעלו.

מצוות עשה מדאורייתא לשמוע לנביא 'אליו תשמעון'.

מחלוקת: אבן עזרא: מעמד הר סיני בא לאמת את הנבואה. רמב"ן: מעמד הר סיני בא לאמת תורה מן השמים.

רמב"ן: 'וגם בך יאמינו לעולם' – מכילתא – גם בנביאים שיבואו אחריך. ונוטים דבריהם לדברי האבן עזרא [יושר אינטלקטואלי].

הרב קופרמן: הרמב"ן כתב 'נוטים', כיון שדברי המכילתא רק נוטים ואין בהם הוכחה לדבריו.

כי הרמב"ם ילמד במכילתא ש'וגם בך יאמינו לעולם' גם בנביאים שיבואו אחריך - היינו שהתורה שקיבלנו ממשה רבינו במעמד הר סיני, היא נותנת את ההוראות איך לאמת את הנביאים שיבואו אח"כ.

כלומר, אחרי שיש מעמד הר סיני ותורה מן השמים שבה נאמר נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוקיך', אני יכול לדעת איך יתאמתו הנביאים בכל הדורות.

מעמד הר סיני קובע שני דברים: 1) ענין תורה מן השמים. 2) פרוצדורה איך לאמת את הנביאים עד סוף הדורות.

הרמב"ם במורה נבוכים (ספר המפרש את התנ"ך, לכן חשוב ללומדו בלימוד התורה שבכתב. ההבדל בינו ליד החזקה הוא הבדל של מתודה).

חלק שלישי פכ"ד:

אברהם אבינו בנסיון העקידה כלל שני עיקרים:

1) גודל האהבה [ואמנם ענין אברהם אבינו ע"ה בעקדה כלל שני ענינים גדולים הם מפנות התורה, הענין האחד הוא להודיע אותנו גבול אהבת השם ויראתו עד היכן היא מגעת].

2) אמיתות הנבואה [והענין השני להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת השם בנבואה].

שאם היה ספק ספיקא לאברהם אבינו באמיתות הנבואה לא היה עושה זאת, והכוח המדמה שלו היה יכול להתעורר אצלו, שהרי נאמר לו בפירוש 'כי ביצחק יקרא לך זרע', [ובפרט שהקב"ה אינו חוזר בו מהבטחה לטובה]. ואעפ"כ הלך לשחוט את בנו וזה סימן לאמיתות הנבואה.

אברהם אף חינך את בניו ומשפחתו באמיתות הנבואה. כי לנביא ברור שהוא שומע  היטב, אך למעשה יש לו תפקיד לפרש את מה ששומע [התאמת הדברים לשומעים].

יסוד עקידת יצחק – ללמד אמיתות הנבואה.

ולשיטת הרמב"ם: מאברהם למדנו את אמיתות הנבואה כאקט חד פעמי, ממעמד הר סיני למדנו את הקביעה לדורות את תורה מן השמים.